רע"א 6750/15 שלמה סלומון דדון נ. בני אוליאל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר ) מיום 4.8.2015 בה"פ 17277-05-15 , בגדרה קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בתובענה והורה על העברת הדיון בה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקשים והמשיב 1 (להלן: "המשיב" ) הם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקות 233 ו-255 בגוש 3797 (להלן: "המקרקעין" ), מכוח חוזה חכירה שנחתם בינם לבין המשיבה 3 (להלן: " הרשות ") ביום 1.6.2009. כיום פועל במקרקעין אולם אירועים מצליח. המבקשים טענו לזכות בחלקו של המשיב במקרקעין, וזאת מכוח הסכם מכר מיום 28.4.2008 שנחתם לכאורה בינם לבין המשיב (להלן: "ההסכם" ). המשיב ביקש לבטל את ההסכם בטענה כי זה נכפה עליו בכוח הזרוע, תוך ניצול מצבו הנפשי ובאמצעות איומים מגורמים עברייניים שסייעו בידי המבקשים והטילו עליו אימה. לאור זאת, הגיש המשיב בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה נגד המבקשים לסעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכם, וכן גם לצו למתן חשבונות (ת"א 3310-05-10). המבקשים הגישו תביעה שכנגד בטענה כי המשיב הפר את ההסכם, בין היתר בכך שלא פעל להסרת צו עיקול על חלקו במקרקעין שהוטל לבקשתה של גרושתו, המשיבה 2 (להלן: "המשיבה" ) מיום 10.9.2008, בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. ביום 18.12.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט פרופ' ע' גרוסקופף ) את שתי התביעות. בפסק הדין (להלן: "פסק הדין הראשון" ) נקבע כי חרף פגמים שנפלו לכאורה בהסכם המכר בין הצדדים והאינדיקציות כי מעורבים בדבר צדדים שלישיים עלומים, הרי שהמשיב לא ביטל את ההסכם בתוך פרק זמן סביר. כמו כן לא הוכח כי מדובר בהסכם בטל מחמת קיום תנאים בלתי הוגנים או שלילת שיקול הדעת ויכולת הבחירה מאת המשיב בעת כריתתו. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי מדובר בהסכם תקף ומחייב אשר לא בוטל. בנוסף נדחתה הטענה כי ההסכם הופר על-ידי המבקשים בכך שלא שילמו למשיב את התמורה המגיעה בעד המקרקעין. אשר לעיקול שהוטל על-ידי המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי כי דבר קיומו היה ידוע לצדדים בעת כריתת ההסכם, ועל כן אין באי-הסרת העיקול משום הפרת ההסכם והוא אינו מזכה את המבקשים בפיצוי מוסכם. עם זאת נקבע כי המשיב נושא בחובה מכוח עיקרון תום הלב לסייע למבקשים להסיר את העיקול האמור, על מנת לאפשר להם לרשום את המקרקעין על שמם.

3.

אחר הדברים האלה, ביום 10.5.2015, הגישו המבקשים המרצת פתיחה נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 17277-05-15), בה דרשו כי הללו יפעלו להסרת העיקול ויבצעו כל פעולה הנדרשת לשם רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשים, בהתאם לאמור בפסק הדין הראשון. בפתח הדיון שנערך ביום 15.7.2015 טענו המשיבים כי לבית המשפט המחוזי לא נתונה סמכות שיפוט עניינית לדון בתובענה. לטענת המשיבים, לב לבו של הסכסוך הוא העיקול שהוטל על המקרקעין, שנולד במסגרת הליך גירושין בין המשיב למשיבה. לאור זאת, כך נטען, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות יחודית לדון בתובענה. כמו כן טענו המשיבים כי מקום בו צדדים שלישיים מעוניינים להסיר עיקול שהוטל על-ידי בית משפט אחר עליהם לפנות לאותה ערכאה, ולא ניתן להיתלות בסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט המחוזי. מנגד טענו המבקשים כי מדובר בסכסוך אזרחי טהור המתייחס לשאלת עיקול שהוטל על זכויות של מי שאינו בקשרי משפחה עם שני הצדדים, כי אין ספק באשר לזכותם של המבקשים במקרקעין לאור פסק הדין הראשון, וכי כל שמתבקש ביחס למערכת היחסים שבין המשיב למשיבה הוא המרת העיקול בבטוחה אחרת. לפיכך, טענו המבקשים, אין מדובר בסכסוך בין בני הזוג לשעבר וסמכות השיפוט העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון הודיע בא כוח המשיבה על הסכמתו לבטוחה חלופית, תשלום בסך 1,000,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בתמורה להסרת העיקול, ואולם ההצעה לא התקבלה על דעת יתר הצדדים.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 4.8.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לו סמכות שיפוט עניינית לדון בתובענה, והוא נעתר לבקשה להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, "הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענה זו" . בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט יחודית לדון בתובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו, לרבות בן-זוגו לשעבר, וזאת לפי סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק" ). כמו כן הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 3(ד) לחוק, לפיו בגדר המונח "תובענה" נכללת גם "הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על-ידי אחר" . בית המשפט סקר את הרציונלים העומדים בבסיסו של החוק, וקבע כי גם אם ההליך המשפטי מבטא בעיה קונקרטית, הרי שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת מעבר לחיוב הכספי, וכל הכרעה שיפוטית בתחום זה מן הראוי שתיקח בחשבון את כלל ההשלכות על התא המשפחתי. משאין מחלוקת כי העיקול הוטל במסגרת הסכם הגירושין בין המשיב למשיבה, קבע בית המשפט, ממילא כל שינוי בעיקול זה ישפיע על המסגרת המשפחתית, ולפיכך על הדבר להיות מוכרע בבית המשפט לענייני משפחה. יתרה מזאת, כך נקבע, הטלת העיקול נעשתה במסגרת המשפחתית, ולפיכך יש לפנות לטריבונל שהטיל את העיקול על מנת שידון בביטולו, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" . עוד ציין בית המשפט כי בעבר התנהלה תביעה דומה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בין המבקשים למשיבה 2 (ה"פ 40395-02-10), ניתן בה פסק דין, ולפיכך לא ברור פשר חידושה של התובענה. על פסק הדין הראשון, אשר קבע את זכויות המבקשים במקרקעין, תלויים ועומדים ערעור וערעור שכנגד. בנסיבות אלו קיבל בית המשפט המחוזי את טענת העדר הסמכות, ומכוח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 העביר את הדיון בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו.

עיקרי טענות הצדדים

5.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה נטען כי שגגה יצאה מלפני בית המשפט המחוזי בפרשנותו את הוראות החוק. לטענת המבקשים, בהתאם לדין ולפסיקה הרי שלשם הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה נדרש שהתובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם נגד בן-משפחתו, וכי עילת התובענה תהיה סכסוך בתוך המשפחה. בענייננו, כך נטען, לא התקיים אף לא אחד מתנאים אלה. המבקשים מטעימים כי אין להם קרבה משפחתית עם מי מהמשיבים, וזו קיימת רק בין חלק מהמשיבים. כמו כן, עילת התובענה נוגעת לסירובו של המשיב למלא אחר הוראות פסק הדין הראשון ולאפשר את השלמת רישום המקרקעין על שמם. בנסיבות אלו, כך נטען, מדובר בתובענה אזרחית 'טהורה', והיא איננה קשורה לסכסוך המשפחתי שבין בני הזוג לשעבר. עוד טוענים המבקשים כי לא היה מקום לייחס משקל מכריע לעובדה כי העיקול הוטל בבית הדין הרבני האזורי, או לעובדה שפסק הדין הראשון איננו חלוט. מדובר אפוא, לשיטת המבקשים, בטעות משפטית אשר מחייבת את התערבות ערכאת הערעור כבר בשלב זה.

6.

המשיב והמשיבה מתנגדים לבקשה, ותומכים יתדותיהם בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענתם, מקום בו ניתן צו עיקול על-ידי בית הדין הרבני, הרי שבית המשפט המחוזי איננו הפורום המתאים לדיון בשאלה האם יש לבטל את העיקול, אלא רק הערכאה שהטילה את העיקול. בנוסף מפנים המשיב והמשיבה להוראת סעיף 6(ו) לחוק, לפיו "בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא" . המשיב טוען כי השימוש בסמכות זו נעשה באופן נרחב, גם במקרים שבהם מדובר בסכסוך שבין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, וזאת לשם שמירה על זכויותיו של בן הזוג השני במסגרת הליך גירושין, וכן לשם מניעת הברחת רכוש על-ידי בן הזוג באמצעות שותפים אחרים. לטענת המשיב והמשיבה, יש להקיש מפסיקה זו הנוהגת ביחס להליך תלוי ועומד, גם לעניין העברת הדיון בהמרצת הפתיחה דנן. המבקשים לא נקטו בהליך חדש, כך נטען, אלא הצטרפו למעשה כצדדים שלישיים לפלטפורמה דיונית משפטית קיימת, ועל כן חלות כאן הוראות סעיף 6(ו) לחוק. קביעה אחרת, טוענים המשיב והמשיבה, עלולה ליצור מצב שבו בעת מחלוקת רכושית בין בני זוג, יוכל אחד מהם "לצרף" צד שלישי עמו הוא מצוי בסכסוך עסקי, וזאת על מנת להעביר את הדיון בסכסוך לבית המשפט האזרחי, בהתעלם מהעובדה שמקורו של העיקול הקיים דווקא בסכסוך משפחתי. המשיב גם הכביר בטענות רבות לגופו של הסכסוך בינו לבין המבקשים, הן נגד פסק הדין הראשון, הן נגד המרצת הפתיחה – טענות אשר אינן מענייננו בגדרי בקשה זו.

7.

הרשות איננה נוקטת עמדה בשאלת סמכות השיפוט העניינית עצמה, ואולם באת-כוחה מפנה לכך שהגדרת המונח "תובענה" בסעיף 3(ד) לחוק, עליה נסמך בית המשפט המחוזי, יוחדה לאותו סעיף, ולפיכך אין ללמוד ממנה ביחס לכלל סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בקשר עם בקשות המוגשות במסגרת תובענה שהוגשה על-ידי אחר. מעבר לכך מדגישה ב"כ הרשות כי כל הוראה על העברת הרישום במקרקעין תוכל להתבצע רק בכפוף להוראות כל דין ולנהלי הרשות. בהקשר זה, כך נטען, יש להתחשב גם בכך שהשימוש שנעשה במקרקעין הוא שימוש חורג, אשר אינו נכלל במטרות החכירה, ובתשלום דמי השימוש הראויים הנובעים מכך.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובות המשיבים, על רקע החלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כבערעור, ולהעתר לערעור גופו, כך שהדיון בהמרצת הפתיחה יוחזר לבית המשפט המחוזי. אסביר את מסקנתי.

9.

גדר סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה נדון בהזדמנויות רבות בפסיקתו של בית משפט זה. כידוע, בהתאם להמלצותיהן של ועדות מקצועיות הוקם בית המשפט לענייני משפחה, במטרה לכנס תחת קורת גג שיפוטית-מקצועית אחת את הטיפול בסוגיות משפטיות שונות, ששורשיהן במחלוקות בתוך התא המשפחתי. על מנת לסייע במילוי תפקידו זה, ניתנו לבית המשפט לענייני משפחה סמכויות שיפוט יחודיות בתחומים שונים, ונקבעו סדרי דין ודיני ראיות יחודיים, שנועדו לאפשר מתן פתרון מקיף לכלל המחלוקות שבין בני המשפחה, תוך התחשבות במרקם היחסים הרגיש והעדין שביניהם (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס , פ"ד נד(4) 337, 343-342 (2000) (להלן: "עניין חבס "); בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני , פסקה 10 (29.4.2012) (להלן: "עניין פלונית ")) .

10.

באשר לסיווגן של תביעות אזרחיות קובע סעיף 1(2) לחוק כי בית המשפט לענייני משפחה ידון ב:

"תובענה אזרחית שבין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו , או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה , יהא נושאה או שוויה אשר יהא" [ההדגשות שלי – נ' ס'].

לשון החוק מציבה אפוא שני תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם ירכוש בית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט יחודית לדון בתובענה אזרחית: האחד - זהות הצדדים: בין הצדדים לתובענה צריך שתתקיים קרבה משפחתית, כפי שזו מוגדרת בהמשך הסעיף.

השני – מהות הסכסוך: סיבת הסכסוך או מקורו ביחסים המשפחתיים (עניין חבס , 344; עניין פלונית , פסקה 11; ע"א

1662/99 חיים נ' חיים , פ"ד נו(6) 295, 307 (2002) (להלן: " עניין חיים ")). בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי בהתחשב בתכליתו המיוחדת של החוק, וייחוד סמכויותיו של בית המשפט לענייני משפחה, יש לעמוד באופן מוקפד על תנאיו של הסעיף ואין להעניק לו פרשנות מרחיבה יתר על המידה. זאת, בין היתר, לאור ההלכה לפיה יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות חוק המסדירות סמכות יחודית לרשות שיפוטית שמחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים, וכי בהינתן שני פירושים אפשריים, יועדף הפירוש המצמצם את הסמכות ולא המרחיב אותה (עניין פלונית , פסקה 17). כמו כן, יש להיזהר ממתן פרשנות מרחיבה בהקשר הספציפי של בית המשפט לענייני משפחה, לאור הדינים המהותיים והפרוצדוראליים המיוחדים הנוהגים בו:

" זאת ועוד, סבורני כי חיובו של מי שאינו נמנה על 'הגרעין הקשה' של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט למשפחה עלול 'לקפחו' לעומת מתדיין בבתי המשפט האזרחיים ולשלול ממנו מספר יתרונות דיוניים וראייתיים העומדים לו בבתי משפט אלה. הגמשת כללי הדיון ודיני הראיות לגיטימית כשמדובר בסכסוכים משפחתיים 'אמיתיים' על מנת שלבית המשפט למשפחה יהיו כלים להתמודד עם סוג זה של סכסוכים ולהכריע בהם בדרך התואמת את הבעייתיות המיוחדת להם. אך ככל שפוחתת ה'משפחתיות' המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת התדיינות אזרחית 'רגילה'" (עניין פלונית , פסקה 19).

11.

מאחר ומדובר בתנאים מצטברים, הרי שדי בכך שהתובענה דנן אינה עומדת באחד מהם על מנת שייקבע כי סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט המחוזי (השוו רע"א 6624/07 כבישי נ' כבישי , פסקה 3 (24.10.2007)). בענייננו אין ספק כי התובענה איננה עומדת בתנאי הראשון בדבר זהות הצדדים. לשונו של סעיף 1(2) ברורה ופשוטה, והיא קובעת כי לשם רכישת הסמכות על התובענה להיות "בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו" [ההדגשה הוספה], דהיינו, על בני המשפחה לעמוד משני צידי המתרס. כזאת לא התקיים בענייננו, ודי בכך על מנת לקבל את הערעור.

12.

זאת ועוד, דומה כי התובענה איננה עומדת גם בתנאי השני בדבר מהות הסכסוך. בהקשר זה קבעה הפסיקה, כי אמת - המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. נמצא, כי מחד גיסא אין די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שניתן יהיה לראות את עילתה של התובענה כסכסוך בתוך המשפחה (עניין חבס , 344; עניין חיים , 307). כאמור, בענייננו הסכסוך שבין הצדדים עיקרו במחלוקת מסחרית בדבר זכויות במקרקעין, ולא במחלוקת משפחתית . כפי שעלה גם מהדיון בבית המשפט המחוזי, המשיבה איננה חלק מהסכסוך וגם אינה טוענת כי עומדות לה זכויות במקרקעין, אלא שהמקרקעין הם אך בטוחה הניתנת להמרה בגין חוב שחב לה המשיב. בנסיבות אלו, ספק אם מדובר בסכסוך המצריך את הניסיון וההבנה המקצועית, או את הפתרונות המיוחדים המאפיינים סכסוכים בתוך המשפחה (השוו רע"א 6657/13 לז'ה נ' דוברוצקי , פסקה 5 (19.12.2013)) . לאור האמור, דומה כי התובענה אינה עומדת בתנאי סעיף 1(2) ועל כן סמכות השיפוט לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי.

13.

במה שנוגע להסתמכות בית המשפט המחוזי על האמור בסעיף 3(ד) לחוק, דומה כי לא דק פורתא. אכן, סעיף זה קובע כי משמעות המונח 'הגשת תובענה' - לרבות הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על ידי אחר ולרבות הופעה בבית המשפט" . ברם, הצדק עם ב"כ הרשות בדבריה על כך שהמחוקק קבע במפורש כי מדובר בהגדרה לצורך אותו סעיף בלבד, הנוגע לעניין מענייני משפחה הנוגע לקטין. אין לגזור מסעיף 3(ד) לחוק גזירה שווה לכלל העניינים שבסמכות בית המשפט לענייני משפחה, משום שהם כוללים גם בקשות שהוגשו במסגרת תובענות אחרות, כפי שארע בענייננו. אדרבה, ההפך הוא הנכון – מעצם העובדה שהודגש כי מדובר בהגדרה לצורך אותו סעיף, עולה המסקנה כי מדובר בהסדר שלילי, אשר אין להחילו ביחס לסעיפים אחרים.

14.

המשיבים הוסיפו וביקשו להיתלות באמור בסעיף 6(ו) לחוק, המאפשר צירופם של נתבעים זרים להליך קיים בבית המשפט המחוזי (ראו למשל בע"מ 2900/13 פלוני נ' פלונית (14.11.2013)). דא עקא, שבמקרה דנן אין מדובר בהליך משפטי קיים, "חי ובועט", כפי שביקשו המשיבים לציירו, אלא בהליך שהסתיים זה מכבר בהסכם גירושין, במסגרתו הוטל העיקול על המקרקעין. משכך, אין לסעיף זה נפקות בענייננו. מעבר לכך, אינני מקבל גם את ההיקש אותו מנסים המבקשים לעשות מהתם להכא. בין היתר אזכיר, כי בית משפט זה פסק כי על בית המשפט לענייני משפחה להשתמש בסמכות הצירוף האמורה בזהירות ובשיקול דעת, פן תפגענה זכויותיהם של מתדיינים שאינם מחוג המשפחה ושנקלעו שלא בטובתם לתוך הסכסוך המשפחתי:

"סעיף 6(ו) מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לשקול האם צירופו של צד שלישי (שאינו 'בן משפחה' כהגדרת מונח זה בחוק) נדרש לצורך בירור תובענה שמתנהלת לפניו. ודוק, מדובר בסמכות 'לגרור' לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם 'בני משפחה'. במסגרת זו על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, והכול על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי [ראו והשוו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)]. נוכח אופיו של בית המשפט לענייני משפחה כערכאה 'מיוחדת' שהוקמה לשם טיפול בסכסוכים משפחתיים, השתרשה בבתי המשפט לענייני משפחה מגמה לפיה השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6(ו) לחוק ייעשה בצמצום ובמשורה [ראו והשוו: שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 261-254 (התש"ע-2009) והדוגמאות המובאות שם מן הפסיקה]. כשלעצמי סבורני – מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם יש לנקוט בעניין זה בגישה א-פריורית של צמצום אם לאו – כי תכליתו של החוק מחייבת שתאגידים וצדדים בעלי אופי 'עסקי', אשר אינם בבעלות או ניהול של מי מבני המשפחה ואשר נקלעו לסכסוך בין בני המשפחה בעקיפין, לא יצורפו בקלות לתובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, אלא רק במקרים שבהם יהיה בצירופם כדי לייעל את בירור מכלול הסכסוכים בין הצדדים" (בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נ' עו"ד עופר שפירא כונס נכסים , פסקה 11 (28.10.2012)).

לטענת המשיב והמשיבה, הותרת הדיון בבית המשפט המחוזי תאפשר מצב בו אחד מבני הזוג יצרף בערמה סכסוך אזרחי על מנת להבריח נכסים מבן זוגו. ואולם, באותה מידה ניתן לטעון כי אדם הנקלע לקשיים מול אדם אחר בסכסוך אזרחי, ינסה "לגרור" עמו את הלה לסכסוך משפחתי, בו עומדים לרשותו יתרונות דיוניים ומהותיים לא מבוטלים. צירוף נתבעים זרים לבית המשפט לענייני משפחה עלול לפגוע בזכויותיהם הדיוניות של האחרונים, לבזבז משאבים מקצועיים יחודיים במקום בו אינם נדרשים, ולעמוד בניגוד לתכלית החוק. אם כן, מקום בו ענייננו בתובענה שהוגשה לבית משפט אזרחי, כל שנותר הוא לשמור על הגבולות שהותוו בחוק ובפסיקה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, ולבחון היטב האם מתקיימים התנאים להעברת הדיון בתובענה בנסיבותיו המיוחדות של אותו עניין.

15.

לבסוף, סבורני כי יש לדחות גם את הטענה לפיה חובה על הצדדים לפנות לבית הדין הרבני האזורי, ולכל הפחות למקבילו האזרחי – בית המשפט לענייני משפחה, אך מפני שבערכאה זו הוטל צו העיקול. לעניין זה די לבחון את הסעד שנתבקש בהמרצת הפתיחה. אילו היו עותרים המבקשים בהמרצת הפתיחה לביטולו של הצו, אזי יתכן והיה צדק בטענה. ברם, כל שנתבקש בתובענה הוא כי בית המשפט יורה למשיב ולמשיבה לפעול להסרת העיקול. לאור זאת, אין מניעה כי בית המשפט המחוזי ידון בהמרצת הפתיחה וישקול ליתן את הסעד האמור, ככל שישתכנע שראוי לעשות כן.

16.

הנה כי כן, מסקנתם של דברים היא כי יש להעתר לבקשת רשות הערעור ולערעור גופו, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי תבוטל והדיון בהמרצת הפתיחה יושב לפתחו. אזכיר כי הצדדים העלו טענות רבות לגופם של דברים במסגרת הבקשה, בין היתר באשר לקיומם של ערעורים תלויים ועומדים על פסק הדין הראשון, ובדבר משמעותם של הליכים קודמים בין המבקשים למשיבה. לא מצאתי מקום להתייחס לטענות אלו או לחוות בהן כל דעה. הדברים עוד ילובנו בבית המשפט המחוזי, והוא יעשה בהם כחכמתו.

17.

המשיב והמשיבה ישלמו הוצאות למבקשים בבקשה זו, בסך של 5,000 ₪ כל אחד.