בע"מ 2893/15 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט

ש' שוחט ) ברמ"ש 20431-10-14 מיום 23.3.15, אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם המבקש ואדם נוסף על החלטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (השופטת מ' דהן ) בת"ב 35065-04-14 מיום 6.10.14. במסגרת אותה החלטה הוחלט לדחות את בקשתם לביטול חלקי של פסק הבוררות שניתן על-ידי השופט (הנשיא) בדימוס א' גורן ביום 10.3.14. יצוין כי בנושא אחד (החזרי מס) החזיר בית המשט לענייני משפחה את התיק להשלמה לבורר, ובהחלטתו בבקשת רשות בערעור נדרש בית המשפט המחוזי גם להשלמה, כפי שיפורט בקצרה.

רקע והליכים קודמים

ב.

בין המבקש למשיבים התעורר סכסוך כספי באשר לשותפותם יחדיו ב-25% באולם אירועים. המבקש הוא בנה של המשיבה 1, ואחיהם של המשיבים 4-2. על קצה המזלג, המבקש רשום באופן פורמלי כבעל השותפות, אך בפועל היא שייכת באופן שוה למבקש ולמשיבים (20% מן הסך האמור לכל אחד). עיקר הסכסוך נסב על טענת המשיבים, לפיה לאורך השנים נמנע המבקש מהעביר להם את חלקם ברווחים שבשותפות. אציין, כי רבע נוסף מן הזכויות באולם האירועים שייך לדודם של המבקש והמשיבים 4-2 (וגיסה של המשיבה 1 (להלן הדוד )), אשר היה צד להליכים הקודמים בין הצדדים, יחד עם המבקש, אך אינו צד בבקשה הנוכחית.

ג.

ביום 1.12.10 העביר בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ט' קופלמן פרדו ), בהסכמת הצדדים, את ההכרעה בסכסוך להליך בוררות בפני השופט (הנשיא) בדימוס א' גורן . בהחלטת בית המשפט נקבע, כי "הבורר יפסוק על פי הדין המהותי ויהיה כבול לדיני הראיות כל עוד לא הסכימו הצדדים אחרת". לאחר דיונים ממושכים, שהתפרסו על פני 4 שנים, ביום 10.3.14 ניתן פסק הבוררות, שבמסגרתו חויבו המבקש והדוד לשלם למשיבים סך 1,817,580 ₪. ביום 24.4.14 הגישו השניים בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, וזאת מכוח הוראת סעיפים 24(3) ו-24(7) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בבקשה נטען, כי בחמש סוגיות נמנע הבורר מהחלת הדין המהותי ומפעולה על פי דיני הראיות, ולכן יש מקום לבטל את הכרעותיו בעניינים הללו.

ד.

ביום 6.10.14 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה. בפסק הדין נקבע, כי מדובר בטענות ערעוריות במהותן, והואיל והצדדים לא הסכימו ביניהם (כפי שיכלו על פי הדין) כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות, אין אפשרות להשיג עליו בהתבסס על הטענות הללו. אולם, באחת מחמש הסוגיות שהועלו בבקשה – קבע בית המשפט, כאמור, כי יש להשיב את העניין לבורר לשם הרחבה והנמקה ביחס לקביעתו.

ה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, והפעם נסבה הבקשה אך על שלוש סוגיות. בינתיים, ביום 22.12.14 נתן הבורר פסק משלים בעניין הסוגיה שהושבה אליו, וקבע כי הוא מקבל את גרסת המשיבים ומותיר את פסק הבוררות בסוגיה זו על כנו. ביום 23.5.15 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים. נקבע בפסק הדין, כי לא נמצא שהבקשה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כי נגרם למי מהצדדים עיוות דין המצדיק התערבות. לגופה של הבקשה נקבע, כי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות – מקרים בהם "הותנה בהסכם שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן" –

לא חלה בענייננו; זאת – הואיל וטענות המבקש והדוד הן במהותן טענות המתייחסות לטעויות בהחלת הדין, ולא טענות המתייחסות לאי החלת הדין כל עיקר.

הבקשה

ו.

בבקשה נטען, כי יש ליתן רשות ערעור הן בשל שאלה משפטית עקרונית העולה הימנה, הן בשל עיוות הדין שייגרם למבקש אם תידחה. באשר לסוגיה העקרונית נטען, כי על בית המשפט לקבוע עקרונות מנחים לצורך הבחנה בין טעות ביישום הדין לבין מקרים של אי החלת הדין; וזאת הואיל וישנו בלבול בפסיקה בהבחנה בין שני אלה, הפוגע באמינות מוסד הבוררות, וכפועל יוצא מכרסם ברצונם של צדדים להסתמך עליו. כן נטען כי גם בנידון דידן, שגו בתי המשפט הקודמים כאשר קבעו כי טענות המבקש הן ערעוריות, בעוד שלמעשה מדובר בטענות בדבר אי החלת הדין המהותי במספר סוגיות. עקרונות מנחים היו מונעים – לטענת המבקש – את הטעות. כך למשל, מציין המבקש כי לעניין החזרי המס שקיבל בעבור השותפות, העדיף הבורר את המסמכים שהועברו אליו על-ידי המשיבים, וזאת בלא הנמקה. לדידו של המבקש, בכך שגה הבורר באי יישום הדין המהותי ודיני הראיות, שכן יישומם היה מחייב הסתמכות על אישורי ההחזרים שהציג הוא עצמו. דוגמה נוספת המופיעה בבקשה, היא זו הנוגעת לתשלומי הביטוח הלאומי אשר שילם המבקש בעבור השותפות, וטען כי יש לקזזם מחובו כלפי המשיבים. לדידו של המבקש שגה הבורר באי החלת הדין, בדחותו את טענת המבקש לניכוי הסכומים הללו תוך קביעה שאלה כבר נוכו. לבסוף גורס המבקש, כי שגו בתי המשפט כאשר לא נתנו דעתם לטענותיו אלה, ודחו אותם ללא בחינתן לגופן, ובאופן לקוני, כך נטען.

הכרעה

ז.

עיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסקי הדין ובחומר שצורף, וסבורני שאין מקום להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות, לרבות בקשות לאישור פסקי בוררות או לביטולם, תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלת רוחב בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינים של הצדדים לסכסוך או מטעמים של עיוות דין (רע"א 4393/13 גלגביסר נ' גלגביסר (2013)). זו הגישה הנוהגת בבית משפט זה, ואף כי הבעתי לא אחת גישה מרחיבה יותר (למשל רע"א 2237/03 שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 552-543 (2005)), תיק זה אינו מתאים לרשות ערעור גם לפי הגישה המקלה. כך מקל וחומר כאשר מדובר, כבענייננו, בבקשת רשות ערעור שניה במספר, ובגלגול רביעי-חמישי של הסכסוך לאחר פסק הבורר (בתוספת השלמה), בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. הבקשה שלפנינו אינה נמנית עם הבקשות שלגביהן תינתן רשות ערעור; מבלי לפגוע, הריהי בעיקרה "גזור והדבק" מן הבקשה לבית המשפט המחוזי, ורובה טיעונים עובדתיים לעניין טעויות שנפלו בפסק הבורר לגבי הסכסוך, ואין בתיק סוגיה משפטית המצדיקה התערבות.

ח.

מוסד הבוררות הוקם לשם יצירת מערך לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, וזאת הן במטרה להקל על העומס הרובץ על בתי המשפט, הן כדי לאפשר לצדדים לפתור את המחלוקת שהתעוררה ביניהם בדרך מהירה והוגנת, הנתונה במידה רבה לעיצוב על-ידיהם. כידוע, חוק הבוררות תשכ"ח-1968 עיגן פיקוח שיפוטי על מוסד הבוררות, אך הגבילו משמעותית, כדי שלא לפגוע ביעילות ההליך ובשליטת הצדדים למחלוקת על עיצובו. כמובן שינוי מרכזי לעומת המצב שקדם לחוק הבוררות (פקודת הבוררות), הוא שטעות גלויה על פני הפסק אינה עוד עילת ביטול. התערבות בית המשפט בפסק בוררות מוגבלת לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק, אשר על פי הפסיקה אף יש ליתן להן פרשנות דווקנית מתוך מטרה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2004)). עם זאת, כאן המקום להזכיר כי תיקון החוק בתשס"ט-2008 הוסיף את סעיף 21א לחוק המאפשר ערעור בהסכמה בפני שופט, לרבות באשר לטעות, וכן את סעיף 29(ב) לחוק המאפשר לקבוע מנגנון ערעור פנימי. בבוררות: תיקון זה ריכך את הקושי שבאי היכולת לפתוח פסק בוררות בשל טעות, שבשלה – למשל – כיועץ משפטי לממשלה לא הסכמתי לאשר הליך בוררות על-ידי המדינה, שכן בכספי ציבור עסקינן. במקרה דנא, מכל מקום, לא היה בין הצדדים הסכם להליך ערעורי כזה או אחר.

ט.

עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(7) לחוק – והעומדת במוקד הבקשה שלפנינו – עניינה מצב בו, כאמור, "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". הפסיקה פירשה עילת פסילה זו כחלה אך במקרים בהם הבורר פסק שלא בהתאם לדין, ולא במקרים בהם התכוון לפסוק על פי הדין, אך טעה בכך: ""אם הבורר התעלם מהדין ביודעין ובמכוון – יבוטל הפסק, אולם אם הבורר התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו – אין זו עילה לביטול הפסק" (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (2010), פסקה 48 לפסק הדין של השופט דנציגר; ראו גם סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל ב (תשס"ה-2005), עמ' 1080-1070). פרשנות זו ניתנה עוד מכבר בע"א 113/87 נתיבי אילון נ' שטאנגל פ"ד מה(5) 511. נאמר שם, מפי השופט (כתארו אז) אור, כי "קשור בדין המהותי (כפי שהותנה שם לגבי הבורר – א"ר) אין פירושו אלא לשון אחרת לכך, שעל הבורר להחליט בהתאם לדין המהותי, ולא למשל על דרך הפשרה או על פי שיקול דעתו בלבד" (עמ' 519). ועוד (עמ' 517): "האם סביר להניח שהמחוקק התכוון לבטל את עילת הביטול של 'טעות גלויה על פני הפסק', אך באותה נשימה התכוון להכניס, במקרים מסוימים, עילה של טעות בפסק, לא טעות גלויה בלבד אלא גם כזו שהיא סמויה וחסויה ושניתן לגלותה רק לאחר העלאת מכלול הטענות והעובדות שביסוד פסק הבוררות?". עינינו הרואות, והדברים הם פרי השכל הישר, כי מקום שבורר מחיל את הדין המהותי אך עלול לטעות ביישומו, טעות נטענת זו אינה עילת ביטול, שאחרת שבה בדלת האחורית עילת הביטול של טעות גלויה על פני הפסק, והרי דלת זו נעל המחוקק – תהא אשר תהא תחושתנו לגבי הדבר, וכאמור רוכך הקושי שנוצר בהקשר זה על-ידי תיקוני החקיקה מתשס"ט, המאפשרים סוג של ערעור בתנאים מסוימים.

י.

בענייננו, נטען כאמור כי הסוגיה העקרונית המצדיקה רשות ערעור היא סוגיית הצורך ביצירת קוים מנחים לשם הבחנה בין סיטואציות של טעות ביישום הדין לבין סיטואציות של אי יישום הדין. העיקרון, כאמור, שריר וקיים

ולא הובאו בבקשה אסמכתאות או קוים מוצעים, כך שהדברים נותרו כמשאלה לצורך השגת רשות הערעור. לגופם של דברים ברי כי קשה מאוד להגיע להנחיה בקשר לרזולוציות פרטניות של החלה, ואין לדבר סוף, שהרי אין מקרה דומה לרעהו. ואחר כל אלה, בנידון דידן בחינת בקשתו הקונקרטית של המבקש מלמדת היא לעצמה כי הצורך המועלה בה אינו מתחדד, וזאת הואיל וטענותיו הן ביסודן טענות קלאסיות של טעות ביישום הדין ולא בהחלתו. כך למשל, נפלא בעיני לראות כיצד טענת המבקש בדבר טעות הבורר שלא קיזז את תשלומי הביטוח הלאומי אשר שולמו על-ידי המבקש בעבור המשיבים, עולה לכדי טעות בדין. הבורר ביסס את קביעתו זו על כך שהסכומים ששולמו על-ידי המבקש נוכו זה מכבר, ולכן אין צורך לנכותם בשנית. בין אם מדובר בהחלטה נכונה אם לאו ברמה העובדתית – וכמובן איני נדרש לכך – אין מדובר בהתעלמות מן הדין. הוא הדין, למשל, לטענת המבקש בדבר הכרעת הבורר להעדיף את המסמכים שהוגשו לו על-ידי המשיבים, לעניין החזרי המס, על פני המסמכים שהוגשו על ידיו; אף דבר זה אינו עולה לכדי אי החלת הדין או אי החלת דיני הראיות. לפיכך לא הצביע המבקש – לא במישור העקרוני הרחב ולא במישור הקונקרטי – על צורך אמיתי בקביעתם של אותם קוים מנחים והאפשרות המעשית לכך, משלא הפנה למקרי גבול המצריכים זאת ולא לפתרון מוצע. הטענות אינן מצדיקות, על כן, גלגול ערעורי נוסף.

יא.

אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.