בע"מ 4382/04 ישעיהו חלילי נ. תקוה דרשני

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת י' שטופמן), לפיו נתקבל ערעור המשיבה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כבוד השופטת ר' מקייס), לגבי סדר הבאת הראיות בהליך התנגדות לצוואה.

2.המבקש הוא אחיה של המנוחה מלכה חלילי ז"ל ("המנוחה"), והמשיבה היא בתה ויורשתה היחידה לפי דין. ביום 11.12.02 הגיש המבקש בקשה למתן צו קיום צוואה מיום 15.5.85, הכתובה עברית וחתומה בטביעת אצבע, לפיה הוא היורש של דירת המנוחה ברחוב המלכים בפתח תקווה. המשיבה הגישה התנגדות לבקשה לקיום הצוואה, בה טענה כי אין אפשרות לדעת האם טביעת האצבע היא אכן של המנוחה; כי בצוואה לא מצוין שתוכנה תורגם והוסבר למנוחה, אשר לא ידעה לקרוא כלל ואף הבינה רק את השפה הפרסית; וכי יש לראות את המבקש כמי שלקח חלק פעיל בעריכת הצוואה. משהועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, לשם דיון בהתנגדות, טענה המשיבה, כי על מבקש קיום הצוואה מוטל נטל השכנוע, ולפיכך עליו לפתוח בהבאת הראיות.

3.בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה. הוא קבע כי המתנגד לצוואה התקינה על פניה, עליו הנטל להראות כי נפל פגם מהותי בצוואה המביא לבטלותה, ועל כן עליו לפתוח בהבאת ראיותיו. לפיכך, משכוללת הצוואה חתימה ועדים, אשר אחד מהם הוא עו"ד ונוטריון, נראית הצוואה כשירה, ועל הטוען אחרת להביא ראיותיו. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה. הוא קבע כי משאין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ובהיעדר רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראת הצוואה למנוחה והסבר בדבר תוכנה, הרי שיש בכך פגם צורני על פני הצוואה, כפי שנקבע בבית משפט זה בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין , פד"י מט(2) 77. ממילא, עובר הנטל לכתפי המבקש לקיים את הצוואה, ולהוכיח כי זו נעשתה מתוך גמירות דעת מלאה של המצווה.

4.מכאן הבקשה שבפנינו, בה מתבקש בית משפט זה להעמיד את החלטת בית המשפט לענייני משפחה על מכונה, ולהורות כי על המשיבה לפתוח בהבאת הראיות. לטענת המבקשת, יש לסגת מן ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין לנדאו עליה הסתמך בית המשפט המחוזי, הן משום שאותו פסק דין שגוי לגופו, הן משום סטיית פסק דין לנדאו מהלכות שקדמו לו, והן משום שבפסק דין מאוחר יותר הובע לגביו ספק. כן טוען המבקש כי אין להחיל הלכה זו על צוואות שנערכו לפני קבלתה, בהתאם להלכה שהייתה מקובלת באותה עת, ולהפוך את הצוואה לפגומה באופן רטרואקטיבי. במישור הפרטני, טוען המבקש כי יש להסתפק בהצהרת העדים החתומים על הצוואה לפיה נחתמה הצוואה מרצונה הטוב של המצווה, כמשקפת – מיניה וביה – את הבנת הצוואה על ידה, ומכל מקום כי אין להפוך את סדר הבאת הראיות לגבי טענות ההתנגדות האחרות, אשר עיקרן בטענות לזיוף והשפעה לא הוגנת.

5.אין מקום להיענות לבקשה ודינה להידחות. על פני הדברים, החלטת בית משפט קמא תואמת את ההלכה הנוהגת. גם אם יש ממש בנסיונו של המבקש להביא לשינוי ההלכה שנפסקה בפרשת לנדאו, ועל כך אין צורך לנקוט עמדה בשלב זה, הרי דרך זו תהא פתוחה בפניו במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי אם ובמידה שיוגש ערעור כזה מקום שייקבע על ידי הערכאה דיונית כי הצוואה פסולה והמבקש ירצה להשיג על כך. מושכלות ראשונים הם כי עצם היזקקות לבקשת רשות ערעור בהליך ביניים נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וברי כי אין להיזקק לענין אלא אם מן הדין להכריע בו בלא להמתין לתוצאות המשפט (זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהד' 7, עמ' 803; ע"א 542/68, פד"י כ"ג(1) 169; רע"א 5834/03 אריה, חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר ורדן, פד"י נח(1) 854). מקרה זה אינו מצדיק הכרעה בטרם נסתיים המשפט גופו (המר' 645/79 סטלה, שירות מכוניות נ' חב' נתיבי איילון בע"מ, פד"י לה(3) 437, 442; ע"א 535/85 בן יאיר נ' בן יאיר (פסקה 3); רע"א 3133/04 שמואל נ' הדסה נעורים).

לאור האמור, דין הבקשה להידחות, תוך שתישמר למבקש זכותו להעלות את הסוגיה העולה בה במסגרת ערעור על פסק הדין, אם ובמידה שיעלה צורך בכך.