בע"מ 3221/17 פלוני נ. האפוטרופוס הכללי

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא י' שבח והשופטים ש' שוחט

ו- י' אטדגי ) מיום 9.3.2017 בעמ"ש 49032-07-15, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופטת ס' אופק ) מיום 13.7.2015 בתמ"ש 10129-01-13.

2.

גב' נ.ל ז"ל (להלן:

נ.ל )

הינה אחותו של מר א.ב.ע ז"ל (להלן: המנוח ) וגיסתה של אשת המנוח, גב' ו.ב.ע ז"ל (להלן: המנוחה ). המנוח והמנוחה היו נשואים זה לזו עד לפטירתו של המנוח ביום 26.5.1992, כאשר המנוחה נפטרה כ- 9 חודשים לאחר מכן, ביום 28.2.1993. המנוחים לא הותירו אחריהם צאצאים.

ביום 18.5.1978 ערכו המנוחים, בו זמנית, שתי צוואות משותפות והדדיות, בהן ציוו את כל רכושם לבן הזוג הנותר. אין בצוואות כל התייחסות לתרחיש שבו ילכו שני בני הזוג לעולמם. רכושם של המנוחים כלל דירת מגורים וחנות, והזכויות בנכסים אלה היו רשומות, בזמן חיי המנוחים, בחלוקה שווה ביניהם. כיום, בהתאם לצו קיום שניתן ביום 8.2.2010 לצוואתו של המנוח, לפיו המנוחה ירשה את כל עיזבונו, רשומות הזכויות בנכסים על שם המנוחה. יצוין כי ביום 13.3.1995, לאחר מות המנוחה, ניתן צו לפיו המשיב (האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב) ינהל את נכסיה.

3.

נ.ל הגישה תביעה נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, במסגרתה עתרה למתן פסק דין הצהרתי שמשמעו שהיא יורשתה של המנוחה. לטענת נ.ל, יש לפרש את צוואת המנוחה כך שהמנוחה למעשה ביקשה, בהנחה שהמנוח לא יהיה בחיים בשעת מותה, כי נ.ל תבוא כחליפתו ותירש את המנוחה. לאחר הגשת התביעה הלכה נ.ל לעולמה, ונכדתה - המבקשת בבקשה דנן - נכנסה לנעליה.

4.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשת. בית המשפט עמד על כך שבהוראות הצוואות המשותפות וההדדיות של המנוחים נוצרה "נורמה שלמה וקוהרנטית לפיה אם ימות האחד יירש אותו השני", כאשר הן המנוח והן המנוחה בחרו שלא לקבוע הסדר הורשה רחב יותר שיתייחס גם למצב שבו ילכו המנוחים לעולמם בו זמנית או למצב של פטירת מי מהם בעת שבן הזוג השני כבר אינו בחיים. בית המשפט קבע כי הגם שהמנוחים קיימו מערכת יחסים משפחתית חמה עם נ.ל ועל אף שהמנוחה לא קיימה כל קשר אחר עם קרובי משפחתה, איש מהמנוחים לא מצא לציין בצוואתו את שמה של נ.ל, כזוכה או בכלל, והמנוחים אף לא שינו את צוואתם כאמור ברבות השנים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, אין המדובר בחסר בצוואה אלא בשתיקה המהווה "הסדר שלילי", היינו שתיקה המשקפת הסדר הורשה ברור ושלם מבחינת המנוחים, העולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 49 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיו "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת ". בית המשפט הדגיש כי במצב הדברים בו נפטרו שני המנוחים, צוואתו של המנוח קוימה (ובעקבותיה זכתה המנוחה בעיזבונו) והמנוח לא הותיר אחריו צאצאים - נתמצתה הוראת צוואתה של המנוחה לפיה את עיזבונה יירש המנוח, ולפיכך הוראה זו בטלה. בית המשפט קבע כי כל קביעה אחרת היא בבחינת "יצירת זכויות ירושה יש מאין במלוא מובן המילה". כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה ניתן להשלים את הצוואה, לפי פרשנותה, על פי דיני הטעות, וקבע כי המבקשת לא הביאה ולו ראשית ראייה (לרבות תצהיר של עורכי הדין שערכו את הצוואות) שתאפשר קביעת ממצא עובדתי לפיו המנוחים, ככל הנראה בטעות, לא ידעו שיש לציין בצוואותיהם הסדר ירושה אחר מזה שאותו קבעו בפועל. עוד דחה בית המשפט את טענות המבקשת לפיהן פעל המשיב להסתרת צוואות המנוחים.

5.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט דחה את הערעור, תוך שציין כי אין כל ממש בטענת המבקשת כי "לא יעלה על הדעת" שהמנוחה כתבה צוואה "כדי שמדינת ישראל תיקח את כל רכושה שנותר עלי אדמות". בית המשפט עמד על כך שלמנוחה היו שני אחים ואחות, וכי גם למנוח היו אחים נוספים מלבד נ.ל. לפיכך, קבע בית המשפט כי ביטול הוראת צוואתה של המנוחה לפיה המנוח יזכה בעיזבונה אינו מקנה את הירושה לטובת המדינה, כי אם ליורשיה של המנוחה על פי דין (אשר נכון למתן פסק הדין לא היו ידועים). זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי אין כל ראיה לכך שהמנוחה כתבה צוואה על מנת שדווקא נ.ל היא שתזכה בעיזבונה חלף קרובי משפחתה שהם יורשיה על פי דין.

באשר לטענת המבקשת כי נ.ל קיימה יחסי משפחה קרובים עם המנוחים, ואף סעדה את המנוחה החל ממות המנוח ועד לפטירת המנוחה, קבע בית המשפט כי -

"לא מן הנמנע כי לו היה ניתן לשאול את המנוחה, לעת פטירתה , הייתה היא מאשרת כי ברצונה לגמול לגב' נ.ל טובה ולזכות אותה בעיזבונה. ברם, לא נמצא כל בסיס עובדתי או משפטי לקבוע כי זה היה אומד דעתה של המנוחה לעת שערכה את הצוואה , וההלכה לפיה 'צוואה היא מסמך פורמאלי, ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה, אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר' (ע"א 5654/92 בורשטיין נגד מסר , פ"ד כרך מט(5) 461), שרירה וקיימת, ויפה גם לענייננו" (פסקה 19 לפסק הדין; ההדגשות במקור).

6.

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט קמא, כאשר רוב הטענות שבה מהווה חזרה על טענות שהעלתה המבקשת בערכאות דלמטה. טענותיה העיקריות של המבקשת הן כי "כאשר בוחנים את העובדות בתיק זה ברור כשמש שהמנוחה ביקשה להנחיל את רכושה ל- נ.ל וזאת בהנחה כי המנוח ימות בטרם פטירתה של המנוחה", וכי שתיקתה של המנוחה בצוואתה "לא יכולה להתפרש כאמירה כי המנוחה ביקשה להעניק את כל רכושה למדינה אם תחיה אחרי בעלה המנוח". עוד מדגישה המבקשת, כי בין נ.ל למנוחים הייתה מערכת יחסים מצוינת וכי נ.ל טיפלה במסירות במנוחה עד ליום פטירתה. זאת, בעוד "למנוחים לא היו ילדים ו/או משפחה ולמנוחה לא היה קשר מעולם עם אחיה שאין חולק כי לא נמצאו עד היום ואיש גם לא חיפש אחריהם, בטח לא המשיב".

7.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין דלמטה, אין בידי לקבל את הבקשה, אשר אינה מגלה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי הינם ברורים, מבוססים היטב ומדברים בעד עצמם, ולפיהם המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי המנוחה או המנוח ביקשו בצוואתם כי אם בן זוגם ימות לפניהם - יועבר רכושם לגורם שלישי כלשהו, ובפרט ל- נ.ל, אשר כאמור אינה נזכרת כלל באף אחת מהצוואות. בנסיבות אלו, נראה כי עניינה של הבקשה הנוכחית הוא כל כולו

בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך שבין המבקשת למשיב, ואין מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.