רע"א 4393/13 שלמה גלגביסר נ. משה גלגביסר

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה, השופט א' יעקב ) בהפ"ב 16008-05-11 מיום 7.5.2013.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.

המבקש והמשיבים 2-1 הם אחים ובעלי עניין בחברת משאבות בטון גבעת שמואל בע"מ. בין המבקש למשיבים 2-1 נתעורר סכסוך בעטיו הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 25040/02, תמ"ש 25041/02), וזאת בעניין חלוקת כספיה של אימם המנוחה, חלוקת כספי תמורה מעסקת מכירת מגרש בגבעת שמואל וזכויות במגרש בראשון לציון. בפסק דין מיום 7.11.2005 נתקבלו שתי התביעות, תוך שנקבע כי המבקש זכאי לשליש מכספי התמורה שנתקבלו עבור המגרש בגבעת שמואל ולשליש מהזכויות במגרש בראשון לציון. כמו כן, בית המשפט הורה למשיב 1 להמציא חשבונות מלאים לגבי פעילויות החברה ולשלם למבקש שליש מהסכום הכולל, בניכוי החובות הנלווים, בתוספת ריבית והצמדה.

2.

המשיבים 2-1 הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. בין הצדדים התנהל הליך גישור לפני רו"ח אוריאל להב. במסגרת הליך הגישור מינו הצדדים רואי חשבון מטעמם על מנת להתחקות אחר ההתנהלות הכספית של המשיבים 2-1 בין השנים 2002-1995 וזאת על בסיס המסמכים החלקיים שהיו בידיהם. משלא צלח הליך הגישור הושב הערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 15.7.2010 הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכם פשרה לפיו המבקש יקבל שליש מכל תמורה שתתקבל מעסקאות במגרש בראשון לציון בעוד ההתחשבנות הכספית בין הצדדים תידון לפני רו"ח להב שיפעל כבורר.

3.

ביום 21.3.2011 ניתן פסק הבוררות אשר הכריע במחלוקות הכספיות בין הצדדים. הבורר קבע כי המבקש זכאי אמנם לשליש מתמורת המגרש בראשון לציון ומן החשבון המשותף ופירות השקעותיו, אולם מהראיות שלפניו עולה כי המבקש משך מכספי החשבון והחברה סכום הגבוה מחלקו. לפיכך קבע הבורר כי "החלטותי בבוררות הן ששלמה [המבקש] חייב, נכון ליום 31/3/2011 למשה ולישראל [המשיבים 2-1] סך כולל של 649,405 ₪ - מחצית לכל אחד מהם. סכום זה יש לתקן בגין שווי פוליסת ביטוח הפצויים כמפורט לעיל ושווי מכונית טיוטה ליום 31.12.1999." בפסק הבוררות התייחס הבורר, בין היתר, גם לפיצויי הפיטורין המגיעים למבקש ולמשיבים 2-1.

4.

המבקש עתר לבטל את פסק הבוררות בטענות שונות, ובהן כי הבורר התעלם מטענתו להתיישנות והכריע בשאלת פיצויי הפיטורין המגיעים למשיבים 2-1 הגם שהדבר לא מצוי בתחום סמכותו. מנגד, ביקשו המשיבים לאשר את פסק הבוררות. בסופו של יום, הגיעו הצדדים ביום 29.12.2011 להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה

-

" מוסכם עלינו שפסק הבוררות לא יבוטל, וכי תוחזר להחלטת הבורר השאלה האם תביעת הפיצויים של המשיבים התיישנה או לא . היה והבורר יפסוק שהטענה התיישנה, יתקן הבורר את פסק הדין כמתחייב מקביעה זו. הבורר יפסוק על פי החומר המצוי בפניו ולא ייטענו טיעונים נוספים" (ההדגשה שלי – י.ד.; להלן: ההסדר הדיוני ).

5.

ביום 4.1.2012 ניתן על ידי הבורר מסמך שכותרתו "הבהרת החלטת הבורר" (להלן: החלטת ההבהרה ). בהחלטת ההבהרה הסביר הבורר כי המבקש שוגה בטענתו לפיה הבורר התערב בהחלטה על מתן פיצויים למשיבים 2-1 או בקביעת גובה הפיצויים. הבורר הטעים כי "כל טפולי בנושא [פיצויי הפיטורין – ח"מ] נגע אך ורק לפיצול היתרה המגיעה בגין פצויי פטורין – אותה עתודה שבמילא הייתה רשומה בספרי החברה עוד משנים קודמות והתגבשה בסיום פעולותיה עת נותרו רק שני עובדים בחברה, משה וישראל".

6.

לאחר מתן החלטת ההבהרה שבו המשיבים וביקשו לאשר את פסק הבוררות ואת החלטת ההבהרה. המשיבים טענו כי פסק הדין המאשר את פסק הבוררות הפך לחלוט כאשר ניתן לדון רק בשאלת ביטול החלטת ההבהרה. המשיבים הוסיפו כי הבורר אכן דן בשאלת התיישנות פיצויי הפיטורין ודחה את טענת המבקש להתיישנות. מנגד, עתר המבקש לבטל את פסק הבוררות ואת החלטת ההבהרה. המבקש הטעים כי הבורר כלל לא דן בשאלה שהונחה לפתחו במסגרת החלטת ההבהרה. המבקש הוסיף כי הסכמתו להסדר הדיוני התבססה על ההנחה לפיה הבורר הכריע בשאלת הפיצויים ומשהתברר כי הנחה זו היתה שגויה הרי שיש להתיר לו לשוב ולטעון לביטול פסק הבוררות בהסתמך על עילות הביטול שנטענו בבקשתו המקורית.

7.

ביום 7.5.2013 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין המאשר את פסק הבוררות (יוער, כי פסק דין קודם בו אושר פסק הבוררות, בהתבסס על בקשת האישור בלבד, בוטל בבית משפט זה ברע"א 2200/12).

באשר לסוגיית ההתיישנות; בית המשפט המחוזי קבע כי הבורר הכריע בסוגיה זו משדחה את טענת המבקש לפיה הבורר התערב בהחלטה למתן פיצויים למשיבים 2-1 או בקביעת שיעורם. בית המשפט הסביר כי מהחלטת ההבהרה עולה כי הבורר לא התערב בשאלת זכאותם של המשיבים 2-1 לפיצויי פיטורין או בשיעורם, אלא נדרש אך ורק לפיצול היתרה בגין פיצויי הפיטורין שהיתה רשומה בספרי החברה משנים קודמות והתגבשה בסיום פעולותיה. לאור האמור, סבר בית המשפט כי הימנעותו של הבורר מלהכריע בסוגיה זו אינה מבססת עילת ביטול לפי סעיפים 24(5) או 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ). לעניין יתר טענותיו של המערער, קבע בית המשפט כי המבקש הסכים בהסדר הדיוני כי הדיון יתמקד בשאלה ספציפית (שאלת ההתיישנות) ואין הוא רשאי לחזור בו בדיעבד מהסכמתו.

למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט המחוזי גם לטענות אלה. בית המשפט הסביר כי במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על הבורר וכי בנסיבות העניין טענות המבקש מכוונות נגד ממצאיו של הבורר ומכאן שהן אינן מקימות לו עילת ביטול. בית המשפט קבע עוד כי טענת המבקש לפיה הבורר הסתמך על חשבונות בלתי מהימנים נטענה בעלמא וללא תימוכין ולכן אינה מקימה עילת ביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפי הבורר חרג מסמכותו בעת שהסתמך על ספרי החשבונות שהציגו המשיבים 2-1, תוך שנקבע כי הבורר הסתמך על ראיות אלה בהיעדר ראיה לסתור מצד המבקש ולאחר שטענות המבקש בעניין זה נדחו, באופן שלא מקים עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק. בית המשפט הוסיף כי אין להתערב בפסק הבוררות מטעמי עיוות דין כנטען, שכן המבקש אינו טוען ל"טעות חישוב" הנגלית על פני פסק הבורר, אלא מעלה טענות מהותיות באשר לממצאיו שכאמור אינן מקימות עילת ביטול לפי חוק הבוררות.

תמצית נימוקי הבקשה

8.

בבקשה דנן טוען המבקש כי הבורר לא פעל על פי ההסדר הדיוני בין הצדדים, שכן הוא לא דן בטענת ההתיישנות לגופה – לאור האמור, סבור המבקש כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית ובעלת השלכות רוחב וכי החלטת הבורר גרמה לו לעיוות דין חמור. המבקש מוסיף וטוען לפגם בכריתת ההסדר הדיוני – טעות הדדית של הצדדים אשר סברו בשגגה כי טענת ההתיישנות תידון לגופה, שבעטיו מבקש הוא לשוב ולטעון לביטול פסק הבוררות. לטענתו, סוגיית תוקפו של ההסדר הדיוני נדונה רק לפני בית המשפט המחוזי ומכאן שקיימת לו זכות ערעור בעניין זה. המבקש טוען עוד כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי ביחס להחלטת ההבהרה אינה מספיקה. לבסוף, טוען המבקש כי אין לבחון את הבקשה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה , וזאת מכיוון שההליך הראשוני התנהל לפני בורר ולא לפני ערכאה שיפוטית.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

10.

כידוע, על פי אמות המידה העקרוניות שהותוו בהלכת חניון חיפה , כפי שהתפתחו בפסיקתנו, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר הבקשה מעוררת שאלת רוחב בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או מטעמים של עיוות דין [ ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). ראו גם: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה 1273-1271 (2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) ]. הלכה זו הוחלה, בשינויים המחויבים, גם על בקשות למתן רשות ערעור בענייני בוררות, לרבות בקשות לאישור או לביטול פסק בוררות [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 6727/10

עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ פיסקה 18 (6.10.2010)].

בבקשה שלפני נטען כי "בפנינו נושא עקרוני בעל השלכות רוחב, שכן הסוגיה העומדת להכרעה הינה האם בורר שחויב לדון ולהכריע בסוגיה מסוימת ולדון בה לגופה – יכול להיחשב כמי שפועל עפ"י החלטת בית המשפט המחוזי – ומה הנפקות להתעלמותו מהוראת כב' בית המשפט". נראה, אם כן, כי על אף הניסיון להקנות לבקשה דנא נופך עקרוני, היא מתמצית בטענה כי החלטת ההבהרה שנתן הבורר אינה תואמת את ההסדר הדיוני לפיו הדיון יושב לבורר על מנת שיכריע בטענת ההתיישנות. לטענה זו אין כל השלכות רוחב והיא אינה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים.

המבקש טען עוד כי החלטת ההבהרה גרמה לו "עיוות דין חמור", מכיוון שהחיוב בפיצויי פיטורין צריך לחול על החברה ולא עליו. דין הטענה להידחות. פסק הבוררות לא הטיל על המבקש כל חיוב בפיצויי פיטורין. כל שנקבע הוא כי המבקש משך כספים מעבר לכפי חלקו. לכן משהחברה "סיימה את חייה המעשיים" (אף שלא פורקה באופן רשמי) ומשבעלי השליטה כיסו את הגירעון שנותר בחברה באמצעות הלוואות, על המבקש להשיב את הכספים שמשך ביתר למשיבים 2-1. כפי שהוסבר בהחלטת ההבהרה, במסגרת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים הבורר נדרש אמנם גם ליתרות שנרשמו בספרי החברה כ"עתודה לפיצוי פרישה", אך לא הכריע בשאלת זכאותם של המשיבים 2-1 לפיצויי פיטורין וממילא לא השית על המבקש כל חיוב כאמור.

11.

לאור האמור, יש לדחות גם את טענתו (החלופית) של המבקש לפיה בנסיבות העניין אין לבחון את הבקשה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה משפסק הבוררות לא ניתן על ידי "ערכאה שיפוטית". כפי שהובהר לעיל אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה הוחלו, בשינויים המחויבים, גם על החלטות בענייני בוררות, לרבות בקשות לאישור או לביטול פסק בוררות. ביסודה של הלכה זו ניצבים טעמים של חיזוק מוסד הבוררות כמו גם טעמים של יעילות וסופיות הדיון. טעמים אלו יפים גם לענייננו, ואף ביתר שאת, שעה שהסכסוך בין הצדדים, שתחילתו בבית המשפט לענייני משפחה, מתנהל בין הצדדים מזה למעלה מעשור.

12.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם להשקפתי אין ממש בטענות המבקש לביטול פסק הבוררות. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, טענות המבקש בבקשת הביטול הן בעלות אופי "ערעורי" ומכוונות כנגד ממצאיו של הבורר. כך ביחס לטענות המבקש בנוגע למועד תחילת ההתחשבנות, למהימנות הנתונים עליהם התבסס הבורר, להערכת השווי שביצע הבורר ביחס לרכיבים שונים וכיו"ב. טענות כאלה אינן מקימות עילת ביטול לפי חוק הבוררות. באשר לטענת המבקש כי הבורר לא הכריע בסוגיית התיישנות פיצויי הפיטורין, כפי שהוסבר בהחלטת ההבהרה הבורר כלל לא הכריע בשאלת זכאותם של המשיבים של פיצויי הפיטורין וממילא לא נדרש להכרעה בשאלת התיישנותה של עילת תביעה זו. בנסיבות אלה, אין בהימנעותו של הבורר מלהכריע בסוגיה זו כדי להקים למבקש עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות או סעיף 24(10) לחוק הבוררות. משהגעתי למסקנה זו, איני נזקק לטענת המבקש לפגם בכריתת ההסדר הדיוני או לקיומה של זכות ערעור בסוגיה זו.

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.