בע"מ 3257/13 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ר' למלשטריך-לטר וד"ר ע' זרנקין ), מיום 23.4.2013, בעמ"ש 6388-01-13 ובעמ"ש 58850-01-13, על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ש' ברגר , סגנית נשיא), מיום 16.12.2012, בתמ"ש 4298-07-11, בתמ"ש 26494-12-11, בתמ"ש 11182-08-11 ובתמ"ש 25909-11-11.

2.

בעלי הדין הם בעל ואישה החיים בנפרד מאז שנת 2005 ולהם שני ילדים. בעלי הדין מנהלים ביניהם תביעות שונות משנת 2006. במסגרת תביעות קודמות שהגישו בעלי הדין ולאחר שמונה אקטואר להערכת שווי זכויותיהם, הושג בין בעלי הדין הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 25.5.2011 ובו נקבע, בין היתר, שהמבקשת תקבל מחצית מהסכום שיתקבל ממכירת הדירה המשותפת, כן תקבל המבקשת במעמד סידור הגט סך של 265,000 ש"ח, ובנוסף, ישלם לה המשיב סך של 230,000 ש"ח (להלן: סכום הפשרה ). במסגרת ההסכם הצהירה המבקשת כי הסכומים האמורים מסלקים את תביעתה למזונות ואף מהווים ויתור על כתובתה ועל תשלום בגין היוון דמי המדור של ילדיהם של בעלי הדין, לתקופה בה חייב המשיב במדורם. זאת, בכפוף לסידור הגט שאמור היה להיות מוסדר בתוך 60 ימים ממועד חתימת ההסכם.

3.

ההסכם שהושג לא הביא קץ לסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין ולכן הגישו כל אחד מהם שתי תביעות כנגד האחר: בתביעה אחת ביקש המשיב להורות על העברת המשמורת על ילדתם הקטינה לידיו, ובתביעה נוספת ביקש לקבוע כי ההסכם בטל ולהורות על פיצויו בגין הפרת ההסכם בסך של 300,000 ש"ח. המשיב טען כי הסכים לשלם למבקשת את סכום הפשרה על בסיס ההבנה שהילדים ימשיכו להתגורר עימה, אך בפועל הוא מגדל אותם בעצמו. כן טען שהמבקשת הפרה ביודעין את ההסכם, כי היא מסרבת לקבל גט

ואף נוקטת הליכי הוצאה לפועל נגדו. המבקשת טענה מצידה כי קיבלה ממכירת הדירה המשותפת סך של 713,086 ש"ח וכי "נזרקה לרחוב" עם תכולת הדירה ונאלצה לעבור להתגורר בבית הוריה. לטענתה, המשיב "חטף" את הבת במתכוון. עוד טענה שהמשיב הפסיק לשלם את מזונותיה וכן את הביטוח הרפואי המשלים עבורה וכי נגרמו לה עקב כך הפסדים כספיים בסך של כ-900,000 ש"ח, ובסך הכול של למעלה ממיליון ש"ח. לכן המבקשת תבעה מצידה לשלם לה פיצויים בגין הפרת ההסכם על ידי המשיב בסך של 279,000 ש"ח, וכן תבעה לשלם לה מזונות ולהעלאת סכומם לסך של 5,000 ש"ח לחודש.

4.

לאחר עיון בתסקיר פקידת הסעד, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשמורת על הבת תעבור לידי המשיב עד הגיעה לגיל 18, וביטל את חיוב המשיב במזונותיה. בית המשפט קבע כי מאחר והבת אינה נוסעת לבקר את המבקשת, אין לחייב את המשיב בהוצאות נסיעת הבת לביקור בבית המבקשת, אך אם תבחר הבת לעשות כן בעתיד ישא המשיב בעלות דמי הנסיעה. בית המשפט קבע עוד כי מאחר והבן מתגורר למעשה אצל המשיב אשר נושא בהוצאותיו אין מקום לחייב את המשיב במזונות הבן, ולכן ביטל את החיוב האמור שנכלל בהסכם. בית המשפט דחה את דרישת המבקשת שהמשיב ישלם לה את סכום הפשרה. כמו כן, ביטל את חיוב המשיב בדמי היוון רכיב המדור אשר נכלל בסכום האמור, זאת בשל שינוי הנסיבות המהותי שחל מאז חתמו בעלי הדין על ההסכם המאופיין בכך שהילדים מתגוררים עם המשיב. בית המשפט העריך סכום זה בסך של 30,000 ש"ח. בית המשפט קבע גם כי אין לחייב את המשיב בתשלום יתרת הסכום בסך של 200,000 ש"ח כל עוד מסרבת המבקשת להתגרש מהמשיב. תחת זאת חייב בית המשפט את המשיב לשאת במזונות המבקשת בסך של 1,500 ש"ח לחודש כפי שנקבע בעבר, וקבע שחיוב זה יעמוד על כנו עד לסידור הגט בפועל או עד להכרעה בתביעה לביטול החיוב במזונות ככל שזו תוגש על ידי המשיב. בית המשפט דחה את תביעת המבקשת להעלות את סכום מזונותיה ואת תביעות הפיצויים שהגישו כל אחד מבעלי הדין בגין הפרת ההסכם.

על פסק הדין הגישו כל אחד מבעלי הדין ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

5.

בית המשפט דחה את שני הערעורים בקובעו כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס כדבעי על התשתית העובדתית שנפרשה לפניו. בית המשפט הוסיף כי ההחלטה להורות על העברת משמורת הבת למשיב, כשהבת כבר על סף הבגרות, היא סבירה בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהבת בחרה להתגורר עם המשיב, וכן, באמור בתסקיר פקידת הסעד שלפיו המשיב מספק את צרכיה הפיזיים והחינוכיים של הבת ואילו המבקשת אינה נוכחת בחייה ואינה מקיימת עימה מפגשים קבועים ורציפים. בית המשפט קבע שההחלטה לבטל את חיוב המשיב בתשלום סכום הפשרה מתבקשת בנסיבות העניין, שכן הסכמת המשיב התבססה על ההנחה שהילדים יתגוררו אצל המבקשת וכי היא מסכימה לסידור הגט. ואולם, בפועל עברו הילדים להתגורר עם המשיב ואילו המבקשת מסרבת לקבל גט ומעלה מעת לעת דרישות כספיות ניכרות. בית המשפט הוסיף כי הדעת נותנת שהמשיב לא היה מוכן להתחייב לשלם את סכום הפיצוי שנקבע בהסכם לו ידע כי נסיבות העניין ישתנו כאמור. בית המשפט הבהיר כי סירובה של המבקשת לקבל את הגט אין בו בהכרח כדי לגרום להפסקת דמי מזונותיה, ומשלא ניתן עדיין פסק המחייב את בעלי הדין להתגרש חובתו של המשיב לזון את המבקשת שרירה וקיימת, ולכן טוב עשה בית המשפט כשחייב את המשיב לשאת במזונות המבקשת, אך לא בתשלום אחד מראש. בית המשפט החליט גם שלא להתערב בדחיית התביעות הנזיקיות של בעלי הדין שלא נתמכו בראיות.

בעקבות פסק הדין הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

המבקשת, שאינה מיוצגת, טוענת כי חוסר השוויון בינה לבין המשיב גרם לחוסר צדק במתן פסק הדין בעניינה, ונראה שלבית המשפט נוח לקבל את גרסת המשיב, שהוא עורך-דין במקצועו, ולפסוק לטובתו באופן חד-צדדי. לדברי המבקשת, המשיב הוא שהפר את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ולא שילם לה את יתרת הכספים בסך של 386,932 ש"ח כאמור בהסכם. המבקשת מוסיפה כי היא פעלה לפי האמור בהסכם ומעולם לא סירבה לקבל את הגט. לדבריה, המשיב ביקש לקבל לידיו את המשמורת על הבת כדי ליצור עילה לביטול ההסכם. לטענת המבקשת, טעה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מכך שהמשיב שלא שלח את הבת לביקורים אצלה אחת לשבועיים ולא שילם את עלות נסיעתה, חרף האמור בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. המבקשת מוסיפה כי המשיב ביטל את הליך הגירושין בבית הדין הרבני, במרמה, על מנת ליצור עילה לביטול ההסכם, ופתח הליך חדש למתן גט לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

7.

המבקשת מציינת כי המשיב לא שילם לה מזונות במשך כשנתיים מאז 1.7.2011, ולדעתה היה מקום להעלות את סכום מזונותיה, בהתחשב בקושי שלה למצוא עבודה. בנסיבות אלו טוענת המבקשת כי היה מקום לקבל את הערעור שהגישה בבית המשפט המחוזי ולפצותה על הנזקים שנגרמו לה בשל אי תשלום הסכומים הנקובים בהסכם, בעטיים עברה לגור אצל הוריה ללא יכולת לרכוש דירה לה ולילדיה. לדברי המבקשת, מחירי הדירות זינקו והכספים שהתקבלו ממכירת הדירה התדלדלו בעקבות טיפולי שיניים דחופים שנאלצה לעבור. המבקשת מוסיפה כי סכום הפשרה אינו קשור למזונות הבת. לטענת המבקשת, המשיב ממרר את חייה במשך שנים והוא ממשיך את חייו ברמת חיים גבוהה בבית שרכש בכספים שהעלים ממנה. לדבריה, תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעוררת שאלות ותמיהות.

8.

בהתאם להחלטתי מיום 16.7.2013 הגיש המשיב את תשובתו לבקשה. המשיב מבקש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות לדוגמה. לדבריו, הוא חי בנפרד מהמבקשת מאז יוני שנת 2005, המבקשת מסרבת מאז להתגרש ממנו, ממררת את חייו ומתישה אותו בתביעות רבות. לטענת המשיב, בקשת המבקשת לא מעלה כל עניין משפטי ציבורי או כללי, המצדיק מתן רשות ערעור; המבקשת חוזרת שוב ושוב על טענותיה שנדחו בערכאות דלמטה תוך גרירת המשיב להליכים משפטיים.

9.

לגופו של עניין טוען המשיב כי המבקשת הפרה הפרה בוטה את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין כאשר עברה לבית הוריה עם פינוי הדירה שאת תכולתה הותיר לה, והשאירה את ילדיהם למשמורתו מאז יוני שנת 2011 ועד היום. לדעת המשיב, מדובר בשינוי נסיבות מהותי בנוסף להטעיה מכוונת מצד המבקשת באופן המצדיק את ביטול ההסכם או לפחות את סכום הפשרה עליו הוסכם. לטענת המשיב, המבקשת ידעה כי במועד פינוי הדירה לא תיקח את הילדים לחזקתה, וזאת בניגוד להתחייבויותיה בהסכם, אך עמדה על קבלת מלוא התגמול עליו הוסכם. זהו, לדעת המשיב, מעשה הונאה חסר תום לב. המשיב הוסיף כי לא שילם למבקשת מזונות מחודש יולי שנת 2011 שכן המבקשת לא לקחה עימה את שני הילדים, וממילא לא קיימת החלטה המחייבת אותו לשלם לה כאמור ובוודאי שלא להגדיל את סכום המזונות. לטענת המשיב, המבקשת לא טענה בזמן עריכת ההסכם שהבת הקטינה תיקלט על ידה לכשתיכנס לדירה שתרכוש, והיא לא עשתה שום פעולה לחיפוש דירה כאמור עד שפינתה את הדירה המשותפת. לדברי המשיב, הוא מוכן לשלם למבקשת את הסכום שנותר לו לשלם לה, לדבריו, כנגד קבלת הגט על ידה. המשיב הוסיף כי הוא משלם את סכום המזונות שנפסק למבקשת, אך הגיש תביעה לבטל את החיוב, שטרם הוכרעה. המשיב טוען כי מעולם לא מנע ביקורים מהבת אצל אמה, צייד את הבת בדמי נסיעות ושילם עבור כל אירוח בסוף שבוע, אלא אם הבת לא רצתה לנסוע לביקור.

המבקשת הגישה תגובה לתשובת המשיב, ובה היא מציינת, בין היתר, כי הבת הפכה בגירה וכי הבן הוא עתודאי. המבקשת חוזרת על טענותיה לפיה המשיב הפר את ההסכם ולכן יש לחייבו במלוא סכום הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת ההסכם.

10.

מקריאת הבקשה, התשובה והתגובה לתשובה מצטיירת תמונה עגומה ומצערת של בעלי הדין שחרף פרידתם זה מזו לפני שנים, מתקשים לסיים את הקשר ביניהם כשילדיהם נמצאים בתווך. לאחר קריאת הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בסופו של יום, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית והיא אינה חורגת מהעניין של הצדדים הישירים לסכסוך זה. לפיכך, אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה )

בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאמור, אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהכרעות של הערכאה המבררת המבוססת על התשתית העובדתית שהונחה לפניו. חבל שהמבקשת לא הקשיבה לעצות בית המשפט להיעזר בשירותי עורך-דין, ולוּ כדי שלא תחוש תחושת חוסר שוויון בהתנהלותה מול המשיב בבתי המשפט בתביעות השונות שעדיין מתנהלות ביניהם כיום, ועוד לא מאוחר לעשות כן. מכל מקום, נחה דעתי כי טענותיה של המבקשת נשמעו ונדונו כדבעי, וכי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה אשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, בדין יסודן. בהגיעי למסקנה זו לא התעלמתי מטענות המבקשת בדבר הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם על ידי המשיב, כפי שטענה בפירוט רב. ואולם, לא ניתן להתעלם משינוי הנסיבות המהותי שהתרחש מאז נחתם אותו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וכך פעלו הערכאות דלמטה כשנתנו הוראות חדשות בהתאם לשינוי הנסיבות שהתרחש. ביני לביני, עד שניתנה החלטתי הגיעה לידי הודעת עדכון לפיה ביום 8.10.13, חייב בית הדין הרבני בחיפה את המבקשת במתן גט למשיב. משכך, אני תקווה כי בעלי הדין ישכילו לסיים את הסכסוך במתן גט במהרה ולוּ למען ילדיהם. את תחילת הדרך אני מוצאת בנכונותו של המשיב לשלם למבקשת את יתרת הסכום המגיעה לה, לדבריו, כנגד מתן הגט על ידה. בשולי הדברים אציין כי את בקשת המבקשת מיום 18.7.2013 עליה להפנות לערכאה הדיונית.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין וחרף הגשת תשובה, אין צו להוצאות.