בע"מ 4976/05 פלוני נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת שטופמן) מיום 20.4.05 בע"מ 1008/04, בגדרו נתקבל חלקית ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת פלאוט) מיום 4.9.03 בתמ"ש 403031/95; 403032/95; 403032.1/95.

ב.(1) המבקשת והמשיב נישאו ביום 30.11.81; בשנת 1989 נתגלע סכסוך בין הצדדים שבמסגרתו עזב המשיב את הבית. ביום 26.12.89 הגישה המבקשת תביעת מזונות נגד המשיב. ביום 19.3.90 חייב בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתמ"א 5174/89 את המשיב במזונות זמניים בסך 1,200 ₪ לחודש. ביום 11.9.90 אישר בית המשפט הסכם גירושין שנחתם בין המבקשת לבין המשיב והעניק לו תוקף של פסק דין. ההסכם, לפי האמור בו, בא להסדיר את תנאי הגירושין וחלוקת הרכוש בין הצדדים. בין היתר, התחייבו הצדדים להופיע בפני בית הדין הרבני בכל מועד שידרשו ולעשות הכול במהירות סבירה לצורך השלמת הליכי מתן הגט וקבלתו, ובסעיף 4(ב) להסכם נאמר: "אם הבעל לא יופיע לישיבות ביה"ד מסיבה התלויה בו ישלם מזונות כאמור בפסה"ד ובשיעור ע"ס 1,000 ₪ לחודש". כתום שמונה שנים ממועד חתימת ההסכם, ביום 22.7.98, התגרשו המבקשת והמשיב. הסכם הגירושין בין הצדדים בוטל ביום 30.5.99.

(2) ביום 25.9.00 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב שבה עתרה לסעדים שונים, ועיקרם פירוק השיתוף וחלוקת הרכוש בין הצדדים וכן תשלומים; ביום 31.12.00 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, שבה עתר - בין השאר - לסעד הצהרתי בדבר אי חיובו במזונות המבקשת מחודש 11.90 ועד יום סידור הגט, בטענה כי לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 4(ב) להסכם הגירושין. ביום 27.3.01 הגישה המבקשת תביעה שכנגד שבה עתרה – בין השאר - לסעד הצהרתי בדבר זכאותה למזונות מחודש 11/90 ועד חודש 7/98 בסך 1,300 ₪ לחודש לפי החלטת בית המשפט המחוזי בתמ"א 5174/89 מיום 9.5.90, או בסך 1,000 ₪ לחודש כאמור בסעיף 4(ב) להסכם הגירושין.

(3) ביום 4.9.03 הכריע בית המשפט לענייני משפחה בשלוש התביעות שהתנהלו בין הצדדים, ובין השאר נתן צו הצהרתי המחייב את המשיב בתשלום מזונותיה של המבקשת בסך 1,300 ₪ לחודש, וזאת בעבור 93 חודשים שבין יום 1.11.90 לבין יום 22.7.98. בית המשפט נימק את קביעתו בכך שהמשיב לא הופיע לכל ישיבות בית הדין ולא הראה כי אי הופעתו נובעת מסיבה שאינה תלויה בו, מחדלים שבגינם הופעל נגדו התנאי הקבוע בסעיף 4(ב) להסכם הגירושין.

(4) ביום 20.4.05 פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בדונו בערעור המשיב, כי יש לקבל באופן חלקי את הערעור ולבטל את חיובו במזונותיה של המבקשת מכוח סעיף 4(ב) להסכם הגירושין. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפרש את סעיף 4(ב) להסכם הגירושין על רקע תוכנו של ההסכם, אומד דעתם של הצדדים ותכליתו של ההסכם, שמשמעם הוא כי רק אם יהא באי התייצבותו של המשיב לישיבות בית הדין כדי לעכב את ביצוע הגט, יופעל נגדו סעיף החיוב במזונות; וגם אם המשיב לא התייצב לכל ישיבות בית הדין, אלא לחלקן בלבד, לא היה בכך כדי למנוע ביצוע מהיר של הסכם הגירושין, ואם בפועל נמנע ביצוע מהיר, נבע הדבר מהתנהלותם של שני הצדדים. כן צוין כי לשון הסעיף האמור בהסכם אינה מחייבת התייצבות המשיב לישיבות כולן.

(5) בבקשת רשות הערעור טוען בא-כוח המבקשת, כי בית המשפט המחוזי שגה בפירוש שהעניקה לסעיף 4 להסכם הגירושין. נטען כי המשיב הפר את הסכם הגירושין בכל הקשור לפירוק השיתוף בדירה, למכירתה ולחלוקת תמורתה, ובכך גרם לעיכוב הליכי הגירושין. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהבחין בין אי התייצבות המשיב לכל ישיבות בית הדין לבין אי התייצבותו לחלק מן הישיבות, וכן כי די היה באי התייצבות חלקית של המשיב כדי לחייבו במזונות. עוד נטען, בין השאר, כי שגה בית המשפט בהחילו את הסכם הגירושין בכל הקשור למזונות חרף ביטולו של ההסכם; בכך שלא יושמה חובת ההשבה הקמה עת הופר הסכם מכוח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; וכן כי יש עניין כללי בבקשה, שכן גבולות הפרשנות התכליתית הורחבו בפסק הדין וחוטא נשכר.

ג.(1) עיינתי בבקשה, בפסקי הדין הקודמים ובמסמכים שצורפו. נתמלאתי צער על שהצדדים מצויים זה השנה השש עשרה בהתדיינויות משפטיות שטרם תמו. אשר לבקשה לגופה, אף שבא כוח המבקשת ניסה להלבישה באדרת של עניין כללי, לאמיתה הריהי תחומה ביחסים בין הצדדים ובמחלוקתם, ואשר על כן אינה מן הנושאים שבגינם עשויה להינתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) במהותה, השאלה היא שאלה פרשנית שכמותה באה בפתחי בתי המשפט תדיר, בשעה שהסכם אינו חד ובהיר עד תום. במקרה דנן בהסכם הגירושין נקבעה חובת מזונות כלהלן: "אם הבעל לא יופיע לישיבות ביה"ד מסיבה התלויה בו ישלם מזונות...". בית המשפט לענייני משפחה פירש את הסעיף כלשונו: משלא הופיע הבעל ל כל ישיבות בית הדין הרבני, דבר שאין חולק עליו, קמה זכות האשה למזונות. לעומתו, בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור, פירש את הסעיף על פי תכליתו ומכלול הנסיבות, וסבר כי אף אם הופר, לא היה זה באורח המצדיק מזונות. כאמור, אין הדברים מעוררים שאלה משפטית כללית, שכן בתי משפט מתלבטים תדיר בפרשנות חוזה (ראו למשל, א' ברק פרשנות במשפט: פרשנות החוזה, 388-387); ומשהכריע בית המשפט המחוזי כאשר הכריע, אין עילה משפטית להתערבות בית משפט זה.

(3) נוכח האמור, אין בידי להעתר לבקשה. אוכל רק להביע את התקוה, כי יבוא – לרווחת שני הצדדים – קץ להתדיינויות העגומות רבות השנים.