רע"א 471/06 רותם פלורנטין נ. משרד הבטחון - אגף השיקום(קצין התגמולים)

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת – כתארה אז – ה' גרסטל (אב"ד), השופט ע' פוגלמן, השופט א' שילה) מיום 25.12.05 בע"א 2607/03, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן חוק הנכים) בבית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' גולדס (אב"ד), פרופ' ב' חבוט, עו"ד ע' סוקולסקי גלעד; להלן הועדה) מיום 13.7.03 ב – וע 185/02.

ב.(1) המבקש גויס לשרות חובה ביום 19.10.98. במסגרת השרות עבר קורס מאבחנים פסיכוטכניים, שארך מספר חודשים, ולאחר תקופה בת שנה החל לשמש כמדריך בקורס מאבחנים. בנובמבר 2000 קודם המבקש לתפקיד של מדריך בכיר בקורס מאבחנים.

(2) בדצמבר 2000, לאחר שלושה שבועות בהם סבל המבקש מעייפות, חולשה, ירידה במשקל וכאבים שונים ברגליים – אובחן כי לקה בסוכרת נעורים (להלן המחלה). ביום 18.2.01 שוחרר המבקש משרות סדיר.

(3) המבקש פנה למשיב בתביעה כי יכיר בנכותו, בטענה כי המחלה נגרמה או הוחמרה בשל תנאי שירותו; לשיטתו פרצה המחלה בשל מתחים ולחצים שונים, אליהם נחשף כשבוע עובר להתפרצותה. ביום 19.3.02 דחה המשיב את התביעה בנימוק כי אין קשר בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי של המבקש.

(4) על החלטה זו עירער המבקש לועדה (וע 185/02). בהחלטה מנומקת מיום 13.7.03 קבעה הועדה, כי אין אסכולה רפואית הקובעת קשר סיבתי רפואי בין מצב דחק נפשי לבין הופעת המחלה. עוד נקבע, כי המבקש לא הוכיח, ששירותו הצבאי גרם לו לדחק נפשי. נוכח האמור, דחתה הועדה את הערעור.

(5) על החלטת הועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2607/03). בפסק דין מפורט מיום 25.12.05 אימץ בית המשפט את קביעת הועדה בדבר היעדרה של אסכולה רפואית כאמור. עוד נקבע, כי תנאי השירות של המבקש אינם בבחינת אירוע נפשי קשה. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נמצאה עילה להתערבותו בהחלטת הועדה.

(6) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.(1) בבקשה נטען, כי קביעת הועדה, לפיה אין אסכולה הקושרת את הופעת המחלה למצבי דחק, נוגדת החלטה שניתנה בועדת ערעור אחרת לפי חוק הנכים (בבית משפט השלום בחיפה), לפיה "אירוע דחק חריף יכול לגרום להתפרצותה של המחלה". נטען, כי הסתירה בהחלטות הללו מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד נטען, כי הבקשה מעלה סוגיה שטרם הוכרעה, ועניינה הקשר הסיבתי בין מצבי לחץ ודחק לבין התפרצות המחלה, וכי לבקשה דנא השלכות על מתדיינים פוטנציאליים נוספים מעבר לצדדים נשוא הבקשה. הוטעם, כי בדחיית תביעתו של המבקש יש משום אפליה על בסיס של מיקום גיאוגרפי – המקום בו נוהלו ההליכים, אל מול המקרה האחר בחיפה. לגופם של דברים נטען, כי יש לראות בהצבתו של המבקש כמדריך ראשי בקורס ובלחץ הנלווה לכך אירוע דחק, ושהללו היו הגורמים לפרוץ המחלה.

(2) נתבקשה תגובת המשיב; בתגובה נטען, כי הבקשה אינה מגלה עניין ציבורי או משפטי, שיש בו כדי לענות על התנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה נטען, כי תביעתו של המבקש נדחתה בגין הנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה. עוד נטען, כי אפילו קיימת אסכולה רפואית התומכת בעמדתו של המבקש, לפיה מצבי לחץ ודחק עלולים לגרום להתפרצות המחלה – אין בכך כדי לסייע לו, שכן הערכאות הקודמות קבעו, שבעניינו של המבקש לא הוכח התקיימותו של אירוע דחק. אשר לטענת ההפליה, נטען, כי אין בסיס לטענת המבקש בדבר אפליה על בסיס גיאוגרפי. לדברי המשיב, השוני בהחלטות ועדות ערעור שונות נעוץ בנסיבות הספציפיות של כל מקרה, וכי זהו הטעם לניגוד הלכאורי שבין ההחלטה בעניינו של המבקש לבין ההחלטה של ועדת הערעור בחיפה.

ד.(1) עיינתי בהחלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים בבית משפט השלום בחיפה (השופט א' גנון, ד"ר א' זילברמן, מר ק' בורנשטיין) מיום 27.10.05 ב- ענ 63/03 נווה נ' קצין התגמולים (להלן פרשת נווה ) שצורפה כנספח ג' לבקשה הנוכחית, ובה נידון עניינה של עוררת, אשר לקתה בסוכרת נעורים בזמן שירותה הצבאי. באותה החלטה נקבע, כי "בשאלת האסכולה הרפואית, כבר הבענו את דעתנו מספר רב של פעמים ותמכנו בקיומה באופן כללי, אולם גם הערנו כי במקרים בהם מדובר בסוכרת מסוג 1 (המחלה – א"ר) מקובל על הכל, שאירוע דחק חריף יכול לגרום להתפרצותה של המחלה אם אירע סמוך לפני פריצת המחלה. זו הייתה גם עמדת המשיב משך תקופה ממושכת גם בהופעתו בפני ועדת הערר". הנה כי כן, לכאורה עסקינן בשאלה, שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בועדות ערעור שונות. אעיר, כי מצב זה אינו ראוי; אין המדובר כמובן באפליה על בסיס גיאוגרפי, אך על פני הדברים אין השוני נעוץ רק בנסיבות הספציפיות של המקרים אלא גם בגישה קונצפטואלית שונה. עניין זה טעון הבהרה, ואשוב לכך בהמשך.

(2) ואולם, גם אם לפנינו שאלה אשר כשלעצמה יש בה עניין, רשות ערעור תישקל ככלל רק אם יש בהכרעה בשאלה המוצגת כדי להשפיע על הצדדים הישירים לבקשה (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם) (השופטת ארבל); ח' בן נון הערעור האזרחי

(2004) 320-319). חוששני, כי לא זה המצב בענייננו, ובשורה התחתונה, נראה כי גם אם קיימת אסכולה רפואית שדעתה כדעת המבקש באשר לאפשרות לפרוץ המחלה בשל לחץ, ואיני קובע מסמרות, אין בכך כדי לסייע לו. זאת – נוכח נסיבותיו הספציפיות, שאינן מורות, על פי הקביעות העובדתיות בועדה שאומצו בידי בית המשפט המחוזי, על לחץ כזה.

(3) אבאר: בהחלטת הועדה נקבע כממצא, כי "לא הוכח כל דחק נפשי אובייקטיבי בשירותו של המערער (המבקש – א"ר) החורג מן הטריוויאלי בחיים האזרחיים והאופייני לסיכונים של השירות הצבאי. המערער לא הוכיח כל תנאי שירות מיוחדים שיש בהם כדי לבסס אובייקטיבית קשר סיבתי בין השירות ובין הנזק ... ולא ברור לנו על סמך מה קבע ד"ר קיש (המומחה מטעם המבקש – א"ר) כי המקרה הכניס אותו ללחץ קשה ביותר אשר גרם לדחק הנפשי". בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת הועדה וקבע, כי "תנאי השירות הנטענים על ידי המערער אינם בבחינת אירוע נפשי קשה שאפשר לייחס לו תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת ... הלחץ הנפשי שבו היה נתון המערער נבע, לטענתו, מחששו שלא יבצע באופן הטוב ביותר את המשימה שהוטלה עליו. לא די בכגון דא כדי ליצור תשתית למסקנה בדבר קיומו של רכיב אובייקטיבי בגדרו של הקשר הסיבתי המשפטי". הערכאות הקודמות נסמכו בדבריהן על פסק דינו של השופט – כתארו אז – חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732, 763: "על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה . וכך, למשל, כאשר מדברת ההלכה במתח או בפחדים היוצרים קשר סיבתי-משפטי בין פגיעה בחייל לבין שירותו בצבא, מכוונים הדברים לא למתח או לפחדים על דרך הסתם אלא ל'מתח צבאי' ול 'פחדים צבאיים' ..." (הדגשה הוספה- א"ר).

(4) כאמור אף אם אניח – כדברי המבקש – שישנה אסכולה רפואית, לפיה מצב לחץ או דחק נפשי עלולים לגרום להתפרצות המחלה, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי שירותו הצבאי הוא שגרם לו ללחץ נפשי אשר בעקבותיו התפרצה המחלה. טענות המבקש, לפיהן יש לראות באירועים שקדמו לאבחון המחלה משום מצב דחק – עניינן ביישומה של הלכת אביאן על המקרה שלפנינו, ואין הן מצדיקות איפוא מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות פ"ד מז(3) 221, 222 (הנשיא שמגר)). אוסיף, כי על פני הדברים ישנם הבדלים בין נידוננו לבין העובדות ב פרשת נווה, שם נחשפה החיילת ללחצים לאורך תקופה בת חודשים, בלא שניתנה תשומת לב לתלונותיה.

משכך, בגדרו של ההליך דידן אין צורך כאמור לקבוע מסמרות בשאלת קיומה או היעדרה של אסכולה רפואית בדבר הקשר שבין לחץ נפשי להתפרצות מחלת הסוכרת.

(5) בטרם חיתום אציין: ב פרשת נווה נאמר על-ידי ועדת הערעור, כי "ראוי היה שהנושא ייבדק וייבחן מחדש ברמה מקצועית רפואית עליונה ביוזמה או בחסות בית המשפט, למשל, במינוי פנל מומחים מיוחד שייתן דעתו בעניין זה". למסר שבדברים אלה מבקש אני להצטרף. לדעתי, הואיל והחלטות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות שונות ניתנות בהקשר זה, כפי שרואים אנו בעינינו, יש מקום כי תקום ועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי נקיון הדעת ומבלי לפגוע ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות ותכלול מומחים שאינם מחוים דעה לבקשת צד בתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים.

ה.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.