בע"מ 4444/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ. יורם וינוגרד, עו"

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.כבר ארבע שנים שבחללה של לשכת עורכי הדין בישראל מנסרת השאלה מתחום האורניטולוגיה מה משמעות הדיבור, בנסיבות הענין, "לא לחינם הלך הזרזיר אצל עורב ...", ומתחום הפילולוגיה: מהו "שמנדריק" ומהו "נוד" (ב-וו להבדיל מ"נאד" ב-א'). הגיעה עת ההכרעה.

2.המשיב בשני הערעורים שלפנינו - אותם שמענו יחדיו - הוא עורך דין. במקרה הראשון כתב המשיב לעורך דין, שיצג את היריב, שהקשרים בינו לבין עורך דין שלישי לא נשאו חן מלפניו, את הדברים הבאים:

"לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, כל אחד דרכו להתחבר עם הדומים לו (בבא קמא צ"ב)".

במקרה השני יצג המשיב גברת אחת שניהלה הליכים משפטיים כנגד גרושה (להלן - המתלונן). טענותיו של המשיב כלפי המתלונן היו שהלה עשה שלא כדין פעולות בחשבון בנקאי וכי אין הוא משלם מזונות לילדיהם הקטינים של בני הזוג; באשר לענין הראשון כתב המשיב לבנק שבו התנהל החשבון, עם עותק למתלונן מכתב בו כתב את הדברים הבאים:

"שולחתי הינה בעלי החשבון בלעדי ולאף שמנדריק* אין הרשות והזכות לנהל בשמה ובמקומה את החשבון".

בסיפת המכתב בא פירוט לכוכבית: "'שמנדריק' - הכוונה למי שהפקיד עבורה".

באשר לענין השני כתב המשיב לפרקליטו של היריב את הדברים הבאים:

"א. כנוטריון הינך בוודאי יותר מ15- שנה עו"ד ובוודאי יודע לייעץ לשולחך שרצוי לשלם מזונות ראויים לילדיו הקטינים, מאשר שכר טירחה ראוי לעורכי דינין.

ב.להלן חמשיר הלקוח מהניסיון ושאינו סוד:

אחד שהתנהג כמו נוד

לילדיו כסף לא נתן עוד

אצלו זה בטבע

להתנהג בחוסר ידע

ומוציא הרבה דמים על עו"ד...".

על יסוד הדברים האמורים הרשיע בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים את המשיב בעבירות לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א וכלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986- (במקרה השני - ברוב דעות) והטיל עליו עונשי נזיפה, קנס כספי והוצאות לקופת הלשכה.

המשיב ערער על הרשעותיו והערעורים נתקבלו לאחר שהמשיב, בניגוד לעבר, היה מוכן להתנצל על הדברים שכתב. לא נחה דעתו של המערער - הוא הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן - הלשכה) - והוא משיג לפנינו על פסקי הדין.

3.במקרה הראשון ראה בית הדין המחוזי לצלול לנבכי המקורות ולהעלות מהם את הקונוטציה השלילית שיש לדיבור "הלך זרזיר אצל העורב"; במקרה השני נדונה משמעות הדיבור "שמנדריק" שלגביה גם המשיב הודה כי יש לה תחליפים הולמים יותר. כמו כן נתקיים דיון מעמיק, תוך הפנייה להגדרות מילוניות, לגבי משמעות הדיבור בחמשיר הרלבנטי ובית הדין המחוזי פסק "שקשה לראות כיצד המילה "נוד" מלשון "נדודים" (כמו שטען המשיב) מתקשרת לתוכנו של החמשיר". כמו בית הדין המחוזי כך גם בית הדין המשמעתי הארצי הביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של המשיב, אך הוא סבר שעם היותן צורמות ובלתי אסטתיות אין הן מגיעות לכדי עבירת משמעת; ומה גם שהמשיב ראה - אם כי באיחור - להתנצל עליהן.

4.לא הייתי מוסיף דבר על פסקי הדין שניתנו בבית הדין הארצי אלמלא ראתה הלשכה להטריד אותנו בשני ערעורים אלה שאין מדובר בהם אלא בזוטי דברים. אמת הדבר, שאין חולק על כך שמחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת הן בפניותיו לבית המשפט והן ביחסו לחבריו למקצוע: על"ע 6/77 פ"ד לב(2) 220, על"א 10/81 פ"ד לו(3) 379; אך מכאן עדין אין זה נובע שכל התבטאות סרת טעם שאיננה אסתטית צריכה באופן אוטומטי להפוך לעבירה אתית: על"ע 168/83 פ"ד לט(2) 659. איני סבור שעלי להגרר אחרי הדיון בהגדרות המילונאיות של המלים שבהן השתמש המשיב. כך, למשל, איני עומד לפסוק אם המלה "נוד" בחמשיר משמעותה כמשמעות "הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצאת ממנו" ( ר' תנחום,

מד"ר בראש' א' ) (מלון בן יהודה עמ' 3564) או במשמעות "נדודים": "התנועע הנה והנה, התנודד, התמוטט, לא היה קבוע במקום, הטלטל ממקום למקום": (מלון גור בעמ' 624) או בהשאלה, בדיבור המוני כינוי גנאי לאדם מתיהר: "הי נוד נפוח, למה אתה תוחב את חטמך למקום שלא צריך" (י' כנעני, אוצר הלשון העברית, תש"ך1960-, עמ' 3577); וראה גם "נוד" במשמעות "נדודים" להבדיל מ"נאד" שיש לו בעגה

המונית גם קונוטציה שלילית ביותר: ש. בהט, מ. מישור מילון ההווה (הדפסה רביעית, תשנ"ח). והשווה גם להגדרת "נאד" ו"נאד-נפוח" במלון עולמי לעברית מדוברת מאת דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה (עמ' 225), בין השאר: "הנאד הנפוח הזה יאכל את עצמו ולא יצחק על עצמו". ראה גם הגדרת "שמנדריק" (שם, עמ' 226) בהקשר של ארחי-פרחי, כגון: "השמנדריק הזה היה חניך שלי ועכשיו כבר לא נאה לו להגיד שלום".

5.כבר כתבתי דלעיל, שכשלעצמי איני סבור שהיה ראוי שהמשיב ישתמש במשאיו ומתניו כעורך דין לפחות בחלק מהביטויים מושאי ערעורים אלה ולענין זה כבר אמר בית הדין המשמעתי הארצי, ובדין, את דברו. עוד סבור אני שבית הדין המשמעתי הארצי יכול היה בפסק דינו להביא בחשבון את נכונותו של המשיב, אם כי באיחור, להתנצל על דבריו; ואם בית דין נכבד זה היה מוכן להתחשב בעובדה שכעת המשיב מכה על חטא, בחינת "מודה ועוזב ירוחם", מי אנו ומה אנו שנתערב בערעורים אלה בשיקול דעתו?

לדעתי דין הערעורים להידחות.

המשנה לנשיא

השופטת מ' נאור:

1.אני מסכימה. צר אף לי שלשכת עורכי הדין ראתה לטוב מלפניה להניח

פיתחנו את "כשרות" ההתבטאויות השונות שהתבטא המשיב. צר לי על כך משום

שחוששת אני שתהא אשר תהא הנמקתנו, עלול להיווצר הרושם - שלא בצדק - שבית משפט זה סמך ידו על התבטאויותיו של המשיב.

2.יש חשיבות בעיני לאופן בו השקיף המוסד העליון של השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין על התבטאויותיו של המשיב. כפי שאמר השופט אור בענין משמעתי אחר של עורך דין, בו אושרה הרשעה:

"נראה לי, שכלל, ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי דין, ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתויתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא , יאמר את דברו . המקרה שבפנינו אינו אחד ממקרים אלה".

(על"ע 9/89 יובל נ' לשכת עורכי הדין

פד"י מ"ד(1) 705).

גם המקרה שלפנינו איננו אחד מן המקרים בהם יש חריגה מהתווית הגבולות של מה שמהווה ומה שאינו מהווה עבירת משמעת, ואין מקום להתערבותנו.

3.כפי שאמר השופט זמיר בענין אחר הנוגע לעבירת משמעת של עובד מדינה "אפשר שהתנהגות תהיה ראויה לגנאי, אך לא תגיע כדי עבירת משמעת" (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר

פד"י נב(1) 650, 685). זה, לדעתי, המצב בעניננו.

4.הלוואי ולשכת עורכי הדין היתה משקיעה מידה כה רבה של אנרגיה בטיפולה בהתבטאויות חריפות פי כמה שמשמיעים עורכי דין כלפי חבריהם למקצוע וכלפי אחרים, בדיונים בבתי המשפט המונצחים לא אחת בפרוטוקולים מוקלטים.

ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי:

אני מסכים לפסק דינו של המשנה לנשיא ולהערותיה של כבוד השופטת מ' נאור.

ש ו פ ט

הוחלט לדחות את הערעורים.