בע"מ 3047/14 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' ענבר , י' שבח ו ש' שוחט ) שדחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ע' מילר ).

1.

הצדדים הם אחים ואחיות, בני משפחה אחת. הוריהם המנוחים התגוררו בדירה שהייתה בבעלותם עד למותם. לאחר פטירת ההורים קוימה הצוואה שהותירו, שלפיה תתחלק הדירה בין יורשיהם החוקיים. בעקבות זאת נרשמו הצדדים במרשם המקרקעין כבעלים במשותף של הדירה. המבקש התגורר בדירה משך עשרות שנים ביחד עם הוריו המנוחים, והמשיך להתגורר בה גם לאחר פטירתם. בשנת 2008 הודיעו המשיבים למבקש על ביטול רשות השימוש בדירה; ובשנת 2010 הגישו תובענה לפירוק השיתוף בדירה, לחלוקת תמורת המכר בין בעלי הזכויות באופן יחסי, ולחיוב המבקש בדמי שימוש ראויים משנת 2008 ועד לפינוי הדירה. בשנת 2012 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה בחלקה, הורה על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה כפנויה לכל המרבה במחיר, וחייב את המבקש לשלם למשיבים סכום של 12,000 ש"ח עבור הוצאות המשפט. בין היתר קבע בית המשפט כי המבקש אינו זכאי להמשיך ולהשתמש בדירה כדייר מוגן מכוח סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), שכן הוא אמנם החזיק תחילה בדירה בהסכמת הבעלים השותפים, אך כעבור זמן התנגדו השותפים להמשך החזקתו הבלעדית בה. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור באמצו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, והחליט לפנים משורת הדין שלא לחייב את המבקש בהוצאות.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי הוא התגורר בדירה למעלה משלושה עשורים בהסכמת הוריו ולאחר מכן בהסכמת המשיבים, ועל כן הוא זכאי להמשיך ולהחזיק בה כדייר מוגן. לטענתו בית המשפט דחה את טענת הדיירות המוגנת ללא הנמקה מספקת. עוד טוען המבקש כי התביעה נגדו לא כללה תביעה לסילוק יד, ומכאן כי לא ניתן היה לפסוק שהדירה תימכר כפנויה שכן משמעותה סילוקו מהדירה. לבסוף טוען המבקש כי יש להתערב בפסק הדין מכיוון שתוצאתו עולה כדי עיוות דין נוכח גילו ומצבו הרפואי הקשה והעובדה כי אין לו מגורים חלופיים. בעניין זה נטען כי בניגוד לטענת המשיבים אין לו אפשרות לעבור לדירה אחרת המצויה בבעלותו, שכן מחציתה שייכת לגרושתו המנוחה וכעת מחזיקים בה בתו וילדיה.

3.

מנגד סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור אף לשיטת המבקש. אשר לטענת הדיירות המוגנת, נטען כי היא לא הועלתה בכתב ההגנה בבית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט קמא התייחס אליה בפסק הדין בגדר מעבר לצורך – ועל כן המבקש מנוע מלהעלותה כעת; ומכל מקום דינה להידחות אף לגופו של עניין. עוד נטען כי הערכאות הקודמות התייחסו לטענת המשיב בנוגע לסעד של סילוק יד, וכי יש לו דירה חלופית שמחציתה בבעלותו.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין הבקשה דנן באה בגדר אמת מידה זו, ואף המבקש – שכלל טענותיו נטועות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ונוגעות לצדדים למחלוקת בלבד – אינו טוען אחרת. אף אם אניח כי המבקש אינו מנוע מלהעלות את טענת הדיירות המוגנת בשלב זה, הרי שכפי שפסק בית המשפט לענייני משפחה, השאלה המשפטית הכללית שהמבקש מבקש לעורר לעניין פרשנותו של סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר היא בגדר הלכה פסוקה (ראו: בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד לו(2) 733, 744 (1982)). אשר לטענות המבקש לעניין תוצאותיו הקשות של פסק הדין המצדיקות התערבות ב"גלגול שלישי" – לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלו, בין היתר בשים לב לכך שמצויה בבעלותו דירה אחרת (גם אם מדובר בבעלות משותפת עם גרושתו המנוחה).

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. המבקש יישא בשכר טרחת בא כוח המשיבים בסך של 2,500 ש"ח.