בע"מ 2900/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחות לפני שתי בקשות למתן רשות ערעור. ברקע תביעה שהגישה המשיבה נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה למתן פסק דין הצהרתי לפיה היא בעלת זכויות בנכסים שונים כולל דירת מגורים מכוח היותם בני זוג ידועים בציבור. בגדרו של הליך זה ביקשה המשיבה לצרף את המבקש לתובענה משום שהתברר לה שהדירה מושכנה לטובתו על ידי המשיב. בקשת הצירוף נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ע' מילר , תמ"ש 7903-11-12). בקשת רשות ערעור של המשיבה על החלטה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' שוחט , רמ"ש 3802-02-13) כך שהמבקש צורף לתובענה. כנגד החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה נגד המשיבים (בע"מ 2900/13).

הבקשה השנייה למתן רשות ערעור (בע"מ 6200/13) הוגשה על ידי המשיבה אשר על הרקע של ההכרעה בערעור בפני בית המשפט המחוזי הגישה בקשה לאסור דיספוזיציה בדירה שנדחתה על ידי הרשמת של בית משפט לענייני משפחה, בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי (כב' הרשמת ס' אופק בתמ"ש 7903-11-12, כב' השופטת ע' מילר בע"ר 23829-06-13, כב' השופטת צ' צפת ברמ"ש 47783-06-13 בהתאמה).

2.

בקשת המשיבה לצרף את המבקש לתובענה שהגישה נדחתה כאמור בבית המשפט לענייני משפחה. צוין כי נראה שמדובר בסכסוך מלאכותי בין המשיבה והמשיב ואף אם קיים סכסוך ביניהם הרי שמדובר בסכסוך אזרחי מובהק עם צד שלישי שצריך להתברר בבית משפט אזרחי. בפסק דינו של בית המשפטי המחוזי אשר קיבל את עמדת המשיבה הודגש שבין המשיבה למשיב קיימת מחלוקת באשר לזכויות הנטענות של המשיבה בנכס מכוח הלכת השיתוף, זכויות אותן מכחיש המשיב מכל וכל. בנסיבות אלה סבר בית המשפט המחוזי כי ראוי לצרף את המבקש להליך בין בני הזוג.

באשר לבקשה להוציא צו זמני לאסור על כל דיספוזיציה בדירה, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי אין להיעתר לבקשה משום שאין הצדקה לדיון בגלגול שלישי ושבכל מקרה גם לגוף העניין צדק בית המשפט לענייני משפחה בקובעו שסיכוי התביעה אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. הטעם למסקנה אחרונה זו הוא שלא ניתן לומר שהנכס שימש כ"דירת מגורים" ב"גולת הכותרת" של חזקת השיתוף והזוג לא התגורר בו למעט בשנה האחרונה. הנכס גם הועמד למכירה מספר פעמים. לעומת זאת, המבקש עמל על מימוש המשכנתה מזה כחמש שנים וקשיים רבים נערמו בדרכו.

3.

בהליכי דנא, המבקש חפץ בביטול פסק הדין שהורה על צירופו לתובענה שהגישה המשיבה. לטענתו הוא עלול להיפגע מבירור עניינו בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית משפט אזרחי נוכח הגמשת סדרי הדין והראיות. עוד הוא טוען כי צירופו להליך של צד שאינו בן משפחה חייב להיעשות בצמצום ובזהירות – ולא כך נעשה בעניינו. המשיבה ואף המשיב סבורים כי צדק בית המשפט המחוזי בהכרעתו לצרף את המבקש לתובענה. עוד מדגישה המשיבה כי היא מעוניינת בבירור מהיר של זכויותיה. משכך, וחרף תמיכתה בהכרעת בית המשפט המחוזי, היא מציינת כי היא איננה נוקטת עמדה ביחס לזהותו של בית המשפט אשר יברר את התובענה. באשר לבקשה שהוגשה מטעמה – טוענת המשיבה כי טעו ערכאות קמא שדחו את בקשתה לסעד זמני וכן כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה לא נשענו על ראיות שהביא המבקש. כן היא טוענת כי ניתן משקל גדול מדי לנזק שעשוי להיגרם למבקש מעיכוב במימוש המשכנתה, שעה שלטענתה הוא בעצמו לא הזדרז לממשה.

4.

לנוכח הסוגיות שמועלות בבקשות שלפניי והקשר ההדוק ביניהן החלטתי לדון בהן ביחד. לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות לבקשה שהגיש המבקש החלטתי לדחות את שתי הבקשות.

בית המשפט המחוזי עמד על הסוגיה האם לצרף את המבקש לתובענה שהגישה המשיבה, תוך שנימק את מסקנתו לחיוב כדבעי. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לצרף את המבקש להליך שמתנהל בפניו מצויה בסעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. מכוח סעיף זה – "בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". נראה כי צדק בית המשפט המחוזי כי מקרה זה עונה על דרישות הסעיף. מקומו של בירור ההליך – פסק דין הצהרתי לחלוקת נכסים השייכים לבני זוג ידועים בציבור – הוא בבית משפט לענייני משפחה. בהקשר לדירה יש מקום לשמוע את עמדת המבקש כצד נחוץ בהליך כדי לברר את התובענה, זאת על רקע הטענה כי הוא בעל משכנתה הרובצת על הדירה. יש לזכור כי בין המשיבה והמשיב קיימת מחלוקת ביחס לזכויות הנטענות של המשיבה בנכס מכוח הלכת השיתוף, שאת קיומן מכחיש המשיב "מכל וכל". מחלוקת זו דורשת להעניק הזדמנות למבקש להשמיע את קולו בהליך שמתנהל בין המשיבים בבית המשפט לעניני משפחה. התמונה המצטיירת היא סכסוך בין המשיבה למשיב, שעל פני הדברים מקום בירורו הוא בבית המשפט לענייני משפחה מכוח סמכותו הייחודית. עת המשיבה טוענת לזכויות בנכס אותו מבקש לממש המבקש, כשלטענתה לא הייתה למשיב כל זכות לשעבדו, הרי שהיה מקום לצרף את המבקש לתובענה בבית המשפט לענייני משפחה.

באשר לבקשתה של המשיבה, בעניין דחיית צו המניעה הזמני, נשקלו שני הכללים המנחים – סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי העולה מהתשתית העובדתית שהונחה בפניו כי שני הכללים הרלוונטיים פועלים לטובת המבקש, הוא הצד שצורף להליך. לכך יש להוסיף שמדובר בלפחות גלגול שלישי אם לא למעלה מכך. יתר על כן, כלל הוא שאין זו דרכה של ערכאה ערעורית ראשונה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת. לשון אחר – רוחב שיקול הדעת של הערכאה המבררת בבקשה למתן סעד זמני עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור בהליך מעין זה. בכל מקרה וזה עיקר, לא מצאתי שנפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

5.

שתי הבקשות למתן רשות ערעור נדחות בזאת. אין צו להוצאות.