בע"מ 4387/22פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ח' זנדברג ) (להלן: בית המשפט המחוזי ) אשר ניתנה ביום 25.5.2022 ברמ"ש 13479-05-22, ואשר בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לערער על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ירושלים (השופטת מ' דבירי-רוזנבלט ) (להלן: בית המשפט לענייני משפחה ) אשר ניתנה ביום 29.3.2022 ב תלה"מ 24982-02-21 (להלן: תביעת המשמורת ), בגדרה הורה בית המשפט לענייני משפחה כי המשיב 1, יהיה נוכח בבדיקות ובאבחונים רפואיים שייערכו לקטין, בנם הביולוגי בהורות משותפת של המשיב 2 – בן זוגו של המשיב 1 – ושל המבקשת (להלן: הקטין ). הצורך בביצוע בדיקות ואבחונים כאמור עלה במסגרת תביעת המשמורת על הקטין שהגישו המשיבים – זאת, על מנת להשלים את אבחונו של הקטין כמצוי על הספקטרום האוטיסטי (להלן: ההחלטה בדבר האבחונים ). המבקשת מלינה בפניי גם על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר ניתנה ביום 25.2.2022 במסגרת תביעת המשמורת, בגדרה הורה בית המשפט כי גם בעת שהותו של המשיב 2 בחו"ל, יתקיימו הסדרי השהות של הקטין כסדרם – כך שהקטין ישהה עם המשיב 1 (להלן: החלטת הביניים בדבר הסדרי השהות ). החלטה זאת לא זכתה להתייחסות בהחלטה קמא מיום 25.5.2022 – על אף שנכללה בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

2.

ביום 30.6.2022 דחיתי את בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת להחלטה בדבר האבחונים; וכן קבעתי כי בקשת רשות הערעור על החלטת הביניים בדבר הסדרי השהות – ורק היא – מצריכה תשובה (להלן: התשובה לבקשה ).

3.

ביום 6.7.2022, הורתי, בהסכמת הצדדים, כי התשובה לבקשה

תוגש עד ליום 24.7.2022, ותגובת המבקשת לתשובה (להלן: התגובה ) תוגש עד ליום 11.8.2022.

4.

ביני וביני, ביום 14.7.2022, הניחה המבקשת על שולחני "בקשה למתן הוראות" – במסגרתה עדכנה המבקשת כי ביום 5.7.2022 ניתן פסק דין בתביעת המשמורת אשר דחה את תביעת המשיבים לשינוי הסדרי המשמורת והשהות בעניינו של הקטין (להלן: פסק הדין קמא ). לצד זאת, טענה המבקשת כי פסק הדין קמא שותק ביחס להחלטת הביניים בדבר הסדרי השהות ושאלת קיומם בעת שהותו של המשיב 2 בחו"ל.

5.

בנסיבות אלו, דין הבקשה להידחות – עוד בטרם קבלת התשובה לבקשה והתגובה לה.

6.

מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ).

7.

הלכה היא עמנו כי "מקום שבו ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים" (ראו: רע"א 1391/13

פנינג נ' קראוס , פסקה 10 (29.4.2013)); זאת, מאחר שעל החלטות מסוג זה רשאים בעלי הדין לערער בגדרו של ערעור בזכות על פסק הדין הסופי (ראו: תקנה 150 לתקנות; ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 (1992); ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלי ם, פ"ד מה(1) 871, 874 (1991)). כלל זה יפה גם למקרה שלפניי, וככל שהמבקשת סבורה כי פסק הדין קמא נעדר התייחסות לעניין מסוים – עליה להלין על כך במסגרת ערעור על פסק הדין.

8.

למעלה מן הצורך, אציין כי, ממילא, החלטת הביניים בדבר הסדרי השהות נטועה בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינה מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין – זאת, בשים לב לאפשרותה של המבקשת לערער כאמור על פסק הדין קמא, וכן נוכח תוצאותיו לפיהן לא יחול שינוי בהסדרי המשמורת והשהות בעניין הקטין.

9.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות.

10.

יובהר כי התשובה לבקשה והתגובה לה, אינן נחוצות עוד. משכך הוא, ובשים לב למכלול הנסיבות, לא אעשה צו להוצאות .