בע"מ 5141/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד ס. הנשיא

ע' חבש , השופט מ' דרורי והשופטת ח' בן-עמי ) מיום 17.5.2009 בע"מ 2123/07, בו התקבל ברוב דעות ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מ' הכהן ) מיום 21.8.2007 בתמ"ש 25200/03, במסגרתו נקבע כי מכסת הביצים שהייתה רשומה על שם המשיב הינה חלק בלתי נפרד מהמשק שבבעלותם המשותפת של בני הזוג ולכן זכאית המבקשת למחצית התמורה בגין מכירת מכסת הביצים.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקשת והמשיב התגרשו זו מזה ביום 3.1.2003. חצי שנה קודם לכן חתמו הצדדים על הסכם ממון שהסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם במסגרת גירושיהם (להלן: הסכם הגירושין ). בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מ' הכהן ) אישר את הסכם הגירושין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ), בתמ"ש 17631/98 ביום 14.5.2002 ונתן לו תוקף של פסק דין. עובר לגירושיהם התגוררו הצדדים במושב וניהלו בו משק חקלאי (להלן: המשק ).

2.

בין יתר תניות והוראות הסכם הגירושין, בסעיף 2.ב. להסכם נקבע כי המבקשת תמשיך להתגורר בבית במושב עד למועד שבו ישלם לה המשיב סך של 200,000$ וזאת לא יאוחר מיום 31.12.2002. לפי סעיף 2.ג. להסכם הגירושין, סכום זה הינו סופי ומוחלט וכולל את כל התשלומים המגיעים למבקשת מהמשיב בגין זכויותיה במשק. כמו כן, לפי סעיף 2.ח. להסכם הגירושין המבקשת התחייבה לחתום על כל מסמך שנועד להוציא לפועל את העברת הזכויות במשק ובנחלה על שם המשיב בלבד. זאת ועוד, לפי סעיף 2.ט. להסכם הגירושין אם המשיב לא ישלם למבקשת את הסכום של 200,000$ הנ"ל, כי אז מיד בתחילת שנת 2003 יימכר המשק על ידי באי כוח הצדדים שמונו לכונסי נכסים לצורך מכירת המשק. יתר על כן, בסעיף 2.טו. להסכם הגירושין נקבע כי:

"כל נכס מכל סוג ומין שהוא הרשום על מי מהצדדים יוותר בבעלותו של אותו צד ובזה תמו ונשלמו כל המחלוקות הרכושיות בין בני הזוג".

ברוח דומה נקבע בסעיף 8 להסכם הגירושין כי:

"כל שאר הזכויות הרשומות על מי מהצדדים או שייכות לו על פי דין, שלא בא זכרן בהסכם זה, ישארו על שם הצד על שמו הן רשומות, לרבות זכויות סוציאליות או זכויות פנסיה של האשה שיישארו של האשה, ושל הבעל, יישארו של הבעל".

3.

המשיב לא שילם למבקשת את אותם 200,000$ עבור זכויותיה במשק ולפיכך על פי הוראות הסכם הגירושין המשק אמור היה להימכר לצד ג'. ביום 25.12.2003 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נוספת כנגד המשיב, היא התביעה שבנדון. בתביעתה, טענה המבקשת כי חלק בלתי נפרד מהמשק היא מכסת הביצים הרשומה על שמו של המשיב, לפי חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963 (להלן: מכסת הביצים ו חוק המועצה לענף הלול ), המושכרת לצד שלישי ולטענתה מגיעה לה מחצית מדמי השכירות. בכתב הגנתו, טען המשיב בהתייחס לטענה זו כי מכסת הביצים הייתה רשומה על שמו ועל פי הוראות ההסכם זכות זו נשארת אצלו. בין לבין, התברר כי מכסת הביצים שהייתה רשומה על שם המשיב נמכרה לאחר ביום 1.8.2003, ארבעה חודשים עובר להגשת התביעה שבנדון. לכן, במסגרת תצהיר עדות ראשית טענה המבקשת כי היא זכאית למחצית התמורה שהתקבלה בגין מכירת מכסת הביצים, הואיל וזכות זו הינה חלק בלתי נפרד מהמשק שמחציתו שייכת לה.

4.

בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 7.11.2005 העיד רוכש מכסת הביצים כי רכש את המכסה באמצעות אחיו ושילם תמורתה סך של 99,750 ₪. לדבריו, החישוב היה על פי 39 אגורות לביצה. בשלב זה הוצג בפניו תמליל של הקלטה בה אישה מציעה לו לכאורה לקנות מכסת ביצים בסדר גודל של מכסת הביצים שמכר לו המשיב. באותה שיחה הציע העד לשלם לאישה 68 אגורות עבור ביצה. מעבר לתמליל השיחה הוגש מטעם המבקשת תצהיר של מנהל הלול המבוקר של המושב, בו הוצהר כי המחיר בשוק החופשי של ביצה לצורך רכישת מכסת ביצים הינה כ-70 אגורות לביצה. בשל היעדר תשתית עובדתית מספקת לצורך בירור השאלה האם למבקשת ישנן זכויות במכסת הביצים למרות שזו רשומה על שם המשיב בלבד, הורה בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו מיום 30.7.2006 על קיומה של ישיבת הוכחות נוספות וזו התקיימה ביום 10.12.2006 במסגרתה השלימו הצדדים את סיכומיהם.

5.

בפסק דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי את הסכם הגירושין יש לפרש לאור תכליתו הנלמדת מאומד דעתם המשותף של הצדדים, בהתאם לדוקטרינת הפרשנות התכליתית של החוזה כפי שזו מצאה ביטויה בע"א 4628/93

מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991)

בע"מ , פ"ד מט(2) 265 (1995). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מפרשנות הסכם הגירושין עולה כי שני הסעיפים בהסכם המדברים על כך שכל נכס או כל זכות הרשומים על שם מי מהצדדים יישארו בבעלותם (סעיפים 2.טו. ו-8), מתייחסים לכל נכס או זכות שאינם חלק מהרכוש המשותף של הצדדים. כך, כיוון שהמשק הינו חלק מהרכוש המשותף אין הסעיפים הנ"ל חלים לגביו. בהמשך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מכסת הביצים הינה חלק מאמצעי הייצור של המשק וככזו הינה חלק בלתי נפרד מנכסי המשק, ומשכך שני הסעיפים הנ"ל אינם חלים על התמורה שהתקבלה בגין מכירת מכסת הביצים. מטעמים אלו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשת זכאית למחצית התמורה שקיבל המשיב בגין מכירת מכסת הביצים. ואולם, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי התמורה תחושב לא לפי המחיר שטען לו המשיב, 39 אגורות לביצה, אלא לפי השווי הריאלי שהועמד על 68 אגורות לביצה לפי הראיות שהונחו לפניו. על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ברוב דעות. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי שנכתבה על ידי כבוד השופטת ח' בן-עמי אליה הצטרף ס. הנשיא ע' חבש , דחתה את טענתה של המבקשת, לפיה מכסת הביצים היא חלק בלתי נפרד מנכסי המשק "צמודה לו" ו"הולכת אחריו". בקביעתה זו הסתמכה כבוד השופטת בן-עמי על הנימוק כי מכסת הביצים הינה בעלת שווי כלכלי עצמאי ונפרד מכלל המשק וככזו עסקינן בזכות כלכלית בעלת קיום משל עצמה. עוד קבעה כבוד השופטת בן-עמי כי מאפיין זה של מכסת הביצים ניתן ללמוד מהוראת סעיף 34(א) לחוק המועצה לענף הלול, לפיה ניתן להעביר מכסת ביצים מבעל מכסה אחד לבעל מכסה אחר [בתמורה], וכן מהוראת סעיף 34(ד) לחוק הנ"ל, לפיה רשאי בעל מכסת ביצים להסתלק ממכסתו ולקבל בגין כך פיצוי מהמדינה. כמו כן, אודות היותה של מכסת הביצים זכות כלכלית נפרדת ניתן ללמוד מפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים לפיהם זכות זו ניתנת לעיקול וכפופה להליכי הוצאה לפועל. זאת ועוד, כבוד השופטת בן-עמי

הסתמכה על פסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בת.א. (ירושלים) 1643/97 גיא נ' גיא (לא פורסם, 31.12.1999), במסגרתו נמכרה נחלה ונטען על ידי הרוכשים כי הנחלה כוללת אף את מכסת הביצים. באותו עניין קבעה השופטת פרוקצ'יה כי מכסת הביצים אינה צמודה לנחלה, תוך שהוסיפה דוגמה הממחישה את פני הדברים:

"אילו עבר גיא מהמשק ברמת רזיאל למשק אחר במושב אחר, הוא עשוי היה לקחת איתו את מכסת הביצים שניתנה לו אישית ולא היה פתחון פה לטעון כי הוא העביר את המכסה לטובת רוכשי המשק הראשון במסגרת הסכם הרכישה, אלא אם כן הוסכם כך במפורש באותו הסכם" ( שם , בעמוד 19).

7.

מעבר לכך, נקבע בדעת הרוב כי בהתאם לנוסחם המפורש של סעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין התכוונו הצדדים לחלוקה ברורה ופשוטה של הנכסים, על בסיס הרישום "הפורמאלי" שלהם, למעט אותם נכסים ספציפיים שהצדדים טרחו לפרט מפורשות ולהחריג ממנגנון הרישום "הפורמאלי". עוד הודגש בדעת הרוב, כי הכנסת תנאים מכללא לחוזה על פי תחושת הצדק של השופט, מהווה התערבות מיותרת ולא מוצדקת במערכת היחסים החוזית בין הצדדים. קל וחומר במקרה דנן, בו ניתן להסכם תוקף של פסק דין, ומשכך הפרשנות המתחייבת היא לפי לשונו הברורה של ההסכם.

8.

כבוד השופט מ' דרורי בדעת מיעוט קבע כי אין הוא יכול להצטרף לדעת הרוב היות שזו אינה משקפת את עקרונותיה של הלכת שיתוף הנכסים. כך, נקבע בדעת המיעוט כי על פי ההלכה הפסוקה אין נפקות של ממש לרישום "הפורמאלי" של נכס על שמו של אחד מבני הזוג בלבד, שכן אם הוכח כי הנכס הושג תוך מאמץ משותף חלה לגביו הלכת שיתוף הנכסים. עוד קבע כבוד השופט מ' דרורי כי על פי הפסיקה יש לבחון הסכמי גירושין, במסגרתם מוותר אחד מבני הזוג על זכויותיו הרכושיות, בקפידה ובזהירות ולוודא כי הוויתור נעשה מתוך רצון חופשי ובגמירות דעת מלאה. לסיכום, קבע כבוד השופט מ' דרורי כי המבקשת זכאית למחצית מהתמורה שקיבל המשיב בגין מכירת מכסת הביצים.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

9.

לטענת המבקשת – באמצעות באי כוחה עו"ד רחמים רחמני ועו"ד צבי אשכנזי – ראוי ליתן לה רשות ערעור היות שהבקשה מגלה שאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות על כלל בני הזוג החיים במגזר החקלאי – האם מכסת הביצים הינה חלקי בלתי נפרד מנכסי המשק אם לאו. בנוסף לכך, טוענת המבקשת כי אין כל נפקות לעובדה כי מכסת הביצים רשומה "פורמאלית" על שמו של אחד מבני הזוג בלבד מקום בו ניהול ופיתוח המשק הוא פרי מאמצים משותפים. לטענת המבקשת, מכסת הביצים היא "זכות הצמודה למשק" ולא ניתן להפרידה ממנו. בהמשך לכך, טוענת המבקשת כי המשק הוא חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג ולגביו חלה הלכת שיתוף הנכסים, ומשכך טוענת המבקשת כי היא זכאית למחצית התמורה שקיבל המשיב עבור מכירת מכסת הביצים. זאת ועוד, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט משהסתמך על סעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין, שכן על פי ההלכה הפסוקה יש להתייחס בחשדנות להסכם רכושי מקפח בין בני זוג במסגרת הליכי גירושין.

ביום 15.10.2009 הוריתי למשיב להגיש תגובתו לבקשה.

תגובת המשיב

10.

לטענת המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד אריה אזואלוס – כל מטרתה של התביעה הרכושית שהגישה המבקשת היא ריקונו מתוכן של הסכם הגירושין המפורש שקיבל תוקף של פסק דין, עליו לא ערערה המבקשת מעולם ומשכך אין כל הצדקה ליתן לה רשות ערעור, במיוחד לאחר שטענותיה של המבקשת נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי לגופו של עניין ונדחו. עוד טוען המשיב כי השאלה המשפטית אותה מציגה המבקשת ממילא אינה מתעוררת בנסיבות העניין, זאת לאור נוסחם המפורש של הסעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין אשר הלכה למעשה שוללים מהמבקשת את זכויותיה במכסת הביצים.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב על צרופותיהן, ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות וכן באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, סבור אני כי דין הבקשה להידחות מהטעמים שלהלן.

12.

הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. ואולם, השאלה המשפטית שאותה מעלה המבקשת כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, שכן כבר נקבע כי גם אם לפנינו שאלה אשר כשלעצמה יש בה עניין, רשות ערעור תישקל ככלל רק אם יש בהכרעה בשאלה המוצגת כדי להשפיע על הצדדים הישירים לבקשה [ראו למשל: החלטתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 471/06 ר.פ. נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 13.9.2006), סעיף ד(2)].

וממה נפשך? גם אם הייתי מוכן להניח, לטובת הדיון בלבד ומבלי להביע עמדה בנושא, כי יתכן שמכסת הביצים הינה חלק מהרכוש המשותף של בני זוג על אף שהיא רשומה על שמו של אחד מהם בלבד, הרי שלא היה בכך כדי להועיל למבקשת שכן בנסיבות העניין היא הייתה צד להסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין והסכם זה הוא ששולל את זכאותה להשתתף בחלוקת התמורה שהתקבלה בגין מכירת מכסת הביצים. הטעם לכך הוא שבמסגרת סעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין נקבע באופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים כי נכסים וזכויות מכל סוג שהוא שלא בא זכרם בהסכם הגירושין יחולקו לפי רישומם "הפורמאלי". אין חולק כי מכסת הביצים לא הוזכרה במסגרת הסכם הגירושין כנכס העומד לחלוקה בין הצדדים וכן כי המכסה הייתה רשומה על שמו של המשיב בלבד. משכך, שני הסעיפים הנ"ל בהסכם הגירושין חלים על מכסת הביצים והמשיב הוא היחיד שזכאי בדין לקבלת התמורה בגין מכירתה.

13.

הסכם הגירושין הסדיר את כל הסוגיות הרכושיות בין הצדדים וכפי שעולה ממנו במפורש, מדובר בהסכם ממצה. לפי סעיף 2.ג. להסכם: "סכום זה הינו סופי ומוחלט וכולל את כל התשלומים המגיעים לאשה מעם הבעל". הסכם הגירושין נועד להתנות על הלכת שיתוף הנכסים, שכן אחרת מה טעם היה בעריכת הסכם? אילו רצו הצדדים להחיל על יחסי הממון ביניהם את הלכת שיתוף הנכסים הרי שלא היו נזקקים מלכתחילה להסכם המתאר לפרטי פרטים את אופן חלוקת הנכסים בין הצדדים לו. משכך, ולאור לשונו המפורשת והחד משמעית של הסכם הגירושין, אין המבקשת רשאית לטעון לזכויות בתמורה שהתקבלה בגין מכירת מכסת הביצים. מטעם זה ממש גם איני יכול לקבל את עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה ואת דעת המיעוט של כבוד השופט מ' דרורי אשר ביקשו להחיל על מכסת הביצים את הלכת שיתוף הנכסים, שכן החלתה של הלכה זו אינה מן העניין בנסיבות המקרה הואיל וקיים הסכם מפורש בין הצדדים המתנה על הדין [ראו למשל: פסק דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי , פ"ד מח(3) 685, 693 (1994) שם הדגיש כבוד הנשיא שמגר כי "הדרך המובהקת לסתירת חזקת השיתוף היא על-פי הסכם ממון" (ראו סעיף 7 לחוות דעתו). כן ראו: פסק דינו של השופט א' גרוניס

בע"א 8089/03 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 19.1.2006), סעיף 6]. החלתה של הלכת השיתוף על נכסים שהוחרגו על ידי הצדדים מתחולתה סותרת את הסכם הגירושין ומרוקנת מתוכן את רצון הצדדים תוך פגיעה באוטונומיית הרצון החופשי שלהם.

14.

אין ספק כי במקרה דנן לשונו של הסכם הגירושין ברורה וכוונת הצדדים מפורשת, כפי שהצביעה על כך דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. משכך, שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר פירש את הסכם הגירושין פרשנות תכליתית תוך התעלמות מלשונו המפורשת של ההסכם. כפי שהדגשתי לא אחת, סבור אני כי מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו [ ראו למשל: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, 23.1.2008); ע"א 5952/06 בלום נ' אנגלו סכסון בע"מ (לא פורסם, 13.2.2008); ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה

(לא פורסם, 12.11.2009) , והשוו: דבריה של השופטת מ' נאור בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (לא פורסם, 10.9.2009), סעיף 42. כן ראו: גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר מישאל חשין 645, 665 (עורכים אהרון ברק, יצחק זמיר, יגאל מרזל, 2009)].

כמו כן, בע"א 2568/98 פטר נ' חממי , פ"ד נז(4) 796, 800 (2003) הדגיש בית משפט זה כי "בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית". כך, בע"א 8918/08 קמחי נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 14.1.2009) נקבע על ידי השופט א' רובינשטיין כי:

"... לשון החוזה ברורה, ואין אפשרות להוסיף עליה, אף בגדרי פרשנות תכליתית... מכיוון שהפרשנות המוצעת על ידי המערערים נעדרת אחיזה בטקסט, ו"גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט"..." ( שם , סעיף יד).

מעבר לכך, בע"א 3196/01 גלמן פינץ בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ , פ"ד נח(2) 682, 689 (2004) הדגישה השופטת א' חיות ש" הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם ". זאת ועוד, בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה

(לא פורסם, 21.12.2008) קבעה השופטת חיות

כי

" עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו " ( שם , סעיף 2). דבריה אלו של השופטת חיות

נאמרו בהסתמך על דבריו של המשנה לנשיאה רבלין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל , (לא פורסם, 11.5.2006) , לפיהם:

"... על בתי המשפט להימנע מליצור "'תחושה' או 'אווירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות"... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי" ( שם , סעיף 12).

15.

הלכה מושרשת היא כי אין דרכו של בית המשפט להעמיד לצדדים לחוזה תנאים שאלה לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף [ראו למשל: פסק דינו של השופט מ' עציוני

בע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל , פ"ד לא(1) 449, 454-453 (1976)]. ברוח זו נקבע כי על בית המשפט להימנע מלהפוך מגורם שתפקידו להכריע בסכסוכים לגורם המעורב בבניית העיסקאות [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3102/95 כהן נ' כהן , פ"ד מט(5) 739, 745 (1996)]. דברים אלו נכונים ביתר שאת נוכח עמדתם המפורשת של הצדדים לפיה חלוקת הרכוש תעשה בהתאם לרישום הזכויות "הפורמאלי" אלא אם נאמר על ידם אחרת בהסכם הגירושין. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי:

"...הכנסת תנאים מכללא לחוזה על פי תחושת הצדק של השופט, מהווה התערבות מיותרת ולא מוצדקת במערכת היחסים החוזית בין הצדדים. קל וחומר במקרה דנן, בו ניתן להסכם תוקף של פסק דין, ומשכך הפרשנות המתחייבת היא לפי לשונו הברורה של ההסכם".

דברים ברוח זו נקבעו אף בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה , פ"ד כה(1) 561 (1971), בו הדגיש כבוד השופט י' כהן כי:

"אוסיף מצדי, שבקביעה למי שייכים הנכסים עלינו להתעלם לחלוטין מהשקפתנו, איך לפי הצדק צריך היה לחלק את הנכסים בין בני-הזוג, כי המחוקק לא הסמיך אותנו לבצע חלוקת נכסים לפי מה שנראה לנו לצודק..." ( שם , בעמוד 569).

מדיניות משפטית זו עוגנה גם בפסיקתו המאוחרת של בית משפט זה (ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ש' נתניהו בע"א 234/80 גדסי נ' גדסי , פ"ד לו(2) 645, 648 (1982); פסק דינו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה , פ"ד מח(3) 372, 378 (1994)]. לא נעלמה מעייני גישתם של אלה הגורסים כי על יסודותיה של חזקת השיתוף נמנים שיקולי הגינות וצדק [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט מ' אלון (כתוארו אז) בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן , פ"ד לה(4) 359, 373 (1981); פסק דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221, 254 (1994)]. כך, בע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר , פ"ד מט(2) 233, 248 (1995) (להלן: עניין קוטלר ) עמד כבוד השופט צ' טל על התפתחותה של ההלכה בעניין חזקת השיתוף והצביע על קיומה של גישה משפטית לפיה בית המשפט מגבש עבור הצדדים את ההסדר הראוי לחלוקת הרכוש ביניהם לפי שיקולי צדק והגינות. מסכים אני כי שיקולי הגינות וצדק הם שיקולים הנמנים על יסודותיה של חזקת השיתוף, אולם סבור אני שלא ניתן בשם שיקולים אלו להתעלם מהסכם ממון מפורש וחד משמעי (ראו: דבריו של כבוד השופט טל בעניין קוטלר , בעמוד 249 מול האות ב).

16.

אין בידי לקבל את הנמקתה של דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיה יש להתייחס להסכם הגירושין בחשדנות נוכח הקיפוח שהוא יוצר כלפי המבקשת גם אם לשונו ברורה ומפורשת. בית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצא עובדתי בסוגיית אי הגינותו של הסכם הגירושין ולא נקבע לגביו כי הוא מקפח את המבקשת. משכך, לא ברור על מה מושתתת קביעתה של דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי כי עסקינן בחוזה בלתי הוגן ומקפח. זאת ועוד, בית המשפט לענייני משפחה הוא שאישר את הסכם הגירושין תוך שעובר לאישורו וידא כי משמעותו הוסברה לצדדים וכן בחן האם נתנו הצדדים את הסכמתם החופשית, וכלשונו:

"לאחר שתוכן ההסכם הוסבר והובהר לצדדים, והם הצהירו כי עשו את ההסכם מרצונם החופשי ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו... ניתן בזה אישור ותוקף של פסק דין להסכם...".

משכך, תמוהה בענייני טענתה של המבקשת כי מדובר בהסכם חד צדדי ומקפח שההסכמה ניתנה לו בהיעדר גמירות דעת מצדה.

17.

אכן, מתעוררת השאלה האם מכסת הביצים הינה "נכס" או "זכות" נפרדת ועצמאית מהמשק, שכן אם לא כך עשוי להתעורר ספק האם סעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין חלים לגביה. ואולם, אין מדובר בשאלה משפטית שאין לגביה מענה בדין כפי שיובהר להלן, ולכן לא יהיה זה מוצדק ליתן למבקשת רשות ערעור. בסוגיה זו מקובלת עליי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי לפיה מכסת הביצים הינה זכות כלכלית בעלת מעמד עצמאי ונפרד מהמשק, בין היתר מהטעמים שפורטו בפסק דינה של כבוד השופטת בן-עמי .

18.

בנוסף לכך, אני סבור כי יש לדחות את טענתה של המבקשת לפיה מכסת הביצים היא זכות "הצמודה" למשק ו"הולכת אחריו", בין היתר בהסתמך על הקביעות המפורשות שנעשו על ידי בית משפט זה בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל

מכוני תערובת בע"מ , פ"ד נז(3) 577 (2003) (להלן: עניין אלוני ).

בעניין

אלוני נדונה סוגיית מכסת החלב לפי חוק תכנון משק החלב בישראל, התשנ"ב-1992. בדומה לקביעת מכסות ביצים אישיות לפי חוק המועצה לענף הלול, גם עניינו של מנגנון מכסות החלב האישיות לפי החוק הנ"ל הוא בהגדרת הֶספק אישי מקסימאלי לייצור ושיווק של מוצר חקלאי לשם הסדרת פלח שוק מסוים. משכך, סבור אני כי ניתן להקיש מעניין אלוני לעניין דנן. בעניין אלוני

קבעו כבוד המשנה לנשיא ש' לוין והשופטת א' פרוקצ'יה כי המכסה היא זכות מעורבת וקיימים בה מאפיינים אישיים לצד מאפיינים רכושיים ( שם , סעיף 10 לחוות דעתו של המשנה לנשיא לוין

וסעיפים, 1 ו-16 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה ). בעניין אלוני נעשתה הבחנה בין המכסה עצמה שמכוחה רשאי בעל המכסה לשווק את תוצרתו החקלאית בהיקף מסוים ומוגדר ובלעדיה אינו רשאי לעסוק בענף חקלאי זה, לבין התמורה המתקבלת בגין ניוד המכסה לאחר. כך, המשנה לנשיא לוין קבע כי ניתן לראות בתמורה שהתקבלה בגין ניודה של מכסת חלב כזכות כלכלית (ראו סעיפים 7 ו-10 לחוות דעתו). באופן דומה, הסכימה השופטת פרוקצ'יה

כי התמורה המתקבלת בגין ניודה של המכסה מבעליה לאחרים היא זכות כלכלית (ראו סעיף 18 לחוות דעתה). משכך, אין בעובדה שהמכסה עצמה מהווה אמצעי ייצור במשק כדי לשלול את ההכרה בשווייה הכלכלי כזכות עצמאית ונפרדת מהמשק עצמו, בניגוד לעמדתו של בית המשפט לענייני משפחה במקרה דנן. ממילא לאחר שנוידה המכסה לא ימשיך המשק שבנדון בגידול ושיווק ביצים ולכן לא ניתן עוד לומר כי מכסת הביצים משמשת אמצעי ייצור במשק ובנסיבות אלה ודאי וודאי שאין לומר כי התמורה בגין מכסת הביצים "הולכת אחרי המשק".

19.

זאת ועוד, בעניין אלוני , נכון היה כבוד הנשיא א' ברק לצעוד כברת דרך נוספת וסבר, מבלי להכריע בעניין, כי המכסה אינה מקיימת מאפיינים אישיים בעוצמה המצדיקה שלא להכיר בה כ"נכס" (ראו סעיף 7 לחוות דעתו). סבור אני כי די בקביעות אלה כדי לבסס את העמדה לפיה לכל הפחות התמורה המתקבלת בגין ניוד מכסת הביצים היא "זכות" כלכלית ו/או "נכס" עצמאי ונפרד מהמשק ואינה "הולכת אחרי המשק". לפיכך, חלים על מכסת הביצים סעיפים 2.טו. ו-8 להסכם הגירושין והתוצאה היא כי המבקשת אינה רשאית לקבל כל חלק שהוא בתמורה שהתקבלה בגין מכירת המכסה לאחר. מכסת הביצים הייתה רשומה על שמו של המשיב בלבד ולא הוחרגה ממנגנון חלוקת הרכוש לפי הרישום "הפורמאלי" בו בחרו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין.

20.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב בסכום של 5,000 ₪.