בע"מ 3058/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ברמ"ש 4203-11-12 (כב' השופט ב' גרינברגר ) אשר נתן רשות ערעור וקיבל את ערעור המשיבים על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש 27889-06-11 (כב' השופט א' כץ ), והגדיל את סכום האגרה שעל המבקשת לשלם בגין תביעתה נגדם בבית המשפט לענייני משפחה.

2.

על פי המתואר בכתב התביעה, המבקשת הייתה ידועתו בציבור של המנוח משך 18 שנה. משיבים 1-4 הינם ילדיו של המנוח [להלן: המשיבים ], ומשיב 5 הוא היועץ המשפטי לממשלה [להלן: המדינה ]. המבקשת והמנוח ערכו הסכם ממון המסדיר את כל העניינים הרכושיים ביניהם. ההסכם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם, התחייב המנוח להעביר למבקשת, עוד בחייו, נכסים רבים וביניהם סכומי כסף ודירות, כל זאת באופן מדורג ובהתאם לנזילות הנכסים. בעודו בחיים, הספיק המנוח להעביר חלק מהנכסים עליהם הוסכם. לאחר פטירתו, הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה ליישום ההסכם וזאת לשיטתה מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 [להלן: סעיף 7 ו – החוק ], שעניינו הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים. במסגרת תביעתה, עתרה המבקשת בין היתר לקבלת סכום של 16.5 מיליון דולר אוסטרלי. בהמשך, לאחר שהמשיבים העלו טענות הגנה שונות, תיקנה המבקשת את כתב תביעתה והוסיפה שתי עילות חלופיות – להחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף כך שהמבקשת תקבל מחצית מנכסי המנוח; או ליתן צו קיום צוואה להסכם (באופן שבו ייחשב צוואה בפני רשות או בפני עדים).

המבקשת שילמה בגין תביעתה אגרה של 523 ₪ לפי סעיף 6 לתוספת הראשונה לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות) [להלן: תקנות האגרות או התקנות ], המתייחס ל"כל תביעה אחרת לרבות אישור הסכם [...]". המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה מחמת תשלום אגרה לא מספקת, שכן לטענתם היה על המבקשת לשלם אגרה בשווי אחוז אחד מהסכום הנתבע על ידה, לפי סעיף 1 לתוספת, המתייחס לתביעה לסכום כספי קצוב.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה. נקבע כי אומנם במסגרת תביעתם נקבו הצדדים בסכומים כאלה ואחרים, אולם הסעד הישיר המבוקש הוא יישום ההסכם ולכן אין בכך כדי להפוך את מהותה של התביעה לתביעה לסכום כספי קצוב.

בקשת המשיבים למתן רשות ערעור על ההחלטה נתקבלה בבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל במובן זה שהמבקשת חויבה בתשלום האגרה בגובה של 1% מסכום התביעה – כפי שקבוע בתקנות ביחס לתביעת סכום כספי קצוב. לאחר ניתוח חלופותיו של סעיף 7, נקבע כי התביעה לא נכנסת כלל לגדרי הסעיף משום שבין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לעצם תקפותו של ההסכם. בית המשפט לענייני משפחה יצטרך לדון תחילה בשאלת תוקפו של ההסכם, רק לאחר מכן, באם התשובה לשאלה זו תהא בחיוב, יוכל הוא לדון במתן הוראות לביצוע בפועל של האמור בו. הודגש כי מטרת הסעיף היא אך ורק מתן הוראות ביצוע חיובים שלגבי עצם קיומם אין מחלוקת. בית המשפט המחוזי בפסיקתו נשען על פרשנות תקנה 2(ב) לתקנות האגרות. לפי התקנה, גם אם מוגשת תביעה אשר כוללת מספר סעדים שלא כולם סעדים כספיים יחויב התובע באגרה מלאה על המרכיבים שבתובענה שהינם סעדים כספיים בסכומים קצובים. עוד סבר בית המשפט המחוזי כי המסלול דרכו הוגשה התביעה מוטעה וכי היה על המבקשת להפנות את בקשתה למנהלי העיזבון ורק אם תסורב היה עליה לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. משכך, ההליך בו נקטה המבקשת אינו הנכון בהגשת דרישת תשלום של חוב פסוק. ואם נתייחס לתובענה כאל תביעה נגד העזבון לפרעון חוב המנוח הרי זוהי תביעה כספית ועל המבקשת לשלם אגרה בשווי אחוז אחד מהסכום הנתבע על ידה – כדרישת תקנות האגרה ביחס לתביעה כספית בבית משפט לענייני משפחה. מכאן בקשת המבקשת למתן רשות ערעור.

3.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בחייבה לשלם אגרה בשווי אחוז אחד מהסכום הנתבע על ידה, על אף שמדובר בתביעה ליישום הסכם ממון שהאגרה המשתלמת בגינה מהווה סכום קבוע. לדידה, לא נתן בית המשפט המחוזי את המשקל הראוי לכך שההסכם עלה דרגה נורמטיבית וקיבל תוקף של פסק דין לכל דבר ועניין. כפועל יוצא מכך, סבורה המבקשת כי לא היה מקום לנתח לגופו של עניין את חלופותיו של סעיף 7 ולהגיע למסקנה שהסעיף אינו חל על המקרה, לאחר שאושר הסכם הממון על ידי בית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 3(ג) לחוק.

לעמדת המבקשת, תקנה 2(ב) לתקנות האגרות אשר מבסס עליה בית המשפט המחוזי את פסיקתו אינה מתאימה למקרה זה. נטען כי רק במקרה בו מוגשת תביעה הכוללת שתי תביעות נפרדות, הן לסכום כספי קצוב והן לפי סעיף 2 לתוספת הרי שרק אז צריך לשלם אגרה בגין שני הרכיבים. התיק דנא הוא תביעה אחרת החוסה תחת סעיף 6 לתוספת אשר קובע סכום אחיד לתביעות מעין אלה. עוד סבורה המבקשת כי שגה בית המשפט משלא התייחס לטענותיה לדחיית הבקשה על הסף בשל שיהוי והיעדר יריבות. המשיבים הגישו את הבקשה למחיקה שנה לאחר שהוגשה התביעה ושולמה האגרה הנדרשת. בנוסף, האגרה משתלמת ישירות למדינה ולמשיבים לא צומחת כל תועלת מהגדלת הסכום אותו תשלם המבקשת. בכך יש להעיד על חוסר תום ליבם של המשיבים אשר מנסים לגרום לעיכובים מיותרים שלא לצורך.

נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיבים אשר סבורים כי דין הבקשה להדחות. לגישתם מדובר בתביעה לסכום כספי קצוב שכן בכתב התביעה, מפרטת המבקשת את הסכומים המגיעים לה לטענתה הנאמדים ב-16.5 מיליון דולר אוסטרלי. הכתרת התביעה על ידי המבקשת כתביעה ליישום הסכם ממון נועדה לטענתם להתחמק מתשלום אגרה מלאה. הכלל הוא כי אגרה משתלמת בהתאם לסעדים המנויים בכתב התביעה ולא על סמך כותרתה.

עוד מוסיפים המשיבים כי ההפניה לסעיף 6 לתוספת אינה מתאימה במקרה זה. הסעיף פותח במילים "כל תביעה אחרת" – כלומר מדובר בסעיף סל שחל רק אם התביעה לא באה בגדרי פריט אחר מאלה המנויים בתוספת. קביעת בית המשפט המחוזי כי סעיף 7 לא חל על המקרה ראויה, שכן יש לדון תחילה בתוקפם של הוראות ההסכם. בנוסף ההסכם עליו נסמכת המבקשת מסוייג וקובע מפורשות כי אין תוקף להוראות שנועדו לחול לאחר המוות. באשר לטענת המבקשת בדבר היעדר יריבות, מציינים המשיבים שכנתבעים רשאים הם להעלות את טענותיהם בדבר חבותו הנכונה של התובע באגרה.

עוד בבית משפט השלום צורפה המדינה להליך ונדרשה היא להביע עמדתה בשאלה שבמחלוקת. באותו שלב הותירה המדינה את העניין לשיקול דעת בית המשפט אולם בהמשך הביעה עמדה לפיה סבורה אף היא כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. זאת מנימוקים דומים לאלה שהעלו המשיבים. מקריאת סעיף 3 לחוק (הקובע כי ענייני משפחה ידונו בבית המשפט לענייני משפחה), יחד עם סעיף 1 לחוק (המגדיר מהם אותם ענייני משפחה), עולה כי לבית המשפט סמכות רחבה לדון בכלל התובענות האזרחיות בין בני משפחה וגם בהסכם ממון. הואיל וההסכם שנחתם הוא לא מכוח חוק יחסי ממון, ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה שיורה על אכיפתו במסגרת סמכותו הכללית לדון בסכסוכים שבתוך המשפחה, אך לא דרך סעיף 7. המדינה סבורה כי אין לבצע היקש בין אכיפת הסכם ממון לאיזון משאבים, שכן בתביעה לאיזון משאבים לא ניתן לדעת במדויק מהו הסכום הכספי הנתבע בעת הגשת התביעה. זהו הרציונאל לגביית אגרה בסכום קבוע. בנוסף, אין להשוות בין הליך של איזון משאבים שבו ניתן סעד הצהרתי על זכויות בנכסים, לבין צו אכיפה של הסכם ממון כחוזה לכל דבר ועניין בו מועברות זכויות פוזיטיבית. במקרה זה עולה בבירור לגישת המדינה כי מדובר בתביעה לסכום כספי קצוב, שאינה מעלה שאלות החורגות מהמחלוקת הפרטנית בין הצדדים כגון תחולת סעיף 7 על ידועים בציבור.

דיון והכרעה

4.

המחלוקת בין הצדדים עניינה בשיעור האגרה שעל המבקשת לשלם בגין תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה. לעמדת המבקשת המפתח מצוי בסעיף 6 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות המתייחס ל"כל תביעה אחרת לרבות אישור הסכם....". אם עמדה זו תתקבל אזי המבקשת מילאה את חובה ושילמה אגרה על סך 523 ₪. מנגד סבורים המשיבים והמדינה כי מהותה של התביעה היא תביעה לסכום כספי קצוב בבית המשפט לענייני משפחה ועל כן שיעור האגרה הוא אחוז אחד מהסכום הנתבע על ידה.

המונח – "כל תביעה אחרת" בסעיף 6 מפנה את הזרקור לסעיפים שקדמו לו – 1 עד 5. סעיף 1 מתייחס לתביעה לסכום כסף קצוב, ולפיו, האגרה תשולם לפי השיעור שנקבע – 1% מהסכום הנתבע – ולא לפי החלופה של "כל תביעה אחרת".

5.

האם התביעה היא לסכום כסף קצוב? טרם נשיב לשאלה זו נחזור למושכלות ראשונים. ההכרעה עניינה שיעור האגרה. כדי לעמוד על הסיווג הנכון עינינו נשואות לכתב התביעה. מסמך זה הוא המגדיר את התביעה. אין בפנינו בקשה לדחייה על הסף מפני ש"אין הכתב מראה עילת תביעה", כלשון תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 או בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, לכן אין נפקות לסיכויי התביעה. כתב התביעה הוא אשר מציג בפני בית המשפט את מהותה. ברם, המסמך הוא אשר מדבר ולא הכותרת. תובע אינו יכול לסווג בהגדרתו תביעה באופן מסוים ולצפות כי עקב כך בית המשפט לא יבחן את כתב התביעה לגופו. הבדיקה של מסמך כתב התביעה היא אשר תכריע בשאלת שיעור האגרה. בעניין זה, דגש מושם על הסעדים המבוקשים (ראו: השופט בדימוס אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית תשס"ט) 878).

6.

בענייננו, כתב התביעה שהגישה המבקשת – גם לאחר תיקונו על ידי הוספת עילות חלופיות של חזקת שיתוף והכרה בהסכם כצוואה האחרונה של המנוח – מגלה במרכזו דרישה לסעד של תשלום סכום כספי קצוב. הסכומים של כ-16.5 מליון דולר אוסטרלי צוינו במפורש כסעדים בכתב התביעה. צא ולמד כי המבקשת תבעה סכום כספי קצוב ואינה מסתפקת למשל בהפעלת מנגנון סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. לאמור, כי אף ללא קשר לשאלה אם סעיף 7 חל אם לאו בנסיבות התובענה, המבקשת דורשת שיעור כספי בצורה ישירה. אין המקרה דומה לסעד שטומן בחובו השלכה כספית, אלא לסעד לתשלום סכום כספי מכומת. כשם שתובע מחליט על הגשת התביעה, כך הוא בוחר מה הם סעדיה. זוהי זכותו, אך לכך יש משמעות. תובע אינו חייב לנמק בתוך כתב התביעה מדוע תבע את אשר תבע בדרך שבחר. למשל יתכן כי מורכבות הקונסטרוקציה המשפטית שמציגה המבקשת היא אשר הביאה לכך שהתביעה לסכום כספי קצוב נהירה לכל אשר יעיין בכתב התביעה. כך נוצר תמרון ומרחב לתביעה בהתדיינות המשפטית. כך או כך, כאמור, כתב התביעה על סעדיו הוא הקובע.

ודוק, די בתחולתו של סעיף 1 לתוספת הראשונה על המקרה כדי לקבוע כי שיעור האגרה יהא אחוז מהסכום הנתבע אף אם לצידו של סעד זה סעדים נוספים. כלשון תקנה 2(ב) לתקנות האגרות: "אגרה תשולם על כל תביעה ותביעה לפי הפריטים שבתוספת הראשונה, יהיו מספר הסעדים בתביעה אשר יהיו, ואולם אם כללה התביעה פריטים 1 ו-2 לתוספת הראשונה תשולם האגרה על כל אחד מפריטים אלה". כאמור, פריט 1 נושאו תביעה לסכום כסף קצוב. זאת לעומת פריט 2 שעוסק בתביעה בענייני רכוש שאינה לסכום כסף קצוב.

אשר לטענת היעדר היריבות, אציין כי הכלל הוא שבעלי הדין רשאים להעלות את טענותיהם בכל הנוגע לאגרה בפני בית המשפט, על אף שהמדינה היא זו שתקבל בפועל את תשלום האגרה (רע"א 1550/05

בונה הצפון חברה קבלנית בניין בעכו בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ,

(30.08.05)). לעניין השיהוי הנטען, אין בו לפטור את המבקשת מלשלם את האגרה אשר מחויבת היא לשלם על פי התביעה שהגישה. אין בעיתוי הגשת הבקשה לשנות את הכלל לפיו המיקוד לשם קביעת שיעור האגרה הוא בכתב התביעה ולא למשל בכתב ההגנה. כך נבחן העניין.

7.

סוף דבר, אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה שהוגשה על ידי המבקשת. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין המבקשת תשא בהוצאות ושכר טרחת משיבים 1-4 ביחד בגין בקשה זו בסך 7,000 ₪, ובהוצאות ושכר טרחת המדינה בסך 3,000 ₪.