בר"מ 5657/12דידי יאיר נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה רמלה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין ), שדחתה את בקשת המבקש לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט.

תמצית העובדות וההליכים

1.

בשנת 2004 הגיש המבקש עתירה מינהלית שבמסגרתה טען כי המעבר התת-קרקעי המחבר בין העיר רמלה לבין כביש 44 (להלן: המעבר ) עומד בסתירה למצב התכנוני ונסלל ללא היתר כדין. עתירה זו נדחתה לאחר שהוועדה המקומית הודיעה כי שאלת חוקיות המעבר תוסדר בהליך תכנוני, שבגדרו יוכל המבקש להביא את השגותיו (עת"מ (מינהליים ת"א) 1947/04 דידי נ' עיריית רמלה (לא פורסם, 21.11.2006)). ההליך התכנוני האמור לא הושלם, והמבקש עתר בשנית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בחודש נובמבר 2009. בתשובתם לעתירה, עדכנו המשיבים כי תכנית הכוללת סלילת דרך חלופית נמצאת בשלבים מתקדמים. במהלך הדיון בעתירה זו, גיבשו הצדדים מתווה מוסכם, שקיבל תוקף של פסק דין ((עת"מ (מינהליים ת"א) 34691-11/09 דידי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה (לא פורסם, 17.1.2011)) (להלן: פסק הדין ) . הוסכם כי יבוצעו עבודות מסוימות להסדרת המעבר המופיעות בפרוטוקול ישיבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מרכז מיום 14.11.2010 (להלן בהתאמה: הוועדה המחוזית ו- פרוטוקול הוועדה המחוזית ). זאת, בהתאם ללוחות זמנים שהוסכמו על הצדדים שלפיהם כ"שלב מיידי" בדרך לאישור ומימוש התכנית הכוללת באזור (להלן: התכנית ) על המשיבה 1 לסלול מקטע כביש חדש (להלן: המקטע ) ומספר חיבורים בין כבישים, כאמור בסעיף 3 לפרוטוקול הוועדה המחוזית. עוד הוסכם בין הצדדים כי ככל שהמשיבה 1 לא תעמוד במתווה לוחות הזמנים האמור מטעמים שאינם בשליטתה, תהא שמורה למבקש הזכות לפעול על פי כל דין.

2.

משחלפה מסגרת הזמנים שנקבעה בפסק הדין, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ) בטענה שהרשויות לא עמדו בהתחייבויות שנקבעו בפסק הדין. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הבקשה בקבלו את עמדת המשיבים כי התפתחויות בלתי צפויות שאירעו לאחר מתן פסק הדין עיכבו את ההתקדמות והביאו לכך שהמשיבים אינם יכולים לבצע את חיוביהם במתווה שהוסכם. בין היתר, שר הפנים החליט שלא לאשר את התכנית במתכונתה הנוכחית, והוחלט על קבלת עמדתה של מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: מע"צ ) בנדון. מטעמים אלו, לא בוצעו גם הפעולות שלכאורה ניתן לבצען, כדוגמת סלילת המקטע, שכן על רקע המצב התכנוני הקיים לא ניתן לסלול חיבורים בין המקטע לבין כבישים אחרים. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים שלפיה יש להמתין עם סלילת המקטע עד אישורה הסופי של התכנית הכוללת. נפסק כי בנסיבות אלה – שאותן הצדדים ובית המשפט לא יכלו לצפות במועד שבו ניתן פסק הדין המוסכם – אין בידי המשיבה 1 לבצע את חיובה בנקודת הזמן הנוכחית, ואין מדובר בביזיון בית המשפט.

טענות הצדדים

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי על הרשויות לבצע את החיובים שנטלו על עצמן במסגרת פסק הדין, ולמצער – את הפעולות שאין מניעה חוקית או פיזית לבצען. לדבריו, החלטת בית המשפט קמא מתעלמת מכך שההתחייבות האמורה נקבעה במסגרת פסק-דין חלוט. לטענת המבקש, מקום שביצוע פסק הדין אפשרי מן הבחינה הפיזית והמשפטית, אין מקום להתחשב עוד בסבירות ביצועו.

4.

המשיבה 1, הוועדה המקומית, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, לאחר מתן פסק הדין נושא הבקשה לבזיון בית משפט אירעו התפתחויות שסיכלו את האפשרות לבצעו בצורה אפקטיבית. כך, אישורה של התוכנית שהיוותה את הבסיס להסכמות בין הצדדים שעל בסיסן ניתן פסק הדין התעכב מסיבות שאינן קשורות בוועדה המקומית; וביצועו המלא של "השלב המידי" איננו אפשרי עקב שינויים שדרשה מע"צ לשם חיבור בין מקטעי כביש שונים, דרישות אשר מחייבות את המשיבה 1. כתוצאה מכך ביצוע פסק הדין כלשונו יוביל לסלילת המקטע באופן שייצור כביש שאינו מחובר בשני קצותיו. לטענתה, מצב דברים זה מציב מגבלה אובייקטיבית על ביצוע פסק הדין המקורי, שמצדיקה את החלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לבזיון. בנוסף ציינה המשיבה 1 שבעקבות שינוי הנסיבות הוגשה מטעמה בקשה ליתן הוראות לגורמים המוסמכים לשם אישור התכנית ולהארכת מועד בגין העיכובים האמורים – בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט קמא, שקבע כי סיים את מלאכתו בעתירה, וציין כי נוכח שינוי הנסיבות רשאים הצדדים להסכים על שינוי המועדים שנקבעו. המשיב 2, בעל זכויות בתחנת דלק שמחוברת למעבר, סומך גם הוא את ידו על החלטת בית המשפט קמא מנימוקים דומים. המשיבות 3 ו-4, הוועדה המחוזית והוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות, תומכות אף הן בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתן, אף שניתן לכאורה לבצע את "השלב המיידי" ולסלול את המקטע במסגרתו, לא ניתן יהיה לסלול את השלמת החיבורים למקטע כל עוד לא אושרה התכנית המלאה.

דיון והכרעה

5.

פסק הדין המקורי של בית המשפט קמא, נושא הבקשה לבזיון בית המשפט, מפנה להסכמות הצדדים כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון, ומעניק להן תוקף של פסק דין. הלכה היא שפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק דין אחר, וניתן לאכוף את ביצועו בדרך של הליכי בזיון (ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן צבי , פ"ד לח(1) 136, 139 (1984)). בעניין זה נאמר כי לעניין סעיף 6 לפקודה רואים פסק דין שמאשר פשרה כאילו הוא עצמו מורה על ביצוע החיובים המפורטים בפשרה, אף כשאלה אינם מפורטים בפסק הדין (ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ , פ"ד כא(1) 607, 609 (1967)).

6.

בית משפט זה עמד, בשורה ארוכה של פסקי דין, על העקרונות המנחים באשר לאכיפת צו שיפוטי באמצעות סעיף 6 לפקודה (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49 (2004); ע"פ 7174/09 רייפמן נ' ארז , פסקה 18 (לא פורסם, 21.9.2009)). אי-כיבוד פסק דין של בית משפט עולה כדי פגיעה חמורה בשלטון החוק, והאמור נכון ביתר שאת ביחס לאי-כיבוד פסק דין בידי מי מרשויות השלטון (בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך , פ"ד סב(4) 571, 602 (2008)). בצד האמור, נוכח העובדה שהסנקציות שמתאפשרות בגדרי הליך בזיון עשויות להיות קשות, נפסק כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת לתת צווים אלו במשורה, ולהגביל את השימוש בהם למקרים מתאימים. מטרת הליכי בזיון אינה עונשית, ומטרתם העיקרית להוביל לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד. נוכח מטרה זו, נפסק שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרתם (ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי , פ"ד מב(2) 722, 724 (1988)).

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה באתי לכדי מסקנה שדינה להידחות. מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה התפתחויות בלתי צפויות שאירעו לאחר מתן פסק הדין מונעות את ביצועו בנקודת הזמן הנוכחית. אכן, במועד מתן פסק הדין סברו הצדדים כי התכנית הרלוונטית עומדת להיות מאושרת בקרוב. עם זאת, בשלב ההפקדה נקבע שהתכנית דורשת אישור שר הפנים לפי סעיף 106 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. משרד הפנים מצא כי אין לאשר את התכנית במתכונתה שהוגשה לאישור. נוסף על כך, נדרשה עמדת מע"צ במסגרת סמכויותיה נוכח החיבור לכביש ראשי במסגרת התכנית. בנסיבות אלה מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא כי נוצרה מניעה לביצוע פסק הדין כמות שהוא. החיוב שנטלה על עצמה המשיבה 1 בפסק הדין לביצוע "השלב המיידי" וסלילת המקטע נקבע כחלק ממכלול תכנוני. ביצועו של מכלול זה מתעכב בשל נסיבות שאינן בשליטתה. מאחר שלא נטען כי באפשרות המשיבים לנקוט מהלכים אשר ישנו את פני הדברים ויאפשרו את ביצוע פסק הדין המקורי כפשוטו, עולה מניעה זו כדי הגנה מפני הליך בזיון (השוו: ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר , פסקה 9 (לא פורסם, 25.9.2007)).

8.

לנוכח שינוי הנסיבות שעליו עמדו המשיבים, בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט אינה המסגרת המתאימה לליבון הסוגיה, אלא נקיטה בהליך חדש (השוו: בר"ם 4717/06 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עירית קרית אתא , פסקה 7 (לא פורסם, 6.8.2006)). יוער כי מפרוטוקול הדיון שאליו מפנה פסק הדין, עולה כי הצדדים היו ערים לאפשרות שנסיבות חיצוניות ימנעו מהמשיבים לעמוד בהתחייבויותיהם. כך, ציין בא-כוח המשיבה 1 במסגרת הצהרתו שקיבלה תוקף של פסק דין: "אם לא נעמוד במתווה של לוח הזמנים מטעמים שאינם בשליטתנו, כי אז שמורה לעותר הזכות לפעול על פי דין". מיד לאחר מכן הצהיר בא-כוח העותר "אנחנו מסכימים למתווה הנ"ל". מן האמור עולה כי הצדדים היו ערים לאפשרות שיימנע מהם לבצע את שעליו הסכימו, ואף הותירו למבקש פתח לנקיטה בהליך מתאים ככל שהדבר יידרש. למותר לציין כי שמורות למבקש כל טענותיו בנדון, וכן ההסכמות נושא פסק הדין בדבר הצורך להסדיר את המצב התכנוני.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקש יישא בשכר-טרחת עורכי דינם של המשיבה 1 בסך 5,000 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיב 2 ולמשיבות 4-3.