בע"מ 4381/06 פלוני נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 24.4.06 (השופטת לבהר שרון) בתיק בר"ע 2671/05, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 15.8.05 (השופט גרניט) בתיק תמ"ש 107886/9.

ב.הצדדים נישאו ביום 28.8.83 והתגרשו ביום 25.3.04. הליכים משפטיים ענפים מתנהלים ביניהם. ביום 26.4.04 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף. ביום 20.6.04 הגיש המבקש בקשה לדחיית התובענה על הסף מחוסר סמכות עניינית, בטענה שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני (כפי שאכן נקבע בהחלטות בתי הדין הרבניים, בין היתר בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום י"ט כסלו תשס"ד - 14.12.03). בסופו של יום, לאחר מספר הליכי ביניים (ראו בר"ע 2372/04 - השופטת שטופמן), דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בקבעו כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הרכוש. נקבע כי ענייני הרכוש אינם באים בגדרי סעיף 51(1) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל - 1922, ולפיכך אין הצדדים יכולים להקנות בהסכמה את הסמכות לבית הדין הרבני לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. ביום 24.4.06 קיבל בית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, דן בה כבערעור, ודחה את הערעור לגופו. בית המשפט חזר על הקביעה, כי ענייני הרכוש אינם באים בגדרי "מעמד אישי", ולפיכך אין בית הדין יכול לרכוש לגביהם סמכות בהסכמה. עוד נקבע, כי בעקבות בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), אין הצדדים יכולים להקנות סמכות בהסכמה בתחומים שאינם "ענייני המעמד האישי".

ג.בבקשה שלפנינו חוזר המבקש על טענת ההסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, וכן טוען הוא לסמכות מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק זה. נטען כי בבג"צ 9611/00 בדר (מרעי) נבאל נ' מרעי נזיה , פ"ד נח(4) 256 נקבע שגם חלוקת רכוש באה בגדרי "ענייני המעמד האישי", ולפיכך שבית הדין יכול לקנות סמכות בהסכמה. כן נטען כי תביעת הגירושין אמנם הוגשה על ידי המשיבה, אך לאחר מתן פסק הדין המחייב את המבקש לתת גט, כרך המבקש את נושא חלוקת הרכוש בתביעת הגירושין, ומסיבה זו רכש בית הדין סמכות; טענה אחרונה זו התקבלה בפסק דינו הנזכר של בית הדין הרבני הגדול. נטען כי מכיון שלבית הדין סמכות לדון בענייני הרכוש, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מהידרשות לתביעה מקבילה, הן מצד חובת הכיבוד ההדדי, והן משום שהיענות לתובענה תגרום להתארכות ההליכים ולגרימת סבל נוסף למבקש.

ד.לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מן האינטרסים של הצדדים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). במקרה שלפנינו קיימת פסיקה חוזרת ונשנית ביחס להגדרת "ענייני המעמד האישי" בקשר לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, שלפיה אין ענייני רכוש נכללים בסעיף זה: בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מח(4) 591 (השופט - כתארו אז - חשין); בג"ץ 6334/96 לאה אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי , פ"ד נג(2) 153 (השופט זמיר). אכן, בפרשת בדר (מרעי) נבאל נ' מרעי נזיה הנזכרת נקבע כי "בתקופת המנדט פורש המונח גירושין ככולל גם חלוקת רכוש של בני הזוג המתגרשים" (עמ' 261 - השופטת דורנר), אך פסק הדין לא שינה ביחס למצב כיום. אמנם בבג"צ 426/87 איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מב(1) 105 חזרה המשנה לנשיא בן-פורת על ההלכה כי סמכות לבית הדין הרבני בענייני רכוש ניתן להקנות רק דרך כריכה בתביעת הגירושין (עמ' 109), ועם זאת ציינה כי בהסכמה ניתן לדון בענייני רכוש גם לאחר פסק הגירושין ( שם). לא אקבע מסמרות כאן בשאלה אם בהערה זו כיוונה לנושא שאליו נדרש פסק הדין בעניין סימה אמיר. מכל מקום, עוד אציין כי טענת ההסכמה לפי סעיף 9 במקרה דנן דומה שאין לה על מה להישען; הלוא המשיבה עירערה על החלטת בית הדין האזורי לפיה יש לו סמכות לדון בענייני הרכוש, וגם פסיקת בית הדין הרבני הגדול שאישרה את ההחלטה לא התייחסה להסכמת המשיבה, אלא לכריכת ענייני הרכוש על ידי המבקש. אין איפוא מקום למתן רשות ערעור בסוגיה זו.

ה.אף סוגיית הכריכה הוסדרה בפרוטרוט בפסיקת בית משפט זה, לרבות המועד האחרון לכריכה (בג"צ 426/87 הנזכר, בעמ' 109; ראו גם בש"א (תל-אביב-יפו) 17613/01 א' (א') ט. נ' א' א (לא פורסם) (השופט גרוניס); בש"א (ירושלים) 52772/01 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם) (סגנית הנשיא בן עמי)). גם מסיבה זו איני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה. אוסיף כי המדובר בהחלטת ביניים דיונית, שאינה מכריעה את הזכויות בהליך, ואף דבר זה מטה את הכף נגד מתן רשות ערעור (רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES (לא פורסם); רע"א 511/06 אמנון פורת נ' שרגא אולמן (טרם פורסם)).

אציין כאן, כי אין צורך במקרה דנא להידרש לפרשת סימה אמיר לעצמה,

שכן לא ניתנה הסכמת הצדדים לדיון בפני בית הדין הרבני. זאת, גם לשיטתו של מי שיטען, כי מסורת השיפוט בהסכמה בבתי הדין הרבניים בעניינים שמעבר למסור להם בחוק שיפוט בתי דין רבניים יש לה משקל משלה בתולדות ישראל מקדמת דנא, שראוי לשקלל אף אותו; ראו ז' ורהפטיג "דיני בוררות במשפט העברי כמקור לחוק בוררות חדש במדינת ישראל", מזכרת – קובץ תורני לזכר הגרי"א הרצוג (הרב ש' זוין וז' ורהפטיג, עורכים, תשכ"ב), 507, 527.

ו.לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.