רע"א 7234/15 פלוני נ. מדינת ישראל קצין התגמולים

1.הונחה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (ע"ו 17229-03-14, כב' השופטים י' שנלר, ח' ברנר וח' פלינר ) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959.

המבקש שירת במשמר הגבול החל משנת 1982. באוגוסט 2002, במהלך אימון שנתי מרוכז, הוא פונה לבית החולים בשל חולשה, ואובחן אצלו אירוע לבבי של 'תעוקת חזה אופיינית'. עקב כך, המבקש עבר צנתור שבמהלכו נמצאה אצלו היצרות בעורק לבבי, אשר הורחבה באמצעות בלון. בשנת 2010 פנה המבקש לקצין התגמולים בתביעה להכרה בנכותו עקב אירוע זה. חוות הדעת הרפואית שהוגשה לקצין התגמולים קבעה ש'תעוקת החזה' בה לקה המבקש, אינה אוטם שריר הלב (התקף לב) אלא תעוקה שנגרמה מטרשת הכלילית הקיימת אצל המבקש ללא קשר לאירוע. על-פי חוות הדעת הרפואית- "המאמץ הגופני, לכל היותר, הביא לגילוי מחלת לב טרשתית קיימת, מבלי שגרם או החמיר את הטרשת הקיימת" (חוות הדעת של ד"ר י' תמרי מיום 22.12.2010). לאור חוות דעת זו, דחה קצין התגמולים את התביעה.

על כך הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים, במסגרתה הוגשה מטעמו חוות דעת רפואית נוספת. ועדת הערעורים בחנה את הטענות ודחתה את הערעור. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו. בערעור זה נשמעה על ידי המבקש טענה נוספת, לפיה יש להכיר בתעוקת לב כנכות העומדת בפני עצמה. בית המשפט דחה את הערעור על שני רכיביו. ראשית, קבע בית המשפט כי לאור הממצאים העובדתיים של הערכאות הדיוניות הקודמות, לא הוכח קשר סבתי בין האירוע נשוא התביעה להחמרה בטרשת הכלילית בה לוקה המבקש. בנוסף – ובציינו שהדיון בשאלה זו הוא לפנים משורת הדין – דחה בית המשפט את הטענה לפיה יש להכיר בתעוקת החזה כפגימה עצמאית. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

2.דין הבקשה להידחות. תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים, מחייבת את התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הנכות ממנה הוא סובל לבין שירותו הצבאי. כך עולה מפורשות מסעיף 1 לחוק : "שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו", וכך הובהר פעמים רבות בפסיקה (לדוגמא בין רבים: ע"א 472/89

קצין התגמולים

נ' אברהם רוט , פ"ד מה(5) 203 (1991); רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון

פ"ד נ(1) 529 (1995)). הוכחת הקשר הסבתי מוטלת על התובע, ומשלא הוכח הקשר הסבתי, התביעה אינה יכולה להשתכלל. ועדת הערעורים קבעה – על סמך חוות הדעת הרפואיות ששמעה ועל סמך חקירות עדים שערכה – כי האירוע נשוא התביעה לא השאיר כל נזק קבוע למבקש. קביעה זו, הגם שהיא מסתמכת בין היתר על העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה, היא קביעה עובדתית. בית המשפט המחוזי עמד על כך שזכות הערעור על החלטת הוועדה לפי סעיף 34(א) ממוקדת לנקודה משפטית בלבד, וכך כתבתי אני במקום אחר על בקשת רשות ערעור לפי סעיף 34(ד):

ברם, וכפי שצוין על ידי בית המשפט המחוזי, סעיף 34 לחוק הנכים קובע כי המבקש רשאי לערער על החלטת ועדת הערעור לפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד. נימוק זה נכון ביתר שאת, כאשר המבקש פונה בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור בזכות. קביעת המחוקק בדבר קיומה של זכות ערעור לגבי נקודה משפטית בלבד, משקפת את האופי המיוחד של ההליך דנא. קביעות עובדתיות מתמקדות בדרך כלל, ואף כאן, בעניינים של רפואה. לא בכדי הערכאה המבררת בהליך מעין זה מורכבת גם מרופא. עוד יודגש, כי ההליך המתקיים בבית משפט השלום בדמות ועדה הינו חריג, יען כי המותב כולל שלושה גורמים שאחד מהם הוא שופט. כך או כך, מצוות המחוקק היא המחייבת ולא ניתן היה לערער על נקודה עובדתית. לנוכח טענת הסף לפיה אין ערעור על נקודה משפטית, אמנע מלהביע עמדה ביחס לשאלות משפטיות המתעוררות בתיק שאין בהן להשפיע על התוצאה (רע"א 2425/11 אברהם בביאן נ' קצין התגמולים , 4 (17.11.2011)).

מכיוון שוועדת הערעורים קבעה מפורשות כי לאירוע נשוא התביעה אין כל השלכה על מצבו הרפואי של המבקש – ובקביעה עובדתית זו אין לערכאת הערעור להתערב – אין אלא לדחות את בקשת רשות הערעור. ודוק: לפי קביעתה של ועדת הערעורים, האירוע נשוא הבקשה לא גרם להתפרצות מחלה שקיננה באופן סביל בגופו של המבקש (מחלה קונסטיטוציונלית), כפי שנטען בבקשה, אלא שמצבו של המבקש – עובר לאירוע ולאחריו – כלל לא השתנה. כלומר, על-פי חוות הדעת הרפואית ומסקנות ועדת הערעורים, לא רק שלא הוכח קשר סבתי בין האירוע לנכות כלשהי שנגרמה למבקש, אלא שכלל לא הוכח שחל שינוי במצבו הבריאותי של המבקש לאחר האירוע המדובר.

השאלה השנייה שהעלה המבקש, ובה לדעתו נעוצה ההצדקה למתן רשות הערעור, נוגעת לפרשנות תקנות הנכים. בית משפט זה התייחס בעבר למקרים בהם השאלה המתעוררת על ידי המבקש עשויה להיות בעלת השלכות רוחב, אך בנסיבות בהן הוגשה הבקשה אין לה השלכה על המבקשים עצמם, וקבע: "גם אם לפנינו שאלה אשר כשלעצמה יש בה עניין, רשות ערעור תישקל ככלל רק אם יש בהכרעה בשאלה המוצגת כדי להשפיע על הצדדים הישירים לבקשה" (רע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הבטחון אגף השיקום קצין התגמולים , ד (13.9.2006)). לאור זאת, השאלה התיאורטית האם תעוקת לב יכולה להיחשב בנסיבות כלשהן כנכות העומדת בפני עצמה אם לאו, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור במקרה זה.

הבקשה נדחית.