בע"מ 2709/18 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' אברהם , והשופטים ט '

ערפאת ו- ר' גלפז מוקדי ) מיום 11.2.2018 בעמ"ש 39787-05-17, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (השופטת ר' גורביץ ) מיום 26.3.2017 בתמ"ש 9095-08-13.

2.

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1974, ובמהלך חייהם המשותפים הם רכשו דירת מגורים בעפולה (להלן: הדירה ). בשנת 1987 הם התגרשו, וחתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.1.1988 (להלן: ההסכם ), בו התחייבה המבקשת להעביר את זכויותיה בדירה לידי המשיב, כנגד תשלום בסך של 20,000 דולר אותו המשיב התחייב לשלם למבקשת תוך 21 יום מיום החתימה על ההסכם (להלן: התמורה ) .

3.

בחלוף השנים המשיך המשיב להתגורר בדירה, אך לא רשם על שמו את מחצית הזכויות בדירה אשר רכש מהמבקשת. בשנת 2012, לאחר כ-25 שנה, ביקש המשיב לרשום את הזכויות האמורות, ומשום כך פנה אל המבקשת כדי שתחתום על המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות, אך לא נענה.

אי לכך, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה עתר לקבלת פסק דין הצהרתי שיקבע כי הוא בעל מלוא הזכויות בדירה. לשיטתו, הזכויות האמורות לא נרשמו למרות שהתמורה הועברה למבקשת, הואיל והמשיב נדרש לשלם מיסים בשיעור גבוה בעת רישום הזכויות.

4.

ביום 26.3.2017 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיב. בין היתר נקבע כי גרסתו של המשיב לפיה הוא שילם למבקשת את התמורה עדיפה על פני גרסת המבקשת לפיה התמורה לא שולמה לה מעולם. כמו כן, התקבל הסברו של המשיב לפיו הלה מימן את תשלום התמורה באמצעות כספי פיצויים וכספי ירושה, דבר שהתיישב גם עם מסמכי בנק שהצביעו על משיכת כספים משמעותית סמוך לחתימה על ההסכם. כן נקבע כי העובדה שהמבקשת לא דרשה את כספי התמורה, חיזקה את המסקנה כי כספים אלו הועברו אליה. לבסוף, נקבע כי עילת התביעה לא התיישנה, הואיל ומרוץ ההתיישנות התחיל מעת שסירבה המבקשת לחתום על מסמכי העברת הזכויות, קרי בשנת 2012.

5.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקבעו בין השאר כי הממצא העובדתי לפיו המשיב שילם את התמורה נסמך על מסד ראייתי מגוון המפורט כדבעי בפסק דינו של בית משפט קמא, ולכן אין הצדקה להתערב בממצא זה. בהקשר זה, הוער כי אם המשיב לא היה משלם למבקשת את התמורה, לא סביר כי היא לא הייתה דורשת את תשלום התמורה במשך כ-25 שנה. כמו כן, נקבע כי עילת התביעה לא התיישנה משעה שבין המבקשת למשיב נוצרו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, ומשכך יש למנות את ימי ההתיישנות ממועד סירובה של המבקשת לחתום על מסמכי העברת הזכויות.

6.

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מהווה למעשה חזרה על הטענות שהועלו על ידה ונדחו בערכאות דלמטה. בין שלל טענותיה, טוענת המבקשת כי אין להחיל יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין בני זוג שהתגרשו. כן נטען כי שגה בית משפט קמא הן כאשר העדיף את גרסת המשיב, והן כאשר התעלם מהעובדה כי המבקשת הציגה העתק מדפי חשבון הבנק שלה המוכיחים כי לא התקבל אצלה כל תשלום.

7.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין דלמטה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשת למשיב, והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית. טענות המבקשת הן טענות "ערעוריות" מובהקות הנוגעות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואינן מעלות כל שאלה המצדיקה בחינה ב"גלגול שלישי". אף אין ניתן לומר כי עיוות דין חמור נגרם כאן.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.