רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ נ. א.ב.ג.ל. בנייה ויזמ

א.עניינו של פסק דין זה בשאלת מעמדו של נתבע בהליך פטור מאגרה, ומידת הצורך בתגובת המדינה בהליך כזה.

ב.(1) המשיבה 1 פעלה כקבלן בעבור המבקשת 1 באתר בנייה. המשיבה 1 קרסה, ולאחר מכן תבעה את המבקשים בבית משפט השלום בסך 2,500,000 ₪, בשל חובות נטענים כלפיה בביצוע העבודות. בהגישה את התביעה ביקשה המשיבה 1 (ביום 28.9.04) פטור מאגרת הליך או דחיית תשלומה של האגרה עד לתום ההליכים.

(2) בית משפט השלום בנהריה (השופט שחורי) החליט (ביום 10.10.04) "בשלב זה וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת אין המבקשת/התובעת חייבת בתשלום אגרה". ההחלטה ניתנה בלא שבית המשפט נתן לנתבעים (המבקשים דהאידנא) אפשרות להגיב לבקשה. לא נתבקשה עמדת המדינה.

(3) המבקשים הגישו ביום 21.11.04 לבית משפט השלום בחיפה, שאליו עבר התיק, בקשה להורות למשיבה 1 לשלם את האגרה, וכן ביקשו צירוף היועץ המשפטי לממשלה; הרשם שדה, כנמסר, דחה את הבקשה בנימוק כי אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטת השופט שחורי.

(4) המבקשים פעלו עתה בשני אפיקים (ביום 6.12.04). מחד גיסא, הגישו ערעור בבית משפט השלום על החלטת הרשם, ומאידך גיסא בבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטת השופט שחורי. בית משפט השלום (השופטת הורוביץ), כנמסר, המתין להחלטת בית המשפט המחוזי.

(5) בית המשפט המחוזי (השופטת בר-זיו), לאחר שעיין בעמדתן של המשיבה 1 והמדינה, החליט ביום 16.1.05 כי "בשים לב כי למבקשת בפני (המבקשת 1 בענייננו – א"ר) אין מעמד בבקשה לפטור מאגרה, והצד הנכון הוא אכן המשיבה 2 (המדינה – א"ר) (כפי שגם נטען בתגובתה), שלא השיגה על ההחלטה (של השופט שחורי – א"ר) דין הבקשה להידחות ... בנסיבות אלה – אין מקום להמתין לתגובת המשיבה (המשיבה 1 – א"ר) (שטרם חלף המועד להגשתה)".

ג.(1) על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית. נטען, כי בית המשפט החליט בניגוד לעמדת המדינה שהפטור ניתן שלא כדין, רק מפני שהבקשה לאי מתן פטור בבית משפט השלום הוגשה על-ידי הנתבע ולא על-ידי המדינה. לשיטת המבקשות, במקרים רבים בהם תובע מבקש פטור מאגרה, אין בתי המשפט מבקשים תגובת הנתבע והמדינה, ניתנות החלטות שונות ואין פסיקה אחידה, וגם המדינה אינה מגלה יוזמה בעניין זה.

(2) המבקשים טוענים, כי לנתבע מידע העשוי להשלים את התמונה העובדתית שבפני בית המשפט, לרבות הצבעה על נכסים ו"קרובים" של הנתבע הרלבנטיים להחלטה; כי לנתבע כלים טובים להיות "שומר הקופה הציבורית"; כי יש מקום לבקש את עמדת המדינה בתיקים מעין אלה; ולבסוף, כי המשיבה 1 אינה זכאית לפטור מאגרה, כיוון שלא עמדה מהותית בנטל הדרוש לכך. נטען גם כי המדובר בערעור ראשון, שכן בקשתם לרשות ערעור נדחתה על סיפו של בית המשפט המחוזי.

ד.(1) נתבקשה התייחסות המשיבים; המשיבים הסכימו פרוצדורלית כי בית המשפט יפעל לפי סמכותו בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, וידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

(2) לשיטת המשיבה 1, אין המדובר בנושא המצדיק גלגול ערעורי נוסף; ולגופם של דברים, אין בטיעוני המבקשים דבר העשוי לסתור עובדתית את החלטות בית משפט השלום. בית המשפט הדן באגרות אינו אמון, כנטען, אך על הקופה הציבורית, אלא על אי חסימת דרכו של בעל הדין להיכנס בשעריו. בית משפט השלום התרשם, לפי הטענה, מהתנהגות המבקשים, וכן השתכנע מחוסר יכולתה הכללית של המשיבה 1. בית משפט השלום יכול היה לקיים דיון אך שוכנע מתוך הכרת ההליכים שניטשו בין הצדדים, כי יש סכסוך אמיתי ואין למשיבה 1 כספים; למבקשים אין זכות עמידה אלא למשיבה 2, המדינה בלבד; המדובר בערעור תיאורטי, והמבקשים גם עושים כל מאמץ לשלול מן המשיבה את האפשרות לשלם את האגרה על-ידי הסדרת תשלומים המגיעים לה, לרבות הכשלת החזרים מרשויות המס; וחשבונה היחיד של המשיבה 1 נמצא ביתרת חובה, ולה אף חובות למוסדות, ופתוחים נגדה תיקי הוצאה לפועל.

(3) לשיטת המשיבה 2 (המדינה), טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת רשות הערעור, בקבעו כי אין לנתבע מעמד בבקשות לפטור מאגרה, וכי כיוון שהמדינה לא השיגה על החלטת השופט שחורי יש לדחות את הבקשה. לשיטת המדינה, לנתבע מעמד בבקשה לפטור מאגרה, אף שהיא עצמה – המדינה - הצד העיקרי לעניין זה. מעמדו של הנתבע כרוך באינטרס שלו למנוע הגשתן של תביעות חסרות בסיס ומופרזות, ובידו גם להאיר את עיני המדינה ובית המשפט באשר למצב הכלכלי של מבקש הפטור ולסיכויי ההליך. אין לצפות כי המדינה תדע על כל הליך של פטור מאגרה – והיא אכן לא ידעה על ההליך בפני השופט שחורי עד להגשת הבקשה לרשות ערעור. באשר לבקשה לגופה, בחומר שהוגש לא היה די להוכיח את אי יכולתה הכלכלית ואת מאמציה להשיג כספים לתשלום האגרה, מה גם שהיא מיוצגת ולא ציינה מנין בידה לממן ייצוג משפטי.

ה.(1) החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פיה. כפי שינומק להלן, דין הערעור להתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון אם עומדת המשיבה 1 בתנאי הפטור. לכן אין צורך להידרש בפירוט לטענה באיזה גלגול ערעורי מדובר, אף שמחוור כי המדובר בגלגול שלישי (ראו לאחרונה בש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית

(השופט ריבלין) (טרם פורסם)).

(2)(א) ראשית, באשר למעמדו של הנתבע בתיק. אכן, "אגרות בית המשפט נגבות בעד שירות שהמדינה מספקת לבעל הדין באמצעות מערכת בתי המשפט שלה. הואיל וכספי האגרות נכנסים לקופתה של המדינה, ברור שהמדינה היא שנפגעת כתוצאה מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין" (ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד (טרם פורסם) (השופט גרוניס)).

(ב) בשכבר הימים ציין השופט (כתארו אז) לנדוי (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד , פ"ד כט(2) 505, 507-506, כי בכל הנוגע לאגרת בתי משפט המחלוקת היא בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה, ו"לבעל הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה אין שום עניין משלו בגובה האגרה ... לכל היותר יש לו עניין עקיף מאוד בגובה האגרה, אם בסוף ההתדיינות הוא יחויב לשפות את יריבו על האגרה" (ראו ש' לוין פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט , 7). אך היו גם מקרים, לא רבים, בפסיקה שבהם ניתן לנתבע מעמד לעניין האגרה (רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן , פ"ד נ(1) 253, השופטת שטרסברג-כהן). קרוב אני להשקפה שבוטאה ברע"א 7633/98 דיסקונט ישראל נ' משה שמש (השופטת שטרסברג-כהן) (לא פורסם) בו צוין, כי הגם שבעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, "עם זאת ניתן מעמד לנתבע – בעל אינטרס מצומצם בנושא האגרה, שהוא בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה – להשמיע את עמדתו ...". המחבר לוין קובע ( שם , 11-10), כי אמנם אין לנתבע אינטרס לגיטימי להתנגדותו, אלא אם כן בידו להראות שסיכויי התובענה כמעט אפסיים, או כך לגבי הסכום הנתבע, שכן בהליך שיוגש חינם, מה מן התובע יהלוך לנפחו מעבר לפרופורציה. אוסיף, כי כשלעצמי איני סבור שבעצם העלאת טענה בדבר אגרה על-ידי הנתבע יש דבר המעורר מורת רוח, שלא כדברים שנאמרו מכבר בר"ע 499/81 ברנר נ' ברנר , פ"ד מ(4) 136, 137. במאטריה כלכלית עסקינן, ולגיטימי כי הנתבע ינסה להיאבק בגובה התביעה; ראו ע"א 4239/01 לוי רמות נ' עמותת ז.פ . (טרם פורסם). אין פסול במאבקים פרוצדורליים הוגנים, ובמובן הרחב ענייני האגרות כאלה הם, וכמובן מתפקידו של בית המשפט למנוע ניצולם לרעה. גישה עדכנית של בית משפט זה בוטאה זה לא כבר, ולפיה יש מקום לתת "תמריץ לתובע לקבוע את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי. הגשתה של תביעה בסכום מופרז יכולה לנבוע משיקול קר ומניפולטיבי של התובע. אפשר שהתובע מעריך כי תביעה בסכום גדול תטיל אימה על הנתבע" (השופט גרוניס בפרשת מדינת ישראל נ' יש-גד

הנזכרת; ראו גם רע"א 1910/04 אילונית נ' בנק דיסקונט

(השופט גרוניס)); (ראו גם רע"א 2623/02 סיס נ' בזק , פ"ד נז(1) 717 (המשנה לנשיא לוין)). על פי האמור ובמסגרתו, יש איפוא מקום ככלל לקבלת תגובתו של הנתבע בבקשה לפטור מאגרה, בטרם יחליט בית המשפט; באשר לגדרי שיקול הדעת, ראו גם ההערות דלהלן.

(ג) תחילה, אין פירוש הדברים שהנתבע, משנתקבלה תגובתו, אינו עלול לגלות מניפולטיביות, כדי לטרפד את התביעה מכל וכל, וזאת יש למנוע. כאמור, גם לזאת יש ליתן את הדעת ועל בית המשפט להיות ער לאפשרות ולדאוג לאיזון הראוי, כך ששערי בית המשפט יהיו פתוחים למבקשי צדק, אך גם לא ינוצלו שלא כהלכה.

(ד) ועוד, אציע בהקשר זה להיזהר ביותר בייחוס התכונות הנאצלות של "שומר קופת הציבור" לנתבע, כפי שניסו המבקשים בענייננו. ייתכנו אמנם, אולי בעולם אידאלי, מקרים שבהם מגלה נתבע אינטרס "ציבורי" אלטרואיסטי, אך סבורני כי ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי אינטרס הנתבע ככלל בהתדיינות אזרחית הוא האינטרס הפרטי שלו, ואין הוא עוטה אדרת "ציבורית" של ממש, ולפיכך על פי רוב אין לקבל טיעון מעין זה, וגם לא בנידון דידן.

(ה) פועל יוצא מן האמור, כי היה מקום לקבלת תגובתם של הנתבעים (המבקשים דהאידנא) על-ידי בית משפט השלום לבקשת הפטור; ולעניין זה אציין, כי דרך נוספת שהיתה פתוחה בפניהם, משלא הוזמנו להגיב לבקשה, היתה לבקש מבית משפט השלום עצמו לבטל את החלטתו מיום 11.10.04. אמנם, לא היה פסול פרוצדורלי גם בפניה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, כפי שנעשה בפועל.

ו.ומה בקשר למדינה? אכן, אין בית המשפט חייב להזמין את המדינה להופיע לכל תיק בו מתבקש פטור מאגרה, ובידו לשקול את הנסיבות והיש צורך בכך. המדינה היא גוף גדול ומסורבל, שאינו ערוך לבדוק כל מקרה מראש לגופו, ואין גם מקום להכביד על גופי המדינה יתר על המידה; ראו גם פרשת מדינת ישראל נ' יש-גד לעיל. ואולם, במקרה של ספק, וכיוון שהיא היא בעל הדין הבסיסי לעניני אגרות (ראו פרשת להד לעיל ) וקופתה, קופת הציבור, היא הניזוקה במתן פטור מאגרה, ישקול בית המשפט היש מקום להזמינה, ואם יעשה כן, מחובתה כמובן לבדוק. ועם זאת, שעה שהמדינה מביעה דעתה כפי שהתבקשה בענייננו על-ידי בית המשפט המחוזי, ומקום שבו לא הוזמנה מלכתחילה ולא ידעה כלל על ההליך בפני השופט שחורי, חוששני – בכל הכבוד – שטעה בית המשפט המחוזי, בקבעו כי כיוון שהמדינה לא השיגה על החלטתו, יש לדחות את הבקשה כולה. דין הערעור להתקבל גם מטעם זה. אוסיף, כי כשלעצמי לא היתה דעתי נוחה מטענת המדינה כי אם היתה המשיבה 1 מיוצגת, אות הוא כי יש לה יכולת כלכלית. המדינה הפנתה, בין השאר, לע"א 1568/02 דבוש נ' דנגור ולע"א 8572/03 טיטן בנץ נ' איתן יצחק (הרשם – כתארו אז – שחם); אף על פי כן, לא הייתי ממהר להסיק מאלה על זה.

ז.באשר לבקשת הפטור לגופה, הצדדים נדרשו בהרחבה לשאלה אם עמדה המשיבה 1 בגדרי תקנה 13(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987 אם לאו, זה בכה וזה בכה, והכבירו פרטים ספציפיים ואסמכתאות משפטיות. ואולם, לדידי אין צורך שבית משפט זה בגלגול שלישי יידרש לכך פרטנית. החלטת השופט שחורי מיום 10.10.04, שעליה הושג בפני בית המשפט המחוזי בנידון דידן, מנוסחת בלשון "בשלב זה וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת, אין המבקשת – התובעת חייבת בתשלום אגרה". בית משפט השלום לא סיים איפוא מלאכתו בהקשר זה, כפי שמעיד הוא על עצמו בהחלטתו.

ח.לפיכך, מוחזר התיק לבית משפט השלום, על מנת שישלים את טיפולו, יידרש פרטנית לבקשה לפטור מאגרה ולעמדות המשיבים, ויחליט באשר לבקשת הפטור לגופה, קרי, האם נתקיימו התנאים שבדין.

ט.התוצאה היא כי הערעור מתקבל בהתאם לאמור; פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל והתיק מוחזר לבית משפט השלום לדיון בהתקיימותם של תנאי הפטור. המשיבה 1 תישא בהוצאות המערערת וכן בשכר טרחת עורכי דינה בסך 5,000 ש"ח, וכמו כן בשכר טרחתה של באת כוח המשיבה 2 באותו סכום.