בע"מ 4262/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ברמ"ש 23134-06-13 (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר ), אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט א' נאמן ). במסגרת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, נדחה ערעור על החלטת לשכת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת א' הלר ), שלא לקבל טענת פרעתי מטעם המבקשת.

רקע עובדתי

2.

בין המבקשת למשיב התנהל הליך איזון משאבים לפני בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט א' נאמן ), בגדרו ניתן תוקף של פסק דין להסכם בדבר אופן ביצוע איזון המשאבים. תוכנו של ההסכם יובא להלן:

"1.

הצדדים יתגרשו במועד הראשון שייקבע ע"י בית הדין הרבני. האישה מוותרת על מזונותיה וכתובתה מיום סידור הגט.

2.

זכויות הבעל בדירה [...] עוברות לאישה אגב גירושין. לשם האמור יחתום הבעל על כל המסמכים הנדרשים, לרבות יפוי כח בלתי חוזר, כל המסמכים יופקדו בידי ב"כ הבעל, אשר תמסרם לב"כ האישה בכפוף לתשלום האמור בסעיף 3 להלן.

3.

לשם איזון משאבים כולל, תשלם האישה לבעל סכום חד פעמי של 285,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 120 יום מהיום. הואיל והאישה נוטלת משכנתא לשם תשלום הסך האמור, הבעל מתחייב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך הנדרש לשם נטילת המשכנתא, לרבות התחייבות מוכר כלפי הבנק וכל מסמך אחר הנדרש.

4.

בכפוף לביצוע התשלום בסעיף 3 לעיל, כל צד נשאר עם זכויותיו וחובותיו הרשומים על שמו, ואין לאף צד כל טענה כנגד משנהו".

יצויין, ולדבר חשיבות מה בהמשך הדברים, כי בעת ההגעה להסכם ומתן תוקף של פסק דין, הייתה הדירה מאוכלסת בבנם של הצדדים שהתגורר בה עם משפחתו.

משחלפו 120 הימים שנקבעו בסעיף 3 לפסק הדין ההסכמי, ואף עברה תקופה משמעותית נוספת במהלכה לא שילמה המבקשת למשיב את הסכום של 285,000 ₪, נקט האחרון הליכי הוצאה לפועל לגביית סכום האיזון. המבקשת התגוננה בפני כב' הרשמת בטענה שהמשיב סיכל את יכולתה לפרוע את החוב, כיוון שלא דאג לפינוי הדירה, ובכך נמנע ממנה למכור את הדירה כדי לשלם את חובה. נטען שמניעת קיום ההתחייבות נעשתה בשני מישורים: האחד – המשיב שלט בבנו והורה לו להשתכן בדירה; השני – המשיב בעצמו התגורר בדירה באותה העת, יחד עם בנו ומשפחתו.

כב' רשמת ההוצאה לפועל דחתה את הגנת המערערת, בקבעה כי: "עיון בפסק הדין אשר בגינו נפתח ההליך מלמד בניגוד לטענות החייבת כי כל שנקבע לגבי הדירה הוא כי הזכויות בגינה עוברות לבעל, היינו לזוכה. פסק הדין אינו מחייב את הזוכה בביצוע כל הליך של פינוי. יתר על כן, תשלום איזון המשאבים נקבע לביצוע תוך 120 יום ללא כל הוראה בעניין פינוי".

הכרעת בית המשפט לענייני משפחה

3.

המבקשת ערערה על החלטת כב' הרשמת לפני בית המשפט לענייני משפחה. בגדרי הערעור, טענה כי החיובים בהסכם היו חיובים שלובים לפיהם המבקשת צריכה לקבל בית ריק מיושביו, ובתמורה לשלם למשיב סך של 285,000 ₪. עוד טענה כי שגתה הרשמת שעה שהוסיפה לסכום האיזון הפרשי הצמדה וריבית, שכן בפסק הדין המוסכם לא צויינה כל תוספת ריבית והצמדה (יודגש כי טענה זו נדחתה, בהתאם למצוין בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה-1965).

בית המשפט לענייני משפחה דחה את הערעור. נקבע כי המבקשת ביקשה למעשה מכב' הרשמת לקרוא לתוך פסק הדין מה שאין בו – קיומם של חיובים שונים בין הצדדים. צוין כי תרופה אפשרית לטענות המבקשת עשויה לקום באמצעות תובענה נפרדת נגד המשתכן בדירה, ואולם אין מקום להעלות את הטענה בגדר הליך ערעורי על החלטת כב' הרשמת.

לגופו של עניין, נקבע כי אין בסיס לטענה בדבר תשלום סכום האיזון לאחר פינוי הדירה ומכירתה. תנאי זה אינו מופיע בהסכם, וממילא הוזכר בו מפורשת כי לשם תשלום הסך האמור תיטול האישה משכנתא. בית המשפט לענייני משפחה אף דן מיוזמתו בסוגיה, שמא ניתן היה לתת סעד למבקשת על בסיס חובת תום הלב. על פי קו זה, קבע בית משפט קמא כי "אילו היה מוכח שהמשיב אכן התגורר בדירה באותה עת ובחוסר תום-לב לא היה מפנה אותה, או אף אם הבן היה מתגורר בדירה ולא היה מפנה אותה "באשמת" המשיב, על אף שאין בהסכם כל "חיוב שלוב" המוטל על המשיב לדאוג לפינוי הדירה, יתכן שהיה בחוסר תו"ל זה מצד המשיב כדי להוות משקל כלשהו". בהקשר זה ציין בית המשפט לענייני משפחה שהטענות נטענו ללא כל ביסוס עובדתי, וכי ממילא לו כך היה הדבר, היה מקום שהאישה תנקוט בהליך משפטי כנגד היושבים בדירה במסגרת 120 הימים שנקבע לתשלום – אך כך לא עשתה.

בשלב זה, ולאחר שהוגשו כבר סיכומי המבקשת בתיק, נתבקש בית משפט קמא להוסיף ראייה חדשה – תצהיר בנה של המבקשת. בתצהירו, פירט הבן כי התגורר בדירה כ-8 חודשים טרם כריתת ההסכם, ושלאחר כריתת ההסכם קיבל מהמבקשת מכתב התראה לפני פינוי. עם קבלת המכתב פנה הבן לאביו, בעוד האחרון הנחה אותו שלא לצאת מהדירה על מנת להכשיל את קיום פסק הדין, והמשיב אף עבר להתגורר בדירה בעצמו. המשיב מצידו הכחיש כל כניסה לדירה במועדים הרלוונטיים, פרט לפעם אחת בה נכנס לאסוף את חפציו.

לאחר דיון שנתקיים בין הצדדים בסוגיית הראייה החדשה, הציע בית המשפט כי המשיב והבן ייבדקו בפוליגרף לשם בדיקת אמינות גרסאותיהם. על אף הסכמת הצדדים להליך, רק המשיב ניגש לבדיקה ונמצא דובר אמת, בעוד הבן לא הופיע לביצועה בשתי הזדמנויות שנקבעו לו, ובפעם השלישית הודיע כי בשל "מריבה משפחתית עם [ המבקשת ]", הוא אינו מוכן להתייצב לבדיקה. בית המשפט לענייני משפחה ציין בפסק דינו כי "תוצאות הבדיקה לא הפתיעו אותי כלל וכלל אלא הצטרפו באופן טבעי להתרשמותי הישירה מעדויות [ המבקשת ], המשיב והבן". יוער כי בית משפט קמא ציין כי אף בלא בדיקת פוליגרף, גרסתו של המשיב נמצאה סדורה ומהימנה, בעוד שהבן נמצא כלא מהימן, וכמי שאימו – המבקשת – מדברת מפיו. בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לחומרים הנוספים בתיק, וגם על בסיסם הגיע למסקנה כי בעת מתן פסק הדין המוסכם המשיב לא התגורר בדירה, אף לא לאחר מכן, וכי לא הוכח שפעל באופן כלשהו לשם סיכול מכירת הדירה. אמנם, בנם של הצדדים אכן החזיק בדירה, ואולם זאת לא מכח השפעה שלילית של אביו. נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט לענייני משפחה את ערעור המבקשת על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל. יוער כי בשל התנהלות המבקשת בהליך לפני בית המשפט לענייני משפחה, חויבה היא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי

4.

המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וביקשה להשיג עליו לפני בית המשפט המחוזי, במסגרת של בקשת רשות ערעור. בבקשתה, חזרה העותרת על טענותיה בדבר קיומו של "חיוב שלוב", וכן על יתר הטענות שהועלו לפני בית המשפט לענייני משפחה.

בדחותו את בקשת רשות הערעור, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר ) כי הקביעה לפיה פסק הדין אינו מחייב את המשיב בפינוי הדירה הינה קביעה עובדתית, אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. צוין כי הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים הינו ברור ובהיר, ואינו מטיל על המשיב כל חיובים באשר לפינוי הדירה. צוין כי ייתכן והיה מקום להטיל על המבקשת הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין דרך הילוכה בהליכים, אולם מכיוון שהייתה זאת "פעם ראשונה", הוחלט שלא להטיל חיוב כאמור. מכאן הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

5.

בראשית בקשת רשות הערעור המונחת לפני, מציין בא-כח המבקשת כי מרשתו לא יכלה לעמוד בתשלום הסך של 285,000 ₪,

תוך הדגשה כי למעשה רק המבקשת מחוייבת בביצוע חלקה בהסכם – העברת סך של 285,000 ₪ - בעוד המשיב פטור מביצוע חלקו – מכירת הדירה למבקשת כשהיא ריקה. טענה זו נשענת, לדעת בא כוח המבקשת, על הוראות סעיף 7 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. בא כוח המבקשת סבור שעולה בענייננו סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, שעניינה החובה למסור נכס מקרקעין כאשר הוא פנוי מכל אדם. עוד נטען כי לא היה ניתן לפתוח הליך הוצאה לפועל ללא הגשת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה. הוסף כי בבדיקת הפוליגרף נפל פגם משמעותי, שעה שבשם הנבדק רשום היה שמו של אדם אחר שאינו המשיב – וטעות זו, שאמנם תוקנה מיד לאחר מכן, אינה מהווה טעות קולמוס גרידא.

דיון והכרעה

6.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, מדובר בגלגול רביעי של ההליכים, כאשר תחילת הדרך היא בדחיית טענת פרעתי על החלטת רשמת, המשך בערעור לפני בית המשפט לענייני משפחה, בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי, וההליך לפני. עיקרון חניון חיפה חל ביתר עוז בגלגול רביעי.

עיינתי בהכרעות קמא, בחומר המצורף ובטענות בא כוחה של המבקשת, ולא מצאתי כי קיימת כל שאלה או סוגיה העומדת בכלל דלעיל. במישור הכללי, עותר בא כוח המבקשת ליתן פרשנות שונה להסכם הפשרה שנערך בין הצדדים. לגישתו, יש לקרוא לתוכו הסכמה לחיובים שלובים לפיהם המשיב היה מחויב להעביר למבקשת את הדירה כשהיא ריקה, ורק בתמורה לכך לקבל את הסך של 285,000 ₪. טענה זו דינה להידחות משלושה טעמים. ראשית – וכפי שציינו כבר שלוש ערכאות. אין בהסכם כל זכר לפיו המבקשת זכאית לקבל בעלות בדירה כשהיא ריקה. שנית – מלשון ההסכם לא עולה התניה כי הסכום של 285,000 ₪ יגיע למשיב רק אם תמכור המבקשת את הדירה. ההיפך, מצוין במפורש שהאישה לוקחת משכנתא לצורך מימון התשלום. שלישית – וזה עיקר, הדרך להשיג על פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בנסיבות העניין, הוא הגשת תביעה בבית המשפט שנתן את פסק דין הפשרה – חלף בחירה בהליך ערעור על רשמת ההוצאה לפועל. אין המדובר בעניין של פרוצדורה גרידא, כי אם במתווה הראוי לבחינת טענות מהסוג אותה העלתה המבקשת. בכל מקרה, גם באפיק זה נדמה כי לא הייתה צומחת למבקשת תועלת ממשית, שהרי בית המשפט לענייני משפחה הביע דעתו במפורש כי לא הייתה כל הסכמה לחיובים שלובים מהסוג אליהם טוענת המבקשת, וגם בשל כך משקל הטענה מוקהה.

אף דינן של יתר טענות בא כוח המבקשת להידחות, משלא מצאתי להן כל בסיס שבדין. סעיף 7 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, אליו מפנה בא כוח המבקשת, מורה כי " המוכר חייב למסור לקונה את הממכר ולהעביר לו את הבעלות בו" . לא ברור הכיצד סעיף 7 לחוק המכר מהווה בסיס להוראה כי על נכס מקרקעין להימכר כשהוא פנוי. מבלי להידרש לשאלה – שנדמה כי ממילא יש בה חשיבות בענייננו – אם בעיקרו של דבר עסקינן בעסקת מכר או הליך איזון משאבים, והנפקות לכך, הרי שהעברת זכויות – למשל בעלות או שכירות – בנכס מקרקעין אינה כפופה בהכרח לתנאי שהנכס יהיה פנוי (כמובן, הצדדים רשאים להחליט אחרת). משכך, דין הטענה להידחות. אף לא מצאתי להידרש לטענות המערער ביחס לסמכות לשכת ההוצאה לפועל, שעה שטענה זו לא הושמעה במסגרת הדיון בטענת פרעתי, ואין מקום להעלותה רק בשלב זה, בגלגול רביעי. ביחס לסוגיית הטעות בבדיקת הפוליגרף, נקבע כממצא עובדתי שהמדובר בטעות קולמוס, ואף במסקנה זו אין מקום להתערב – ובכל מקרה אין הסוגיה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. זאת, ולו מן הטעם שהערכאה המבררת ציינה מפורשות כי התוצאה אליה הגיעה הייתה נשארת בעינה גם ללא תוצאות בדיקת הפוליגרף. אשר על כן – דין הבקשה להידחות, ובהתאם אף בקשת עיכוב הביצוע

שהוגשה לצידה.

7.

נראה כי לא היה מקום להגיש הליך זה. הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה, לא יוטלו הוצאות לטובת המשיב, אולם בנסיבות העניין, תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה סך של 3,000 ₪.