בע"מ 4990/12 מיכאל זילברסון נ. חנן זילברסון

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגניות הנשיאה א' קובו ו מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) מיום 24.5.2012 בעמ"ש 1085/07, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב (השופט י' גייפמן ) מיום 19.2.2007 בת"ע 3220/02. בית המשפט לענייני משפחה נתן צו קיום לצוואה של אמם של המבקש והמשיב מיום 11.7.2001 (להלן: צוואת 2001 ).

רקע עובדתי

2.

המבקש, מיכאל זילברסון (להלן: מיכאל ) והמשיב, חנן זילברסון (להלן: חנן ) הם כאמור אחים. אמם (להלן: המנוחה או: האם ) נפטרה ביום 9.12.2001 ובמספר צוואות שערכה במהלך השנים חילקה בין שני בניה את נכסיה. בצוואה האחרונה, צוואת 2001, נקבע שחנן יקבל את זכויות אמו במקרקעין הידועים כחלקה 218 בגוש 6665 בכפר שמריהו (להלן: חלקה 218 ). כמו כן נקבע שמיכאל יקבל את מניות האם בחברת ארן בע"מ, חברה שלה חלק מן הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 164 בגוש 6674 בכפר שמריהו (להלן: חלקה 164 ), אשר בנוי עליהם מינימרקט שבו עבדה המנוחה עד 1997 (להלן: המינימרקט ). לגבי יתרת הרכוש, שאותה העריך בית המשפט לענייני משפחה בכ-100,000 ₪, נקבע שהיא תתחלק בשווה בין שני האחים.

בחלקה 218 התגוררו האם בבית משלה, חנן ואשתו בבית נוסף, ושני בניו של חנן בבתים משלהם. חנן מתפרנס מחממה וממטע פיקוסים הנמצאים בחלקה זו. מיכאל החל, עוד בחיי אמו, להשכיר את המינימרקט שבחלקה 164 שבו עבדה תמורת סכום של 1,300$ בחודש. על פי ההערכות השמאיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, שווי הזכויות של האם בחלקה 218 הוא 2,400,000$ נכון למועד עריכת הצוואה, ואילו שווי זכויותיה בחלקה 164 הוא 207,500$. אין חולק אפוא על כך שחלקו של חנן בצוואה גדול בהרבה מזה של מיכאל (פי 12 כמעט באשר למקרקעין, פי 9.5 בשיעור הכולל).

מיכאל הגיש התנגדות לקיום צוואת המנוחה, ונימק אותה בכך שהצוואה "נערכה מתוך טעות, הטעיה, השפעה בלתי הוגנת, תרמית ותחבולה". עם זאת, כבר בשלב קדם המשפט בבית המשפט לענייני משפחה צמצם מיכאל את התנגדותו לעילת הטעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן, בהתאמה: סעיף 30(ב) , חוק הירושה ). מיכאל טען שהמנוחה ערכה את צוואת 2001 מתוך הנחה מוטעית בדבר היחס בין שווי שתי החלקות, מתוך טעות באשר למצב המשפטי של חלקה 218 על אפשרויות הפשרתה, זכויות הבנייה בה והאפשרויות לפצלה, ומתוך טעות באשר לכלים המשפטיים שדיני הירושה נותנים בידה להבטחת חלוקה שוויונית בעיקרה בין שני בניה תוך הגשמת מטרות שבהן חפצה. רצונה האמיתי של המנוחה, טען מיכאל, היה בחלוקה שוויונית שכזו.

פסקי הדין של הערכאות קמא

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה, כאמור, את התנגדותו של מיכאל לצוואת 2001. בראשית הדברים הודגש כי אין חולק על כשירותה של האם המנוחה בחודשי חייה האחרונים לערוך את צוואתה.

מכאן עבר בית המשפט לענייני משפחה לבירור שאלת הטעות ורצונה האמיתי של המנוחה. בית המשפט הבהיר כי שוכנע שהאם ביקשה ליצור הפרדה מוחלטת בין משפחתו של חנן למשפחתו של מיכאל, וזאת לאור הסכסוך הקשה רב השנים שבין שתי המשפחות. הוסבר שלא שיקול השוויון הכספי היה השיקול הדומיננטי עבור האם, אלא שיקולים אחרים ובהם הותרת מקור פרנסה בידי בניה, הותרת קורת גג למשפחותיהם ומניעת הסלמה של הסכסוך המשפחתי. בית המשפט לענייני משפחה נשען על ראיות רבות שהובאו לסכסוך רב העוצמה ועל כך שגם צוואות קודמות שערכה האם לא הושתתו על עיקרון השוויון. אכן, צוין, צוואת 2001 משקפת מעבר מהפרדה יחסית של הנכסים להפרדה מוחלטת שלהם, המקצינה ביותר את אי השוויון, אך מעבר זה סיבותיו עמו. לאחר עריכת הצוואה הקודמת (בשנת 1999) הוחרפו היחסים בין המנוחה לבין אשתו של מיכאל, והדברים אף התדרדרו לאלימות כלפי המנוחה. התפתחות זו הביאה, כך נקבע, את המנוחה למסקנה שיש צורך בהפרדה מוחלטת.

בית המשפט לענייני משפחה התייחס לטענות אודות הטעויות, ודחה אותן. נקבע שהמנוחה הייתה מעורה בהיבטי התכנון והבנייה של חלקה 218 ושהיא קיבלה ייעוץ משפטי בנידון. כמו כן נקבע שהיא הייתה מודעת לשווי המקרקעין.

בפני בית המשפט לענייני משפחה הובאו שתי עדויות של קרובות משפחה של המנוחה שהעידו על רצונה בחלוקה שוויונית של נכסיה בין הילדים. יוער, שלבקשתו של מיכאל העדויות נגבו בבתי האבות בהם שהו העדות ולא בפני בית המשפט לענייני משפחה, ואף לא בנוכחות השופט. הבקשה, לה התנגד חנן, התבססה על סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995 ועל תקנות 171 ו-522 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. ברם, נושא משפטי זה אינו מושא הבקשה. על פי המובא בפניו קבע בית המשפט שעדויות אלו לא היו מהימנות, לא התייחסו לשלב שבו נכתבה צוואת 2001 ואף היו מקוטעות ולקו בחוסר זיכרון.

לנוכח האמור נדחתה התנגדותו של מיכאל, ועל כך הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר את צו קיום הצוואה על כנו. הובהר בפסק הדין שאין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת, ושאלו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיעה. הובהר שעצם העובדה שמצווה איננו קובע חלוקה שווה בין הזוכים בצוואה איננה עילה להתערבותו של בית המשפט, ושמיכאל לא עמד בנטל הראיה להוכחת קיומה של טעות בצוואה.

הערעור נדחה אפוא, ומכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

4.

מיכאל חוזר וטוען שרצונה של האם המנוחה היה לחלק באופן שוויוני ככל הניתן את רכושה בין שני בניה. לדבריו, הדבר הוכח באמצעות העדויות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר טעה בהימנעו מהעניק להן את משקלן הראוי. בהקשר זה מציין בא כוחו של מיכאל כי העדויות נגבו שלא בפני בית המשפט, וכי "לו בית המשפט קמא היה מתרשם ישירות מהעדות, הוא היה מבחין באותנטיות שבעדויותיהן ושבתשובותיהן וזאת "על רקע מוצאן הייקי והחינוך עליו גדלו". באשר לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, המסבירים את המניעים שהביאו את האם להכרעתה בצוואת 2001, מיכאל טוען שמדובר במשגה המצדיק דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה. זאת משום שמדובר לדבריו בממצאים עובדתיים שאינם מבוססים על טענות הצדדים, באופן הנוגד את שיטתנו האדברסרית ואת יכולתו של בעל הדין להתמודד עם הראיות.

עוד חוזר מיכאל וטוען שצוואת האם ניתנה בשל שלוש טעויות: טעות כלכלית באשר לשווי הנכסים, טעות בקשר לאפשרויות פיצול החלקה וטעות משפטית באשר לכלים שנותנים דיני הירושה בפני מצווה המעוניין להוריש נכסים כגון אלו הנידונים לבניו תוך הבטחת מטרותיו הנוספות. כן ציין מיכאל כי עורך הדין שערך את צוואת 2001 לא הסביר לאם כי ישנן דרכים להשיג את ההפרדה המבוקשת בין האחים מבלי לחלק את הנכסים באופן שהדבר נעשה, אלא בצורה שוויונית יותר. שאלת הכללת הטעות המשפטית בכלל הטעויות העשויות להביא לביטולה של צוואה או לשינויה היא, לשיטת מיכאל, נושא נוסף המעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.

חנן, מצידו, טוען שאין בפסיקות שתי הערכאות הקודמות כדי להעלות הלכה משפטית חדשה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, ואף לא נפלה בהן כל טעות. לדבריו, מיכאל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהצוואה איננה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, ושהן לשונה הברורה של הצוואה והן הנסיבות החיצוניות לה מלמדות שרצונה היה בהפרדה מוחלטת בין הבנים ולא בשוויון כלכלי. חנן שב ומבהיר שהאם הייתה מודעת הן לשווי, הן לאפשרויות התכנוניות והן לכלים המשפטיים.

דיון

5.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין הקודמים, בטענות הצדדים ובחומר שהובא לפניי, הגעתי – תוך מודעות לכך שהמקרה מעורר קשייים – לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

כפי שנאמר בעניין אהרן :

"מלאכתו של המבקש להתחקות אחר התכלית העומדת בבסיס דיני הירושה אינה מלאכה קשה במיוחד. לאן שיפנה ולאן שיביט, יבחין הפרשן בנקל בעקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה – קיום רצונו של המצווה... הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת איפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו (ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד

פ"ד מח(1) 22, 29-28). כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (א' ברק, פרשנות במשפט

– פרשנות הצוואה כרך ה' (2001) 59, 146)... תפישה זו מצאה ביטויה פעם אחר פעם בפסיקת בית משפט זה (ע"א 724/87, שם, בעמ' 28; ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין פ"ד מג(1) 772, 781; ע"א 1900/96, שם, בעמ' 817). מטרתם של הכללים שבדין לבחינת תוקפה של צוואה הינה לקבוע האם, ובאיזו מידה, משקפת הצוואה את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ומבלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת" (דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני פ"ד נט(6) 653, 686, מפי כב' השופטת ע' ארבל ).

רצונו של המצווה הוא אפוא הערך המנחה (וראו, לאחרונה, בע"מ 7468/11, 3.7.2012; בע"מ 8300/11, 2.8.2012). הכללים שיוצר חוק הירושה לבחינת תוקפה של צוואה נועדו לוודא שהצוואה שלפנינו אכן משקפת רצון זה. בענייננו עסקינן בדוקטרינת הטעות לפי סעיף 30(ב).

6.

זה לשון סעיף 30(ב):

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה;

אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה".

לדעת פרופ' שמואל שילה, "המחוקק הישראלי הלך בדרך חדשנית ולא סלולה בקבעו כללים בנוגע לטעות בצוואה... יש לראות את מדינת ישראל כמדינה מובילה בכל הנוגע להכרה בטעות והוכחתה, במטרה לקיים את דברי המת לפי רוחו ורצונו האמיתי" (ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך א 276, 281 (1992) (להלן: שילה )). חדשנות זו אינה רק בהשוואה לדיני צוואה בשיטות משפט אחרות, אלא גם בהשוואה לדיני טעות בתחומים אחרים, ובעיקר טעות בדיני חוזים לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

ניתן לציין בהקשר זה שני חידושים בדיני טעות בצוואה לעומת טעות בחוזה. האחד נוגע להגדרת הטעות והשני לתוצאותיה. באשר ל הגדרת הטעות, על פי הפרשנות הרווחת בספרות ובפסיקה לסעיף 14 הנ"ל, הטעות המדוברת בו היא בעלת מרכיב של יסודיות אובייקטיבית. לאמור, לא די בכך שהחוזה נכרת בשל הטעות (סיבתיות סובייקטיבית) אלא נדרשת טעות באשר לנתון שאדם סביר היה נמנע מכריתת חוזה בנסיבות אלו אילו ידע אותו (ראו ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי 283 (2005) (להלן: שלו ); והשוו ד' פרידמן ונ' כהן חוזים

כרך ב' עמ' 673 (1992)). בסעיף 30(ב), לעומת זאת, ברי כי אין דרישה שכזו – די בכך שמתקיימת סיבתיות סובייקטיבית ("הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות"), אף אם אדם סביר לא היה נמנע מלערוך את הצוואה אילולא הטעות. כמובן, ייתכן שנטל הראיה להוכחת הטעות יהיה גבוה יותר בכהאי גוונא, וראו ע"א 570/70 חי נ' כהן

פ"ד כה(2) 339, 357-356.

באשר ל תוצאות הטעות, הסעיף מעניק כוח לא שגרתי ביד בית המשפט. דרך המלך שמתווה הסעיף אינה הכרזה על בטלותה של הוראת הצוואה, אלא תיקון של הצוואה בידי בית המשפט באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות. כמובן, זאת רק אם ניתן לדעת בבירור את רצונו האמיתי של המצווה. אם לא כן, על בית המשפט להסתפק בביטול הוראת הצוואה.

הסיבה לגישה מרחיבה זו בדיני צוואה לעומת זו של דיני החוזים פשוטה וברורה. בדיני חוזים, על אף שהם נשענים על רצונו של המתקשר הטועה, אין מדובר בממלכתו הפרטית. מדובר במערכת שלה שני צדדים לפחות, אשר יש להגן על אינטרס ההסתמכות שלהם. החוזה הוא כלי של תקשורת בין שני צדדים, ועניינו במסמך ששני הצדדים יכולים להסתמך עליו. על כן מובן שיש מקום לדרישת יסודיות אובייקטיבית בטעות, ואף מובן החשש מכך שבית משפט יכתוב חוזה חדש עבור שני הצדדים.

בדיני צוואות, לעומת זאת, אנו נמצאים בממלכתו הפרטית של המצווה. מטרתנו היא להבין את רצונו האמיתי ולנסות להגשימו. הסתמכות של יורש פוטנציאלי על צוואה איננה מעלה ואיננה מורידה (כפי שנכתב בבע"מ 11116/08: "דיני הירושה אינם מפעילים כנגד מוריש המציג מצג מסוים השתק בשל מצג זה, אלא בוחנים את רצונו לאור צוואתו הסופית. דיון הנוגע למתן צו ירושה אינו בגדר תביעה נגד העיזבון, אלא הכרעה מי הוא הזכאי לרשת את המוריש" (5.7.2012)). על כן, לעניין דיני טעות, די בכך שהטעות בה טעה המצווה היוותה את הסיבה לצוואה כדי לפסול את הוראת הצוואה כפי שהיא; ועל בית המשפט לנסות – במידה שאפשר לקבוע בבירור – ללמוד על רצונו האמיתי ולתקן את הצוואה בהתאם לו (וראו א' ברק פרשנות במשפט כרך חמישי – פרשנות הצוואה 355-354 (2001)). ניתן לסכם את ההבדל באופן הבא: הצוואה היא מסמך של היחיד, והחוזה הוא מסמך של שנים לפחות. הראשונה משקפת רצון והשני מפגש רצונות.

עד כה התמקדתי בהיבט מהותי מסוים של עניין הטעות, דהיינו הגדרת הטעות והשלכות גילוי טעות. אולם, להשלמת התמונה ראוי להתייחס לפן הראייתי, דהיינו קשיי ההוכחה לקיומה של טעות. אף להיבט זה של השוני בין דיני החוזים לבין דיני הירושה נתתי את דעתי בעניין פלוני (בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני , פסקה 4, 2.8.2012):

"אין זה מפתיע כי נקבעו כללים מיוחדים בדיני הירושה, כגון תיקון טעות (סעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה). נדמה כי כללים אלו הם נוקשים ופחות דינאמיים בהשוואה לסעיפים אשר מתייחסים לטעות ולטעות סופר בחוק החוזים (ראו והשוו סעיפים 14 ו-16)".

כפי שהוסבר שם, יש השלכה מעשית לכך שהצוואה נערכה על ידי גורם אחד שאיננו עוד בחיים, ואילו חוזה נערך על ידי שני צדדים לפחות, שבדרך כלל יוכלו להעיד במשפט. מכאן הדינמיות והפתיחות היחסית בשלב הבירור העובדתי בתיקים של עילת טעות בדיני חוזים לעומת המשוכה הגבוהה בבירור דומה בתיקים של עילת טעות בדיני צוואה. הצד השני של המטבע הוא, כאמור, המצווה לכבד את רצון המת. ברם, שאלה זו לא ניתן לברר בדרך הפשוטה של הצגת שאלות למצווה. לא קל להוכיח טעות בצוואה, אך משזו הוכחה הדין הישראלי מקנה לשופט פיתרון יצירתי בדמות האפשרות לתיקון הצוואה.

7.

בחזרה לרובד המהותי של הגדרת הטעות, מעניין ביותר לראות, שלהבחנה שראינו בין רצון למפגש רצונות תשתית אף במשפט העברי. כוונתי איננה דווקא לדיני ירושה במשפט העברי, שלגביהם עמדתו מורכבת יותר, אלא להיבט רחב יותר, של תחולתם של דיני טעות על פעולות משפטיות שונות.

כלל גדול הוא בדיני מקח וממכר במשפט העברי, שעל אף העיקרון הכללי שמקח טעות בטל הוא (ראו רמב"ם, הלכות מכירה, פרקים טו-יז), דברים שבלב אינם דברים. לאמור, אין אדם יכול לבטל עסקה על ידי שיוכיח שהוא באופן סובייקטיבי נסמך על הנחה מסוימת שהתבררה כלא נכונה. וכך פסק את הדברים הרמב"ם בהלכות מכירה:

"המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים" (פרק יא הלכה ט).

דברים אלו נפסקו ביחס לעסקת מכר. ברם, באשר למתנה קבע הרמב"ם כלל שונה בתכלית:

"לעולם אומדין דעת הנותן. אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו" (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה א).

ההבחנה בין מכר למתנה ברורה. באשר למכר, מדובר בעסקה דו-צדדית. ההתקשרות היא בשפה המובנת לשני הצדדים, ושני הצדדים מודעים לכך שתנאיה נקבעים לפי שפה משותפת זו. זאת בשל ההסתמכות ההדדית של שניהם על העסקה ותוקפה. במתנה, לעומת זאת, על אף שמדובר בעסקה המתנהלת בין שני צדדים, מדובר במהלך חד-צדדי במהותו, בגדרו בוחר הנותן להעניק לרעהו מתנה (ראו והשוו ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר פ"ד לו(4) 57, 61). על כן, אנו נמצאים – במונח שבו עשיתי שימוש לעיל – בממלכתו הפרטית של הנותן, ואומד הדעת היחיד הקובע הוא שלו.

בניסוח שונה מעט הציג את הדברים הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (רוסיה, 1829-1908), בעל "ערוך השולחן":

"במתנה דברים שבלב הוי דברים, דרק במוכר אמרינן כיון שקיבל מעות גמר ומקנה כשלא פירש וליכא אומדנא רבתא (=שרק במוכר אנו אומרים שמכיוון שקיבל תמורה הוא גמר בדעתו, כאשר הוא לא אמר במפורש אחרת או שישנן ראיות חזקות המלמדות אחרת)... אבל במתנה אומדנא כל דהו (=אומדן כלשהו) מבטלת המתנה, דזהו (=שזהו) בעצמו אומדנא גדולה, דודאי (=שהרי ודאי) לא גמר בדעתו ליתן בחנם אלא מפני איזה טובה שיגיע לו על פי האומדנא, וכיון דנתבטלה בטלה מתנתו. ודבר זה תלוי בראיית עיני בית דין, דיש לפעמים דאהבה או קורבה מביאה לידי מתנה ולא מפני טובת הנותן".

לדבריו, ההבדל בין מכר למתנה אינו הבדל ברף אומד הדעת הנדרש, אלא בנתונים – במתנה יש לבית הדין יסוד חזק יותר להניח שאדם בחר לנקוט מהלך זה מתוך התחשבות בשיקול שלא הוצג בריש גלי. הוא מוסיף ומדגיש, שדבר זה תלוי בשיקול דעתו של בית הדין הבוחן את המקרה לאור נסיבותיו הייחודיות.

ביטוי נוסף לעיקרון הנ"ל, בדבר הקלות היחסית בהפעלת ביטול מחמת טעות בפעולה משפטית חד צדדית, ניתן למצוא בדברי בעלי התוספות. התלמוד במסכת בבא קמא (קי, ב) מחדש שניתן, באופן עקרוני, להפעיל את דיני טעות גם ביחס להתרחשויות עתידיות. לאמור, פעולה משפטית שאדם עשה תתבטל אם יקרה תרחיש שלו היה ידוע שיקרה היה מונע מהאדם לבצע את הפעולה המשפטית האמורה. בין הפעולות המשפטיות הנידונות בתלמוד בהקשר זה מוזכרת, למשל, הקדשת בהמה לקרבן. בעלי התוספות במקום (ד"ה דאדעתא) שאלו שאלה בסיסית בהקשר זה: אם כן, כל אדם שרוכש נכס והנכס מתקלקל לאחר מכן יוכל לבטל למפרע את המקח, שכן הוא לא היה מבצע את העסקה אילו ידע שהנכס עתיד להתקלקל בקרוב? הלוא כל תורת הקצאת הסיכונים בחוזה נופלת לאור סוגיה זו? תשובתם של בעלי התוספות ברורה: "דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא, אלא כמו כן בדעת מוכר" (=שם אין זה תלוי בדעת הלקוח בלבד, אלא גם בדעת המוכר) – עסקת מכר אינה מבוססת על גמירת דעת הלקוח בלבד, אלא גם על גמירת דעת המוכר. כאשר עסקינן בעסקה בעלת שני צדדים, אין מנוס מלומר ששניהם מסכימים לכך שתנאי העסקה נקבעים לפי הנתונים הקיימים ולפי הידוע לשניהם. ברם, כאשר מדובר במהלך חד-צדדי, כגון אדם הבוחר להקדיש את בהמתו, אומד הדעת היחיד הקובע הוא זה שלו, ובהקשר זה אין זה מופרך להתחשב גם בהתרחשויות עתידיות (באשר לטעות הנוגעת לעתיד בדיני חוזים במשפט הישראלי, ראו שלו

278.אין בדברים האמורים הבעת עמדה בנוגע לטעות הנוגעת לעתיד בדיני צוואה).

העולה מכאן, שדיני טעות ביחס לפעולה משפטית חד-צדדית רחבים בהרבה בהיקפם ובהשלכותיהם מאלו של פעולה דו-צדדית, הבנויה על תקשורת בין שני צדדים ועל עיקרון ההסתמכות ההדדית. בראייה זו, עמדת המשפט העברי עשויה להוות מעין בניין אב לתפיסת המחוקק הישראלי באשר לטעות בצוואה .

מן הכלל אל הפרט

8.

אודה ולא אבוש, צוואה כגון זו שלפניי, המפלה באורח כה בוטה בין שני בנים, מבלי שהיה נתק בין המורישה לבין הבן המקופח, מעלה סימני שאלה ברורים. בכוחם של סימני שאלה אלו לעורר את בית המשפט לבחון אם הדבר משקף את רצונה האמיתי של אם לילדים, או שמא נעשה הדבר מחמת טעות, שעשויה להצדיק את תיקונה של הוראת צוואה או את ביטולה. עם זאת, משנקבע שהמצווה הייתה כשירה וצלולה בדעתה בעת עריכת הצוואה, משנוסח הצוואה ברור ואינו נתון במחלוקת ואף ישנן נסיבות חיצוניות המתיישבות עם תוכן הצוואה, נטל הראיה להוכחת טעות רובצת על כתפי הטוען לה. אין עסקינן בצוואה תמוהה שנפלה לידינו מבלי כל הסבר על המניעים לה. בית המשפט לענייני משפחה ערך בירור מקיף בנושא והגיע לממצאים שפורטו לעיל, המבארים את מניעיה של האם. על בסיס ראיות חיצוניות ועדויות עולה כי האם הייתה מודעת לשוני בערך הכספי של שני הנכסים, אך לא שיקול זה עמד בראש מעייניה. לכן, אי-הצגת חלופות שונות על ידי עורך הדין שערך את הצוואה אינה מעלה ואינה מורידה במקרה דנא. כמו כן, עיון בהתנגדות לקיום הצוואה, בתגובה לה על מלוא סעיפיה, בראיות שהוגשו ובסיכומי הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה מלמד שיריעת המחלוקת הייתה ידועה לצדדים וכל אחד קיבל את יומו בבית המשפט.

מיכאל, המבקש לטעון לטעות, לא עשה דיו על מנת להוכיח שהטעויות שנזכרו התקיימו ושהחלטתה של האם נעשתה מחמת טעויות אלו. ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה משכנעים, על פניהם, ואינם מצדיקים חריגה מכלל אי-ההתערבות, ובוודאי שאינם מצדיקים דיון בגלגול שלישי. המנוחה חרדה מעוצמת הסכסוך המשפחתי, שאף גלש לאלימות, והחליטה – בצדק או שלא בצדק – שהערך הגובר מבחינתה הוא הותרת כל בן עם משפחתו בחלקה שבה הם חיים ומתקיימים. אף נקבע בערכאות קמא שלנוכח הסכסוך הישיר והעמוק בין האחים סברה האם שעדיף להפריד ביניהם, כמעין שיקול של שלום בית. האם יש בנימוקים אלה כדי להצדיק את הפער הכספי הקיצוני בין האחים? השאלה במקומה. אך לדין הישראלי עמדה ברורה ולפיה אין זה מתפקידו של בית המשפט להשיב עליה. רוצה לומר, תהיה התשובה לשאלה אשר תהיה, לא היא הקובעת. הסוגיה הדורשת הכרעה היא האם הצוואה נשענת על טעות. כאמור, טעות בהקשר זה היא סובייקטיבית. דהיינו, היה ועלה כי זוהי מצוות המוריש, שאינה מבוססת על טעות כמובנה בסעיף 30 לחוק הירושה, אין לבטל את הבחירה שבחר. זאת בתנאי שאין מתקיים אחד החריגים האחרים הקבועים בחוק הירושה. הטעות בסעיף 30 לחוק הירושה איננה טעות בשיקול דעת המצווה ביחס להעדפותיו האישיות. הדברים הוצגו בצורה חריפה וקיצונית אף יותר בדברי השופט ש"ז חשין: "אין לך אמת גדולה מזו המובעת בצוואה" ( דמויות מבית המשפט

(תשי"ג) עמ' 145-144). כך או כך, זוהי האמת הקובעת על פי השיטה הישראלית בדיני ירושה.

לנוכח האמור, אינני רואה הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בפני בית משפט זה. באשר לקביעת הממצאים העובדתיים שלא על בסיס הטענות, בית המשפט לענייני משפחה אך בירר את הנתונים לפי טענות הצדדים במהלך המשפט, ולא חרג ממתחם כתבי הטענות. אינני סבור שנקבעה כאן הלכה חדישה. למותר לציין שאין מקום להתערבות בהערכת מהימנותן של העדות, וזאת אף שהן נגבו שלא בתוך אולם בית המשפט. יוזכר שוב שהמבקש הוא אשר ביקש לגבות את העדויות באופן זה, והמשיב התנגד לכך. משהתקבלה בקשת המבקש, בית המשפט בחן את הראיות בצורה עניינית ואינדיבידואלית. ודאי שלא היה מקום לקבוע כי מקום מוצאן יכריע את הכף.

באשר לשאלת ההכרה בטעות משפטית כטעות לפי סעיף 30(ב), אכן מדובר בשאלה כבדת משקל ושנויה במחלוקת בפסיקה ובספרות, שאפשר שמצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. ברם, המבקש לא הראה שזהו התיק הנכון לעסוק בשאלה זו, משום שקיומה של טעות שכזו כלל לא בוסס, כממצא עובדתי, בענייננו, ואין להניח שעניין זה יוכל להתברר כדבעי בערעור בגלגול שלישי. על כן, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה.

9.

ארשה לעצמי לסיים בהערה נוספת. "משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה. המפגש ביניהם מתרחש בעיתות משבר של המשפחה, ולא ברגעי הצלחתה" (דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי נ' פלונית , 22.5.2011, פסקה 1 לפסק דיני). גם בעיתות משבר כוחו של המשפט מוגבל הוא. בית המשפט כפוף להוראות הדין, ואלו, על סמך העובדות שנקבעו, מכתיבות לדעתי במקרה זה את התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות כמו גם את תוצאתה של החלטה זו. חוק הירושה איננו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו, ועל המבקש לשלול תוקף של צוואה שכזו להראות את הבסיס לכך על פי הדין. ואולם, אין המשפט יכול, ואף איננו מתיימר, לתת מענה מקיף לשאלות שמעוררים מצבים קשים בחיי משפחה.

כבר אמרו חכמינו כי "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (תלמוד בבלי, שבת י, ב). הפליה בין אחים היא סיבה למתחים רבים ואף לשנאה, ובוודאי שרב כוחה להעמיק ולהשריש סכסוך קיים. שבעתיים קשים הדברים כשמדובר בהפליה בירושה, בה ניצב הבן לפני המשך חייו ללא ההורה, בהם יידע כי ההורה העדיף את אחיו על פניו, והוא לעולם לא יוכל לשאול אותו את השאלה הפשוטה – מדוע? לא במקרה ידועים סכסוכי ירושה כסכסוכים המשפחתיים הקשים ביותר בין צדדים קרובים, בשל השילוב רב העוצמה השלילית בין אינטרסים ממוניים לבין הפן הרגשי העמוק שבליבתו הזיקה למנוח.

בענייננו מדובר במקרה מובהק שבו ההפליה הקשה בירושה לא הולידה את הסכסוך, אך היא בהחלט עלולה להנציחו ולהעצימו. נדמה שיפה יעשה המשיב אם ינהג לפנים משורת הדין, וימצא את הדרך להפיס ולו במעט את דעתו של המבקש, אחיו היחיד.

10.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.