בע"מ 2973/16 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת התגוררה משך תקופה ארוכה ביחידת דיור שהיא חלק מנכס שבבעלות בתה וחתנה (להלן: המשיבים ) והרשום על שמם. המבקשת עזבה את יחידת הדיור באפריל 2014 למוסד טיפולי לצורך טיפול ושיקום. ביום 15.1.2015 הודיעו לה המשיבים כי איננה יכולה לשוב ולהתגורר ביחידת המגורים בביתם , וכי מטלטליה שהיו מצויים ביחידת הדיור הועברו לאחסון, על חשבונם . המבקשת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בבקשה "ל הסרת פלישה טרייה" מצד המשיבים ליחידת הדיור בה התגוררה , אותה השכירו בינתיים לאחר. ביום 6.10.2015, לאחר שמיעת טענות וחקירות הצדדים ולאחר שניסיון ליישוב המחלוקת בדרך של גישור לא עלה יפה, דחה בית המשפט (כב' השופטת א' גולן-תבורי ) את בקשת המבקשת לסעד זמני של "הסרת פלישה", כאשר במקביל קבע מועדי הוכחות קרובים בתביעה העיקרית אותה הנחה את המבקשת להגיש ( תמ"ש 64051-01-15) .

2.

על החלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקש ת ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה האחרון דחה ביום 10.3.2016 את הערעור מן הטעם שאין למבקשת זכות ערעור על "החלטה אחרת", אלא ברשות בית המשפט (כב' השופטת ו' פלאוט , עמ"ש 45239-11-15) .

3.

נגד החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור דנן לבית משפט זה, בטענה כי החלטותיהן של הערכאות דלמטה יסודן בטעות דיונית - תביעתה הפוססורית של המבקשת לא הייתה בגדר בקשה לסעד זמני הנלווית לתביעה עיקרית פטיטורית, אלא הייתה תביעה עצמאית העומדת על רגליה שלה, ומשכך הרי ההחלטה בה מהווה פסק דין, ולא "החלטה אחרת", המקנה למבקשת זכות ערעור. כן נתבקש עיכוב המשך ההליכים בתיק העיקרי עד להכרעה בבקשה.

ביום 5.9.2016 הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לבקשה וכן עיכבתי את המשך ההליכים בתביעה העיקרית בבית המשפט לענייני משפחה. בהמשך צמצמתי את עיכוב ההליכים באופן שלא יחול על בירור כשרותה המשפטית של המבקשת. לאחר הליך קבע בית המשפט לענייני משפחה ביום 15.12.2016 כי המבקשת איננה כשירה והורה על מינוי אפוטרופוס לדין עבורה. בעקבות החלטה זו, התבקשה המבקשת, באמצעות האפוטרופוס לדין אשר מונה לה, להודיע על עמדתה העדכנית באשר לבקשתה דנן. ביום 10.2.2017 הודיע האפוטרופוס כי נפגש עם המבקשת, וכי למרות הקושי שלה להבין את מהות ההליכים המשפטיים, היא מעוניינת לשוב לדירה ולקבל חזרה את מטלטליה, ולפיכך מתבקשת הכרעה בבקשתה.

4.

ביני לביני הוגשה תגובת המשיבים לבקשה. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה, בין היתר, משום שצדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי מדובר ב"החלטה אחרת", ואף אם מלכתחילה הוגשה הבקשה כהליך להחזרת חזקה, הרי משהגישה המבקשת, בהתאם להוראות בית המשפט לענייני משפחה, תביעה עיקרית בדבר זכויותיה בנכס, שבמסגרתה עתרה לסעד הזמני הפוססורי, אין היא יכולה להלין על כך שגם בית המשפט המחוזי סיווג את החלטת בית המשפט לענייני משפחה כהחלטת ביניים שאין עליה ערעור בזכות. לגוף הענין טוענים המשיבים כי אין כל יסוד לבקשה לגופה שכן מדובר ביחידת דיור שהיא חלק מנכס שבבעלותם המלאה ורשום על שמם, וכי המבקשת עזבה את יחידת הדיור מרצונה לצורך טיפול ושיקום במוסד טיפולי, ובמשך תקופה ממושכת גם לא ביקשה לשוב. המבקשת גם לא הציגה כל ראיה לכך שיש לה זכות כלשהי בנכס. בנסיבות אלה, על פניו אין כל בסיס לבקשה "להסרת פלישה טרייה", ולפיכך בדין נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט למשפחה, וזאת לצד המשך ניהול ההליך העיקרי. עוד מדגישים המשיבים כי אין לקשור בין תביעתה של המבקשת בענין זכויותיה ביחידת הדיור לבין טענותיה בנוגע למטלטליה שהוצאו מיחידת הדיור ומאוחסנים על חשבונם, שכן המטלטלין עומדים לרשות המבקשת בכל עת, והם חוזרים ומבקשים בכל הזדמנות כי היא תיטול עליהם אחריות.

5.

לאחר עיון בבקשה ובחילופי הטענות בין הצדדים ובחומר הרב שהובא בפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

6.

אכן, אין מניעה לדון בתביעה להשבת חזקה במקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק ), כהליך עצמאי ובמנותק מתביעה פטיטורית

של בעל זכות במקרקעין למסור לו את החזקה במקרקעין מידי מי שמחזיק בהם שלא כדין, לפי סעיף 16 לחוק (רע"א 6998/11

ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה (22.7.2012)). ואולם בסמוך לאחר הגשת התביעה לפי סעיף 19 לחוק, הגישה המבקשת כאמור, לפי הנחיית בית המשפט, גם תביעה פטיטורית, ומשכך - בדין ראה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתה כבקשת סעד זמני במסגרת התביעה העיקרית (הפטיטורית) וקיבל בה החלטה, וממילא בדין קבע בית המשפט המחוזי כי ערעור על החלטה זו מצריך קבלת רשות מבית המשפט. ככל שהמבקשת לא הייתה מעוניינת בהגשת תביעה פטיטורית במסגרת אותו הליך, היה עליה להימנע מכך, ובמידת הצורך גם לנקוט הליך ערעורי נגד החלטת בית המשפט שהורה על הגשת תביעה כזו.

7.

גם לגוף הענין נראה כי החלטת בית המשפט למשפחה בדין יסודה, הרי שנוכח הנסיבות שתוארו לעיל קשה לראות בסיס לטענת "הפלישה הטרייה", על שני מרכיביו של מונח זה, ובדין סבר בית המשפט לענייני משפחה כי ראוי לבחון את שאלת החזקה במסגרת הכוללת של שאלת הזכויות בנכס. נזכיר כי סעיף 19 לחוק, שעניינו בהליך להחזרת החזקה, קובע במפורש כי " אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם ". החלטה בהליך להחזרת חזקה היא לרוב ארעית, ומחייבת השלמה בדרך של בירור זכויות הצדדים בנכס. תכליתו של סעיף 19 היא להשיב תחילה ובהקדם את המצב לקדמותו על מנת לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע עשיית דין עצמית, אך בדרך כלל הליך כזה צריך להיות מלווה בבירור זכויות הצדדים לגופן, ועל כן ניתן כאמור שיקול דעת לבית המשפט לדון בשאלת החזקה ובשאלת הזכויות במקרקעין " בעת ובעונה אחת " ( רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי , פ"ד נה(3) 294, 307 (2001); ולהרחבה ראו יהושע ויסמן דיני קניין -

החזקה ושימוש

§7.40 (2005)) .

8.

נוכח כל האמור נראה כי הדבר הנכון מבחינת שני הצדדים הוא לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה למצות את הליך בירור זכויות הצדדים בתביעה העיקרית עד תומו , כאשר במסגרת זו יידונו ויוכרעו מכלול השאלות שבמחלוקת בין הצדדים .

9.

בטרם סיום, אסב את תשומת ליבו של האפוטרופוס לדין של המבקשת לסעיף 31 לתגובת המשיבים לבקשה דנן, שם הם שבים ומדגישים כי מטלטלי המבקשת מאוחסנים על חשבונם, וכי הם מפצירים בה לקחת אותם לחזקתה. ענין מטלטליה אינו מהווה, אם כך, חלק מתביעתה של המבקשת ביחס למקרקעין מושא הסכסוך בין הצדדים, וניתן לפתרו בנקל בנפרד, ורצוי בהקדם.

10.

סוף דבר : הבקשה נדחית. החלטתי על עיכוב ההליכים בתמ"ש 64051-01-15 מבוטלת, ויש לקוות שההליך יבורר במהירות נוכח גילה המתקדם של המבקשת. בנסיבות הענין לא אעשה צו להוצאות.