בע"מ 3446/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחות לפניי שתי בקשות רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.4.2013 (כב' השופט מ' דרורי ). בית המשפט הורה למבקש בבע"מ 3810/13 (להלן: הבעל) להפקיד בקופת בית המשפט 1.6 מיליון דולר, לטובת המבקשת בבע"מ 3810/13 (להלן: האישה), וכן הורה על עיכוב ביצוע החלטה זו בכפוף לתנאים מסוימים.

2.

הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1979, והתגרשו בשנת 2012. מאז שנת 2007 הם מנהלים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת זאת ניתן צו מניעה זמני שאסר על הבעל לבצע כל פעולות שידללו את הרכוש העומד במחלוקת.

האישה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, וטענה כי הבעל הפר את צו המניעה. ביום 11.12.2012 קבע בית המשפט כי הבעל הבריח כ-1.65 מיליון דולר מן הרכוש המשותף, ובכך הפר את צו המניעה. קביעה זו של בית המשפט התבססה על חוות דעת כלכלית של מומחה שמונה מטעם בית המשפט. בהמשך לכך הורה בית המשפט למומחה לבדוק האם הבעל מסוגל להשיב את הכספים שהבריח. זאת בשל החשש כי חיוב הבעל להשיב כספים יזיק ויכביד על עסקיו בצורה אנושה.

עוד בטרם הוגשה חוות דעת המומחה כאמור, הוגשו לבית המשפט המחוזי שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי הכריע כי על הבעל להפקיד בקופת בית המשפט 1.6 מיליון דולר, כנגד הכספים שהבריח מן הרכוש המשותף, וזאת מבלי להמתין לבדיקת המומחה בדבר יכולת ההחזר של הבעל (להלן: החלטת ההפקדה ). בית המשפט הבהיר כי משבחר הבעל להפר את צו המניעה – המינימום הנדרש ממנו הוא להשיב את המצב לקדמותו.

בד בבד עיכב בית המשפט המחוזי את החלטת ההפקדה (להלן: החלטת העיכוב ), על מנת לאפשר לבעל להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת ההפקדה. תנאי לעיכוב הוא שהבעל יעביר לאישה את חלקו בדירתם של בני הזוג (להלן: הדירה). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אם יתקבל הערעור שיוגש לבית משפט זה – יוחזר לבעל חלקו בדירה. אם יידחה הערעור, והבעל לא יפקיד 1.6 מיליון דולר – תישאר הבעלות בדירה כולה בידי האישה, "במקום הפקדת סך 1.6. מיליון דולר". מכאן בקשות רשות הערעור שבפניי.

3.

בקשתו של הבעל (בע"מ 3810/13) מתמקדת בהחלטת ההפקדה. לדבריו, לא היה מקום לבטל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אלא לאפשר למומחה לחוות תחילה את דעתו באשר לסנקציה המתאימה שיש להשית על הבעל.

בקשתה של האישה (בע"מ 3446/13) מתמקדת בהחלטת העיכוב. הטענה המרכזית היא שהחלטת העיכוב מהווה למעשה שינוי של החלטת ההפקדה, שהרי בהחלטת העיכוב נאמר שאם לא יפקיד הבעל 1.6 מיליון דולר – תקבל האישה דירה במקום הכספים. טענה נוספת של האישה היא שסיכויי הערעור על החלטת ההפקדה הם נמוכים, ולפיכך אין מקום לעכב את ביצוע ההחלטה. כמו כן נטען כי הדירה מעוקלת מכוח החלטה מוקדמת יותר של בית המשפט לענייני משפחה. ממילא, ההחלטה בדבר העברת הבעלות כתנאי לעיכוב איננה מיטיבה עם האישה, אלא אדרבה – גורעת מ"סל הבטוחות" שכבר עומד לרשותה.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 29.5.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע החלטת ההפקדה של בית המשפט המחוזי, עד למתן הכרעה אחרת, בכפוף לכך שהבעל יפקיד ערבות בנקאית בסך 250 אלף ₪. הערבות הופקדה.

4.

במישור העקרוני, מקובלת עלי גישתו של בית המשפט המחוזי: מי שהפר צו שיפוטי, מחויב לכל הפחות להשיב את המצב לקדמותו. דבר זה הוא כמעט בגדר מובן אליו. לצד זאת, יש לזכור כי העדר יכולת לבצע החלטה שיפוטית – עשוי לשמש כהגנה לחייב מפני הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט (ראו: ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי , מב(2) 722, 724 (1988); ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר , פסקה 9 (25.9.2007); בר"מ 5657/12 יאיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה (16.10.2012); בר"מ 9343/10 אלחאזן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (17.1.2013)). יש לבחון האם מדובר במניעה אובייקטיבית, וגם אם כן - האם החייב יכול לנקוט צעדים אשר יסירו את המניעה.

בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הבעל הפר את הצו השיפוטי. כמו כן נקבע כי הבעל לא הוכיח, למשל: באמצעות הצגת דפי חשבון בנק, שאין ביכולתו להשיב את המצב לקדמותו. בה בעת מינה בית המשפט מומחה, כדי לבדוק האם חיוב הבעל להשיב את הכספים יכביד עליו ועל עסקיו באופן אנוש. מינוי המומחה בוטל, כאמור, בידי בית המשפט המחוזי. מכאן שטרם הונח בפנינו ממצא עובדתי ברור באשר לשאלה האם החייב, הוא הבעל, נעדר כל יכולת לקיים את ההחלטה השיפוטית שניתנה בעניינו. אך בל נשכח שתי נקודות מוצא: האחת היא שהבעל הפר את הצו השיפוטי. כך נקבע בבתי המשפט קמא. מכאן שכברירת מחדל - על הבעל להשיב את הכסף. השנייה היא שככל שמבקש הבעל להשתחרר מחובת ההשבה - הנטל הונח על כתפיו, להוכיח כי אין ביכולתו להשיב את הכספים שנטל תוך הפרת צו המניעה, או שהשבה כאמור תסב לו פגיעה אנושה. נטל זה, כפי שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה, לא הורם. כפי שנכתב בהחלטה, "המשיב לא הוכיח את הטענה שאין ביכולתו להשיב את המצב לקדמותו. היה באפשרותו, בין היתר, לצרף דפי חשבון בנק של החשבונות אליהם עברו הכספים ולהוכיח מה נעשה עם הכספים שהועברו". בנסיבות אלו, לא היה מקום להשלים את החסר על ידי מינוי מומחה מטעם בית המשפט. כדברי השופט מ' דרורי

בבית המשפט המחוזי, "חששו של עו"ד פוריס כי מרשו יאבד את הונו ועסקיו ירדו לטמיון – לא הוכחו".

נותרנו, אפוא, עם הקביעה כי הבעל הפר את צו המניעה ו"הבריח" מן הרוכש המשותף למעלה ממיליון וחצי דולר. את אשר לקח – לא הוכח שאינו יכול להחזיר. לנוכח קביעות אלו, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה על הבעל להפקיד את הכספים שנטל.

בקשת רשות הערעור של הבעל (בע"מ 3810/13) נדחית. ממילא, משהגעתי לתוצאה זו, דינה של החלטת העיכוב של בית המשפט המחוזי – על כל חלקיה – להתבטל. מעבר לכך, נדמה כי אף לגופם של דברים היה מקום לבחון מחדש את החלטת עיכוב הביצוע. זאת בין היתר בשים לב לטיעונים שצוינו בבקשת רשות הערעור של האישה (בע"מ 3446/13), ובפרט לנוכח הטענה כי החלטת העיכוב מהווה – על פני הדברים - שינוי של החלטת ההפקדה.

5.

הבקשות נדחות. בנסיבות העניין, המבקש בבע"מ 3810/13 יישא בהוצאות המבקשת בבע"מ 3446/13 בסך 15,000 ₪.