בע"מ 3216/16 פלוני נ. פלוני

1.

הצדדים הם קרובי משפחה המחזיקים כל אחד בשיעור מסוים של זכויות בדירה בראשון לציון (להלן: הנכס ). במסגרת תביעה לפירוק השיתוף בנכס הסכימו הצדדים כי השיתוף בנכס יפורק וכי המבקשים 1 ו- 3 יקנו את הנכס בסכום של 3.35 מיליון ₪ מידי המבקשת 2 והמשיבים, והסכמתם קיבלה תוקף של פסק דין חלקי (תמ"ש 43966-09-11, החלטה מיום 21.3.2013). בהמשך הצטרפה המבקשת 2 לצד הקונה.

2.

מיד לאחר שהסכימו הצדדים על המתווה האמור, התגלעה ביניהם מחלוקת באשר לאופן שבו יפורק השיתוף, וביתר דיוק באשר לסכום הכסף שעל המבקשים לשלם לקופת הכינוס כדי לקנות את הנכס. המבקשים טענו כי עליהם לשלם אך את התמורה בגין חלקם של המשיבים, ואילו המשיבים עמדו על כך כי על המבקשים לשלם את מלוא התמורה לקופת הכינוס, היינו את כל הסכום - 3.35 מיליון ₪ - הכולל את חלקם של המבקשים עצמם. המבקשים הגישו בקשה להבהרה לפיה עליהם לשלם את התמורה בגין זכויותיהם של המשיבים בלבד, אולם בית המשפט הבהיר כי "על הרוכשים לשלם את מלוא התמורה לה התחייבו" (החלטה מיום 25.4.2013).

3.

חרף האמור לא שילמו המבקשים את מלוא ערכו של הנכס, ולכן סירב כונס הנכסים מטעם המשיבים לחתום על הסכם המכר בין הצדדים. המבקשים פנו אפוא לבית המשפט בבקשה להורות לכונס הנכסים מטעם המשיבים לחתום על הסכם המכר. בית המשפט קיים דיון במעמד הצדדים אשר נסב גם על המחלוקת בענין גובה התשלום. בדיון הבהיר בית המשפט, כי בהחלטתו הקודמת מיום 25.4.2013 הובהר כי על המבקשים לשלם את מלוא התמורה לקופת הכינוס אם ברצונם לקנות את הנכס. המבקשים הצהירו כי הם עדיין מעוניינים לקנות את הנכס וכי הובהר להם על-ידי בית המשפט כי עליהם לשלם לצורך כך את מלוא התמורה (פרוטוקול דיון והחלטות מיום 27.1.2014, בעמ' 19-18).

4.

המבקשים לא השלימו עם החלטות בית המשפט, וביום 20.2.2014 הגישו תובענה לביטול ההחלטה מיום 27.1.2014, אותה פירשו כהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לשלם את מלוא התמורה בעד הנכס לקופת הכינוס. טענתם הייתה כי בית המשפט כפה עליהם להסכים לתשלום מלוא התמורה. בדיון שהתקיים בתובענה החדשה ביום 20.1.2015 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה ההחלטה מיום 27.1.2014 תבוטל ובתוך 30 יום יגישו המבקשים הודעה אם הם מוכנים לקנות את הנכס ו לצורך כך יפקידו בקופת הכינוס את מלוא התמורה . זו לשון ההסכמה הדיונית:

"אנו מציעים בהסכמה לתת פס"ד בתיק זה 42796-02-14, לפיו מבלי להודות בטענה כלשהי מטענות הצדדים ותוך שאין איש מוותר על טענותיו, תבוטל ההסכמה שניתנה ביום 27.1.14, כפי שמפורטת בעמ' 19 שורות 16-20, מפי [המבקשים 1 ו- 3, מ.מ].

התובעים [המבקשים] יגישו בתוך 30 יום, ולא יאוחר מיום 20.2.15, הודעה מפורטת באם הם מוכנים לרכוש את הנכס תמורת 3,350,000 ₪, כאשר ברור להם שאם התשובה חיובית, הם יידרשו לשלם את מלוא התמורה לקופת הכינוס, וכונס הנכסים, לאחר תשלום מיסים והוצאות יחלק את התמורה בין כלל היורשים, כל אחד לפי חלקו.

ככל שלא תוגש הודעה במועד, תדחה תביעה זו (42796-02-14) והתובעים [המבקשים] יישאו בהוצאות הנתבעים [המשיבים], בהתאם לשיקול דעת בית המשפט".

5.

ביום 17.2.2015, בתוך המועד שנקצב להגשת הודעת המבקשים, הגישו המבקשים הודעה לפיה הם מעוניינים לקנות את הנכס, אך לשלם לקופת הכינוס את חלקם של המשיבים בלבד. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת נ' גדיש ) קבע כי המבקשים לא הגישו הודעה לפיה הם מעוניינים לקנות את הנכס בהתאם להסכמה הדיונית, ותחת זאת הגישו הודעה שבה ביקשו לחזור בהם מהסכמות שאליהן הגיעו עם המשיבים עוד בשנת 2013. לפיכך הורה בית המשפט, בהתאם להסכמה הדיונית, על דחיית התובענה (פסק דין מיום 10.5.2015).

6.

המבקשים ערערו על פסק הדין בטענה כי ה"סנקציה" של דחיית התובענה שנקבעה בהסכמה הדיונית כוּונה למועד הגשת ההודעה ולא לתוכנהּ. לטענת המבקשים, משמעות ההסכמה הדיונית הייתה שככל שהם, המבקשים, לא יסכימו להפקיד את מלוא התמורה בעד הנכס (אך כן יודיעו כי הם מעוניינים לקנות את הנכס), ייערך דיון לפני בית המשפט בנוגע לשאלת גובה התמורה שעליהם להפקיד בקופת הכינוס. לשיטתם, רק אם לא היו מגישים המבקשים הודעה במועד , היה על בית המשפט לדחות את התובענה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' סטולר ,

מ' ברנט ו- צ' ויצמן ) דחה את הערעור. נקבע כי לא נמצא כל אישוש או חיזוק לטענה האמורה של המבקשים.

7.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה חזרו המבקשים על טענתם כי בהתאם להסכמה הדיונית היה על בית המשפט לענייני משפחה לקיים דיון בשאלת גובה התמורה שעל המבקשים להפקיד בקופת הכינוס, וכי ה"סנקציה" שנקבעה בהסכמה הדיונית נועדה לתמרץ את המבקשים להגיש את הודעתם, לא משנה מה תוכנהּ, במועד.

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון בהחלטות השיפוטיות השונות ובכתבי הטענות של הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

לא בכדי פירטתי את השתלשלות ההליכים בין הצדדים ואת ההחלטות השיפוטיות השונות עוד משנת 2013. נקל להיווכח כי בית המשפט לענייני משפחה קבע עוד בשנת 2013

כי על המבקשים לשלם את מלוא התמורה בעד הנכס, כולל את חלקם שלהם. המבקשים אמנם כפרו בכך למן תחילת הדרך, אולם תחת הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי לאחר שבית המשפט לענייני משפחה הבהיר בהחלטתו מיום 25.4.2013 כי על המבקשים להפקיד את מלוא התמורה, בחרו המבקשים לנקוט דרכים דיוניות שונות שלא היה בכוחן להוביל לתוצאה המיוחלת. כך חלפו להן מאז ההחלטה המבהירה ועד עתה למעלה מ- 3 שנים, וגם אם האשם לעיכוב הרב לא רובץ כולו על המבקשים, הרי שבהחלט ניתן לזקוף לחובתם את ההתנהלות הדיונית האמורה. מכל מקום, בקשת רשות ערעור זו, המתייחסת להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 27.1.2014, היא אבן דרך נוספת בניסיונם של המבקשים להשיג על הקביעה כי עליהם לשלם את מלוא התמורה בעד הנכס; אולם, מעבר לכך שהקביעה האמורה לא נעשתה בהחלטה מיום 27.1.2014, אלא קודם לכן כמוסבר לעיל (ומכאן שספק אם התובענה החדשה כלל הייתה יכולה להוביל לביטול הקביעה), ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים במסגרת התובענה החדשה, הבהירה שוב כי אם המבקשים מעוניינים לקנות את הנכס יהיה עליהם להפקיד בקופת הכינוס את מלוא התמורה. ניסיונם של המבקשים להיתלות במילים "ככל שלא תוגש הודעה במועד" המופיעות בנוסח ההסכמה הדיונית, כדי לטעון שההסכמה נגעה לעצם הגשת ההודעה במועד ולא לתוכנהּ, הוא ניסיון עקר שלא יכול לצלוח. קריאת ההסכמה הדיונית, ודאי על רקע הנסיבות שהובילו אליה - מהות התובענה החדשה והשתלשלות ההליכים כפי שפורטה לעיל - מוליכה למסקנה הברורה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את התובענה; ובדין דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים.

10.לנוכח האמור, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪. למען הסר ספק מובהר כי הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 17.4.2016 בטל בזאת.