בע"מ 4290/17 פלוני נ. פלוני

1.

במוקד הבקשה דנא מחלוקת ביחס לזכויות בעלות בנכסים ברחוב הכרמל וברחוב שינקין בתל אביב-יפו (להלן בהתאמה: הנכס ברחוב הכרמל ;

ו הנכס ברחוב שינקין ;

להלן ביחד: הנכסים ), וכן ביחס לזכויות דיירות מוגנת בחנות שנמצאת בקומת הקרקע בנכס ברחוב הכרמל (להלן: החנות ;

ו קומת החנות ), שהיו בבעלות אביהם המנוח של המבקש והמשיב (להלן: המנוח ). לפי צו ירושה מיום 9.7.1965 שניתן בעניין עזבונו של המנוח, יורשיו על פי דין הם אשתו המנוחה (להלן: האם ), שחלקה בעזבון הוא 3/12 וכן ילדיו – המבקש , המשיב ו-7 אחיותיהם (להלן: האחיות

נ' (ז"ל); ב'

(ז"ל); ת' (ז"ל); ש'

(ז"ל); ר' ; צ' ; ו פ' )

– כשחלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון הוא 1/12. יוער כי ביום 20.8.2008 ניתנו צווי ירושה בעניין העזבונות של האם וש' שלפיהם זכאים המבקש והמשיב, לצד יורשים נוספים, לחלקים יחסיים בהם.

2.

המשיב הגיש נגד המבקש, אחיותיו ר', צ', פ' ויורשי האחיות נ' (ז"ל), ב' (ז"ל) ות' (ז"ל) (להלן: הנתבעים ) תובענה למתן סעד הצהרתי בבית משפט לענייני משפחה, שלפיו המשיב מחזיק ב-11/12 מזכויות הבעלות בנכס ברחוב הכרמל; 7/12 מזכויות הבעלות בנכס ברחוב שינקין; ומחצית מזכויות הדיירות המוגנת בשטח של 29 מ"ר מתוך 70 מ"ר בחנות, כאשר בבעלות המבקש המחצית השנייה של זכויות אלו. המשיב טען, בין היתר, שאמו ואחיותיו העבירו לו, במועדים שונים, את חלקיהן בנכסים ללא תמורה, מכוח תצהירים כמפורט בכתב התביעה (להלן: התצהירים ). ביום 26.3.2012 נתן בית משפט לענייני משפחה תוקף של פסק דין להסכמה שבין המשיב ליורשת של ת' שלפיה יינתן פסק דין נגד זו האחרונה כמבוקש בכתב התביעה, ובכך הסתיים ההליך באשר לצדדים אלו. בהמשך אימץ בית המשפט את טענת המשיב שלפיה עניינה של התובענה בקביעת זכויות בעלות במקרקעין ואין מדובר בסכסוך הנובע מיחסים משפחתיים, ומשכך הורה על מחיקתה.

3.

בעקבות האמור, הגיש המשיב נגד הנתבעים תובענה בדרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי שבגדרה שב על הסעדים המבוקשים כמפורט לעיל. במהלך הדיון בתובענה ניתנו פסקי דין חלקיים שלפיהם זכויות נ' (ז"ל) וב' (ז"ל) בנכס ברחוב שינקין הועברו לבעלותו של המשיב, בין היתר, על יסוד התצהירים עליהם חתמו השתיים. בהמשך, הורה בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי המשך בירור הסכסוך יועבר לבית משפט לענייני משפחה. עוד הוסכם כי העתירות ביחס לנכס ברחוב הכרמל ימחקו מאחר וזכויות הבעלות של המנוח בנכס זה טרם הוסדרו.

4.

בהמשך, הגיש המשיב נגד המבקש תובענה למתן סעד הצהרתי לבית משפט לענייני משפחה, בה שב ועתר למתן הסעדים המפורטים לעיל. בפסק הדין מיום 9.9.2015 דחה בית משפט (כב' השופט א' שני ) את עיקר תביעתו של המשיב (להלן: פסק הדין מיום 9.9.2015 ). באשר להעברת הזכויות הנטענות בנכסים מכוח תצהירי אמו וארבע אחיותיו המנוחות (להלן: המנוחות ) של המשיב – נקבע כי אין לראות בתצהירים אלה, שצוין כי הינם בלתי מדויקים וחסרים, כמעידים על גמירות דעת וכמסמכים המגבשים את העברת זכויותיהן בנכסים למשיב. עוד נקבע, בין היתר, כי התנהלותו של המשיב נגועה בשיהוי העולה לכדי חוסר תום לב, נוכח הימנעותו משך תקופה בלתי סבירה מביצוע פעולה מכוח תצהירי המנוחות להעברת זכויותיהן אליו. בהתחשב באמור נקבע כי לא מולאו דרישות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) וחוק המתנה, ה תשכ"ח-1968

(להלן: חוק המתנה ) ביחס להעברת זכויות המנוחות בנכסים למשיב. בית המשפט הוסיף ודחה את טענותיו של המשיב ביחס לזכויותיו בחנות, בקבעו, בין היתר, כי המשיב לא הוכיח שרכש זכויות דיירות מוגנת נוספות בקומת החנות, ובפרט, לא הוכיח כי קיבל את הסכמת יתר בעלי הזכויות בנכס בו נמצאת החנות – אשר מהווה תנאי לרכישת זכויות דיירות מוגנת בנכס. בצד זאת, קיבל בית המשפט את טענות המשיב בעניין העברת הזכויות הנטענות בנכסים מכוח תצהירי האחיות ר', צ' ופ' משנקבע כי העברה זו – בדרך מתן מתנה למשיב – הושלמה ואינה אך בגדר התחייבות לתת מתנה.

5.

ביום 4.4.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר

וד"ר ק' ורדי והשופטת ע' רביד ) ערעור שהגיש המשיב שבגדרו חזר על טענותיו באשר לזכויותיו הנטענות בחנות ובנכסים מכוח תצהירי המנוחות. נקבע כי המנוחות ויתרו על חלקן בנכסים לטובת המשיב. בהקשר לזכויותיהן של ת' (ז"ל), נ' (ז"ל) וב' (ז"ל) בנכסים הובהר כי ניתנו בנדון פסקי דין חלוטים ומשכך לא ניתן ליתן פסק דין המנוגד לקבוע בהם. נקבע כי כעולה מכוונת הצדדים, עסקינן ב"דבר מתנה" שהוא זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, שלגביו הושלמה העברת הזכויות למשיב לאלתר עם החתימה על תצהירי המנוחות להעברת הזכויות, ומשכך לא ניתן לחזור ממנה. זאת אף בשים לב לכך שהמשיב קיבל חזקה בנכסים ונהג בהם כמנהג בעלים. עוד נקבע כי אף בהתאם לגישה שלפיה עסקינן אך בהתחייבות ליתן מתנה, האם וש' לא חזרו בהן מהתחייבותן בטרם פטירתן ואין יורשיהן יכולים לעשות כן, ומשכך עסקת המתנה הושלמה. בנוסף, בהתייחס לאי דיווח עסקת המתנה לרשויות על ידי המשיב משך זמן רב, צוין כי אין להתעלם מעונש המאסר הממושך שזה ריצה. באשר לזכויות הדיירות המוגנת בחנות נקבע כי מתוקף תצהירה של האם, המבקש הינו בעליהם של מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בחנות בשטח 29 מ"ר בלבד, זאת על בסיס מסמכים שונים שצורפו לתביעה שלפיהם זהו שטחה של החנות במועד מתן התצהיר האמור.

6.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש סומך ידיו על קביעותיו של בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין מיום 9.9.2015. המבקש טוען כי המשיב הכריח את אמו ואחיותיו לחתום על תצהיריהן; כי אלו לא היו מודעות למהות חתימתן, ובפרט אמו שאינה יודעת קרוא וכתוב; וכי לא בוצעו מכוחם כל פעולה למימוש זכויותיו הנטענות של המשיב בנכסים משך זמן רב. בנוסף, טוען המבקש, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לקביעות בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין מיום 9.9.2015 בדבר שיהוי ועצימת עיניים מצדו של המשיב; וכי קביעותיו של הראשון בדבר זכויות הדיירות המוגנת בחנות אינן מנומקות ואינן עולות בקנה אחד עם העובדות שנקבעו בנדון בפסק הדין מיום 9.9.2015.

7.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה במקרים שבהם מתעוררת סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (בע"ם 9757/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (26.1.2017); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה שלפניי אינו בא בקהלם של המקרים האמורים. בענייננו, טענות המבקש מופנות בעיקרן לקביעותיו של בית משפט קמא באשר לתצהירי המנוחות ויכולתם לבסס את העברת הזכויות בנכסים למשיב ללא תמורה; להתקיימותם של התנאים הקבועים בחוק המתנה, חוק המקרקעין ובפסיקה לשם העברת הזכויות בנכסים למשיב בנסיבות המקרה; ולרכישת זכויות דיירות מוגנת בשטחים נוספים בקומת החנות על ידי המשיב. קביעות אלו נטועות כולן בדל"ת אמות המקרה, ואין בהן כדי לעורר סוגיה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, ואף לא נטען כך . למותר לציין, כי אף אם נפלה טעות ביישום הדין בנסיבות המקרה – ואין אני קובע כך, אין הדבר מצדיק מתן רשות לערער (רע"א 8627/13 בן צור נ' בן ג'ויה , פסקה 6 (16.1.2014)). הערכאות הקודמות אומנם הגיעו למסקנות שונות בשאלות האמורות, אך אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להקים עילה לקיום דיון ב"גלגול שלישי" (בע"ם 1994/14 פלונית נ' פלוני

(1.5.2014)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.