בע"מ 3795/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: י' שפירא; ת' בזק-רפפורט וד' מינץ )

בעמ"ש 36184-01-11, במסגרתו אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ש' אלבז ) אשר דחה את תביעת המבקשים, אפוטרופסים של החסויה ז"ל, לפסק דין הצהרתי בדבר ביטול העברת זכויות במשק לבנה המשיב כבן ממשיך, לאישור מכירת הנחלה, וכן תובענה לחיוב כספי ולסילוק ידו של המשיב מהנחלה.

2.

להלן תוצגנה בתמצית העובדות הרלוונטיות, כפי שגולל בית המשפט לענייני משפחה. האם ובעלה ז"ל, היו בני רשות בנחלה חקלאית במושב באזור ירושלים. לשניים נולדו מנישואיהם 7 ילדים. המשיב הוא בן הזקונים. מבקש 1 ומבקש 3 הם אחיו ומבקש 2, הוא גיסו. לאחר פטירת האב בשנת 1982, נותרה האם לבדה בת רשות בנחלה. במהלך שנה זו, מינתה האם את המשיב כבן ממשיך בנחלה. על פי טענתו, המשק נקלע לקשיים כלכליים קשים והוריו שהיו אז מבוגרים, ביקשו ממנו לעזור בשיקום המשק ובתשלום החובות שהצטברו. בתמורה, הבטיחו לו שהוא יהיה בן ממשיך. בחודש מרץ 1982, פנתה האם למזכירות המושב וביקשה למנותו כבן ממשיך. לאחר כחודשיים, חתמה האם על מסמך בו הצהירה באופן בלתי חוזר על המשיב כבן ממשיך וזכויותיו מכוח זאת תלויות בו. באותו יום ניתנה הסכמת האגודה. חודש לאחר מכן, נתקבל אישור הסוכנות היהודית למינויו. בחודש דצמבר 1982, חתמו האם והמשיב על הסכם, בו צוין כי האם מעוניינת שהמשיב יהיה הבן הממשיך במושב. הסוכנות היהודית הודיעה בשנת 1986 למינהל מקרקעי ישראל על התחייבותם של האם והמשיב למנותו כבן ממשיך. זאת, לאחר שהצהירו והבינו את תוכן המסמכים שנחתמו על ידם. לאחר מספר ימים, אושר מינוי המשיב כבן ממשיך במינהל מקרקעי ישראל. בשלב זה, הוכר המשיב על ידי כל הגורמים הרלוונטיים כבן ממשיך (בהתאם לחוזה המשולש: האגודה במושב, הסוכנות והמינהל).

לאחר למעלה מ-10 שנים ממועד זה, נשלח מטעם האם מכתב לסוכנות בו ביקשה לבטל את מינוי המשיב כבן ממשיך ולהחזיר לחזקתה את הזכויות בנחלה. הסוכנות הגיבה כי לא ניתן לבטל באופן חד צדדי את זכויותיו של המשיב כבן ממשיך, לאחר שכבר מונה באופן בלתי חוזר. המינוי יכול ויבוטל רק במסגרת הסכם הדדי או באמצעות פסק דין של בית משפט מוסמך. האם לא פנתה לבית משפט בתובענה לביטול הכרזה על המשיב כבן ממשיך. מאז חלפו כ- 10 שנים נוספות, שנת 2007, עד אשר נפתחו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת בקשת המבקשים להתמנות כאפוטרופסים זמניים לגוף ולרכוש של האם. יצוין, כי האם הלכה לעולמה במהלך הדיונים המשפטיים. ברם, התביעה נגד המשיב שהוגשה על ידי המבקשים המשיכה להתברר.

בפסק דינו המנומק, דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי ולאישור מכירת הנחלה וכן את תביעתם הכספית ולסילוק יד. זאת, בגין שני טעמים. האחד, פרוצידוריאלי. משנפטרה האם, בטלה האפוטרופסות ובטלה סמכותם של המבקשים לפעול בשמה. חודשים רבים חלפו ממועד פטירת האם, היא התובעת, והמבקשים לא עתרו לבית המשפט בבקשה לתקן את כתב התביעה באופן שישנו שמות התובעים או יעודכן הסעד המבוקש. עם מות האם, בוטל גם הצורך במתן פסקי דין בתובענות אשר הוגשו בחייה למימון צרכיה על ידי מכירת הנחלה, למשל. השני, לגופו של עניין. נקבע, כי מינויו של המשיב כבן ממשיך נעשה כדין ולא ניתן לחזור ממנו. המדובר במתנה שהושלמה ולא בהתחייבות לתת מתנה, באשר האם פעלה למינויו והמינוי אושר על ידי כל המוסדות הרלוונטיים. לא הוכח שמינוי המשיב כבן ממשיך היה תלוי בתנאי כלשהו, כך למשל שיטפל באימו או יממן את הוצאותיה כל ימי חייה ועל כן גם לא הוכחה הפרת תנאי כלשהו. עוד נקבע, כי לא הוכח שנפל פגם בהסכם שנחתם בין האם למשיב. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

במסגרת ערעורם, סמכו המבקשים ידם על הלכת אזולאי (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי , פ"ד מה (1) 477), בגדרה נקבע כי חתימת אישור בן ממשיך כהצהרה בלתי חוזרת סותרת את דיני הירושה ודינה להתבטל. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו ודחה אותה בנימוק שהלכת אזולאי ציוותה שתוקפה הוא ממועד פסק הדין ואילך. במצב הנדון, הוראת המנוחה בדבר מינויו של המשיב כבן ממשיך נעשתה קודם להלכת אזולאי , כך שאין היא חלה. בית המשפט המחוזי קיבל את מסקנות בית המשפט לענייני משפחה לעניין דחיית התובענה בגין אי חילופי בעלי דין עם פטירתה של האם. כמו-כן, לעניין שלילת כוונת האם לחזור בה מהענקת מעמד של בן ממשיך למשיב.

3.

עיקר טענות המבקשים הוא כי קיימת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים באשר לסתירה הקיימת בין הלכת אזולאי דלעיל (ע"א 103/89) לבין ההלכה שנקבעה מאוחר יותר ב מגעיד נ' מגעיד (ע"א 8112/95 ולאחר מכן בע"א 5435/00). נוסף על כך הם טוענים, כי שגו בתי משפט קמא הואיל והאם יכולה הייתה לחזור בה מן המינוי. היא אף הביעה את רצונה לחזור בה. כך למשל, במכתב ששלחה לסוכנות היהודית. כמו-כן, חוות הדעת של התסקיר שהוזמן על ידי בית המשפט עצמו קבעה כי לא המשיב הוא אשר טיפל באם אלא הם. נפקות חוות הדעת רלוונטית כיוון שבהסכם בן ממשיך היה קיים תנאי מפסיק הקובע כי ההסכם כולו מושתת על ההסכמה שהבן ממשיך בתמורה לקבלת הזכויות ידאג לסעוד את אמו ולבריאותה. משלא עשה כן, הרי שההסכם בטל. זאת, הגם שהוראה זו לא הוגדרה מפורשות בהסכם אלא משתמעת. עוד נטען, כי קיים ספק אם האֵם הבינה את משמעות חתימתה על תצהיר בלתי חוזר לעניין מינוי הבן כבן ממשיך.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אומנם הבקשה מדברת "בשפה משפטית" אך ניתן להכריע בעניין מבלי להתייחס לסוגיות עקרוניות – ואף ראוי לנהוג כך.

תחילה יש לציין כי משנפטרה האם, אכן, בטלה האפוטרופסות. כך גם בטל הצורך למימון צרכיה דרך מכירת הנחלה והתמורה בגינה שהעלו המבקשים כעילה להגשת התובענות. צודק בית המשפט לענייני משפחה שניתן להתגבר על משוכה דיונית זו על ידי הגשת בקשה מתאימה, אולם המבקשים נמנעו מלעשות כן. ודוק; מצויים אנו במישור הדיוני, אך ברי כי ההשלכה של פטירת האם על מבנה התיק אינה עניין טכני.

לגופו של עניין. טענת המבקשים לפיה קיימת סתירה לכאורה בין פסק דין אזולאי לבין פסק דין מגעיד אינה רלוונטית להליך דנא. כפי שסיכם הנשיא לשעבר מ' שמגר את פסק הדין: "אין צריך לומר, שפניו של האמור בפסק דין זה הוא מעתה ואילך, ואין לכך השלכה בדיעבד" (עניין אזולאי , בעמ' 484). במקרה דנא, הוראת האם באשר למינויו של המשיב כבן ממשיך נעשתה קודם להלכה זו ועל כן, אין היא חלה. המבקשים לא הצביעו על פסק דין של בית משפט זה הקובע שיש לסטות מהגישה האמורה. באשר לפסק דין מגעיד , אין ב"כ המבקשים יכול לתמוך בו יתד. בית משפט זה, במסגרת הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ה"פ 1542/93) המליץ למערער למחוק את הערעור ללא כל פירוט. אף פסק הדין של בית המשפט המחוזי באותו עניין לא התייחס לסוגיית הרטרואקטיביות כפי שנקבע בעניין אזולאי .

זאת ועוד. בדיון נוסף שהתקיים באשר להלכת ברמלי (ע"א 4690/93, 3836/93), לפיו נפסק כי קיומו של סעיף בחוזה המשולש המחריג את הנחלה מהעיזבון מאפשר קיומה של התחייבות למינוי בן ממשיך חרף היותו סותר את חוק הירושה וזאת מכוח חוק המתנה, יישב הנשיא בדימוס א' ברק את הסוגיה וקבע כי כאשר הזכויות המוענקות לבן ממשיך מוצאות מגדר העיזבון, על פי ההסכם המשולש, כי אז אין כאן סטייה מהלכת אזולאי (ראו דנ"א 8248/96 ברמלי נ' ברמלי , תק-על 97(1) 93)). הלכת אזולאי , כפי שמציינים המבקשים, חלה במקרים בהם אין החרגה של הנחלה מהעזבון. ברם, סעיף 20 (ה) לחוזה המשולש (נספח ו/3 לבקשת רשות הערעור) מחריג מפורשות את הנחלה מהעיזבון. יצוין, כי החוזה המשולש כאן דומה לחוזה המשולש שהוצג בעניין ברמלי , בניגוד למקרה באזולאי .

זאת ועוד זאת. במקרה דנא, כל המוסדות הרלוונטיים הסכימו למינויו של המשיב כבן ממשיך. עסקינן אפוא במתנה שהושלמה. מבחינתו של נותן המתנה, בנסיבות העניין, הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מגוף שלישי, כך שספק רב אם קיימת רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה. המסמכים, הכוללים בין היתר את הצהרותיה של האם לפני מזכירות המושב, הסכמת האגודה, אישור הסכנות היהודית, ההתחייבות עליה חתמו האם והמשיב במסגרת ההסכם ביניהם ואישור המינוי על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. במתן מסמכים אלה, תם אפוא תפקיד האם לשם קבלת הזכות על ידי המשיב ואין עוד המדובר בהתחייבות לתת מתנה (ראו ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי , פ"ד נד (4) 385). משכך הם פני הדברים, השאלות בדבר חזרת האם מהתחייבותה לתת מתנה, מתייתרות אפוא. כך או אחרת, מבחינה עובדתית לא התמלאו התנאים בסעיף 5 לחוק המתנה המתירים חזרתה של האם מן ההתחייבות ליתן מתנה. כן לא הוכח כי האם לא הבינה את משמעות חתימתה.

אחרון. בית המשפט המחוזי הדגיש את הדברים הבאים:

"עוד נשלים כי מסקנותיו של בית משפט קמא לפיהן לא הייתה כוונה למנוחה לחזור בה מהענקת מעמד בן ממשיך למשיב וכי המשיב היה נאמן לה במשך כל השנים, מקובלות עלינו ואין להתערב בהן" (ראו עמ' 2 לפסק הדין).

הנה כי כן, טענת המבקשים בדבר עתירתם לבטל את מינוי המשיב כבן ממשיך על ידי האם משום שחזרה בה מכוונה זו במהלך חייה עומדת בניגוד לממצאים העובדתיים שנפסקו.

4.

מטעמים אלה, אין מקום להתערב בקביעות של הערכאות הקודמות הן מההיבט הדיוני והן מההיבט המהותי. המקרה, על פי המסכת העובדתית שבו, אינו מעלה סוגיה משפטית חדשה או כזו הדורשת ליבון. בקשת רשות הערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות.