בע"מ 4854/10 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) התגרשו בשנת 1989. השניים חתמו על הסכם גירושין, וזה קיבל תוקף של פסק-דין בבית הדין הרבני בחיפה (להלן: הסכם הגירושין ). המשיבה נישאה בשנית למשיב 2, והם עברו להתגורר בדירה בבעלותם המשותפת של המשיבה והמבקש (להלן: הדירה ). בשנת 1994, הגיש המבקש מספר תביעות לבית משפט השלום בחיפה, שבהן תבע, בין היתר, את פירוק השיתוף בדירה; מתן צו הריסה למבנה נוסף שבנתה המשיבה במרפסת הדירה; סילוק ידו של המשיב 2 מהדירה, וחיובו של זה בדמי שכירות ראויים בגין מגוריו שם; חיוב המשיבה בגין מחצית מהחובות שנצברו בתקופת נישואיהם. כן העלה טענות נוספות הנוגעות לתקפותו של הסכם הגירושין. בית המשפט (כב' השופט א' גלובינסקי ) דחה את התביעות על הסף בקובעו כי אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בנושאים הללו, הואיל ומדובר בעניינים שנכרכו במסגרת הליך הגירושין שנוהל בבית הדין הרבני. המבקש ערער על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

2.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים מ' סלוצקי, י' יעקבי-שווילי, ו- ב' גילאור ) דחה את הערעור, למעט ביחס לתביעתו של המבקש להריסת המבנה, שהדיון בה הוחזר לערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי קבע כי הסמכות לדון בעניינים שקדמו מבחינה כרונולוגית לכריתת הסכם הגירושין נתונה לבית הדין הרבני, אשר נתן להסכם זה תוקף של פסק-דין. בכלל זה, נכללות גם טענות בדבר תוקפו של הסכם הגירושין וכן בקשתו של המבקש לפירוק השיתוף בדירה. אשר לתביעה שעניינה סילוק ידו של המשיב 2 ותשלום דמי שכירות ראויים, נקבע אמנם כי לבית משפט השלום היתה נתונה הסמכות לדון בה, אך תביעה זו נדחתה לגופה, מבלי להשיב את התיק לערכאה הדיונית, בהיותה "קנטרנית וטורדנית". בעניין התביעה להריסת המבנה הנוסף, נחלקו דעות השופטים, והוכרע בדעת רוב כי לא היה מקום לדחות אותה על הסף, וכי הנושא טעון בירור בערכאה הדיונית.

3.

בית משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין ) ראה ליתן למבקש רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, והעביר את הדיון בבקשה לפני הרכב שלושה על-מנת שידון "במיוחד בשאלה אם הסכם הגירושין מונע פירוק השיתוף". בית משפט זה (השופטים ט' שטרסברג-כהן , ד' דורנר ו- י' טירקל ) קבע כי בית משפט השלום היה מוסמך לדון בתביעה לפירוק השיתוף, ועל כן הורה על ביטול פסקי הדין של הערכאות דלמטה והחזיר את התיק לבית משפט השלום על-מנת שידון "רק בנושא פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לתנאי הסכם הגירושין שבין הצדדים" (פסק-דין ברע"א 5840/95, מיום 28.1.97).

4.

חלפו השנים, ודיון בשאלות שהוחזרו לפתחו של בית משפט השלום לא התקיים. בשנת 2004, הועברה ההתדיינות, לבקשת המבקש, לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת. המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה מסכת תביעות נגד המשיבים שבהן עתר, בין היתר, לפירוק השיתוף; למתן צו הריסה ביחס למבנה הנוסף שנבנה במרפסת הדירה; לביטול הסכם הגירושין; לחיוב המשיבה בהוצאות וחובות המבקש מתקופת נישואיהם; לחיוב המשיב 2 בדמי שכירות ראויים; וכן תביעות לסעדים נוספים, הצהרתיים וכספיים, המתייחסים לתקופה שלאחר הסכם הגירושין. בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט ס' ג'יוסי ) רשם לפניו את הסכמתו של המבקש כי "במסגרת התביעה בתמ"ש 9450/04 תישמע אך ורק התביעה לביטול ההסכם, ולגבי שאר הסעדים, יגיש [המבקש] תביעות נפרדות". בהמשך, דחה בית המשפט את מרבית תביעותיו של המבקש על הסף, הואיל ומצא כי קיים בעניינן מעשה בית-דין, בדמות פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי משנות ה-90. בית המשפט מצא כי פסקי הדין האמורים בוטלו על-ידי בית משפט זה אך ורק בכל הקשור לתביעה שעניינה פירוק השיתוף , שהדיון בה הוחזר לערכאה הדיונית. משכך, נקבע כי התביעה בעניין פירוק השיתוף, כמו גם התביעה להריסת המבנה הנוסף, תידונה לגופן. ביחס לשאר הסוגיות, כך נפסק, פסקי הדין שניתנו בשנות ה-90 עומדים בעינם ומונעים מהמבקש להגיש תביעות בגין עילות ופלוגתאות שהוכרעו זה מכבר.

5.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' אברהם , א' הלמן ו- ד' צרפתי ), דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דין זה. בית המשפט המחוזי הסכים עם מסקנת הערכאה הדיונית שלפיה מרבית הקביעות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שרירות וקיימות, למעט זו בעניין פירוק השיתוף

שבוטלה על-ידי בית משפט זה, ועל-כן אין בידו של המבקש להגיש תביעות שעילותיהן זהות לאלה שנידונו והוכרעו במסגרת פסק דין זה.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

המבקש טוען כי פסק הדין של בית משפט זה ברע"א 5840/95 ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשלמותו, על כל חלקיו, ועל-כן אין בנמצא מעשה בית דין המונע את המבקש מלהגיש תביעות חדשות ביחס לכל אחת מהעילות שנידונו שם. פרשנות זו מתחייבת נוכח השגיאות שנפלו – לטענתו – בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שראה לקבוע קביעות לגופם של דברים מבלי שנוהל הליך הוכחות באף אחת מן הערכאות ומבלי שניתנה לו אפשרות לטעון בעל-פה. לגופם של דברים, טוען המבקש כי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת נמנע גם מלהתייחס לעילות חדשות שהעלה בכתב תביעתו, שכלל לא נידונו במסגרת הגלגולים הקודמים של הפרשה, ועל-כן היה מקום לבחון אותן לגופן. בהודעה נוספת שהגיש המבקש, נטען כי בניגוד למה שנרשם בפרוטוקול ובהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, המבקש מעולם לא הסכים להגיש תביעות נפרדות ביחס לסעדים הנוספים שתבע, והוא עומד על כך שטענותיו החדשות תיבחנה לגופן.

7.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שעיינתי בבקשה, ובמסמכים הנוספים שהגיש המבקש, לא מצאתי כי עולה ממנה שאלה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". בית המשפט המחוזי בנצרת מצא כי ההכרעה בפסק-דינו של בית משפט זה ברע"א 5840/95 היתה מוגבלת לעניין פירוק השיתוף; קביעה זו הינה מוגבלת ותחומה למחלוקת שבין הצדדים, ואינה מעלה שאלה החורגת ממחלוקת זו. למעלה מן הצורך, נראה כי מדובר בפרשנות ראויה לפסק הדין של בית משפט זה, שהורה על החזרת התיק לבית המשפט שלדיון "על מנת שידון רק בנושא פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לתנאי הסכם הגירושין שבין הצדדים" (ההדגשה נוספה – ע' פ').

8.

אשר לטענתו של המבקש כי הערכאה הדיונית התעלמה מסעדים חדשים שתבע, שלא נידונו בגלגוליה הקודמים של הפרשה, הרי שבהחלטת בית המשפט לענייני משפחה נאמר במפורש כי המבקש הסכים כי אלה תידונה במסגרת תביעות נפרדות שיוגשו. טענת המבקש כי דבריו הוצאו מהקשרם וכי הוא מעולם לא הסכים למחיקת הסעדים הנוספים מההליך, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור נוכח כללי ההתערבות שעליהם עמדנו. למותר לציין כי על רקע אמירה זו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, פתוחה הדרך בפני המבקש לנקוט בהליכים בנוגע לסעדים החדשים שלא קיים בעניינם מעשה בית דין, ועל-כן לא ניתן לומר כי נגרם לו עיוות דין המצדיק התערבות בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.