רע"א 6155/16 רע"א 6155/16

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 45471-01-16, כבוד השופטים י' גריל, כ' סעב ו ב' טאובר ), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: החוק ), לפיה התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על החלטת קצין התגמולים, ונקבעה החמרה בשיעור של 50% בגין הפגיעה הנפשית שממנה סבל.

1.

המבקש התגייס לצה"ל במרץ 2005. מחודש מאי 2006 החל לפנות לגורמי בריאות הנפש והתלונן על שינויי מצב רוח ועל מחשבות אובדניות. כן שטח בפניהם את הקשיים הכלכליים בביתו והתמודדות אביו עם אלכוהוליזם, וביקש סיוע במעבר ליחידה אחרת. זאת, לטענתו, על רקע שיבוצו ביחידה שבה היה דרוזי יחיד בין יהודים. בחודש יולי 2006 דווחה התנהגות חריגה של המבקש והוא אף פנה לקב"ן בבקשה להשתחרר משירות. ימים ספורים לאחר מכן המבקש לא שב מחופשה שבה שהה ונשלח למעצר, לאחר שבדיקת כשירות שנערכה לו אישרה כי אין מניעה רפואית לעוצרו. במהלך כליאתו נבדק המבקש תכופות על ידי רופאים שונים, ולאחר שמונה ימי כליאה אושפז כשהוא במצב פסיכוטי חריף ואובחן כי הוא סובל ממחלת הסכיזופרניה.

קצין התגמולים הכריע כי אין קשר סיבתי בין מחלת המבקש לבין תנאי שירותו הצבאי. נקבע כי גורמי דחק אחרים הובילו לגרימת המחלה, בדגש על הלחצים עמם התמודד בבית. המבקש ערער לוועדת הערעורים, שמינתה מומחה מטעמה. המומחה קבע בחוות דעתו כי המחלה התפרצה בשל שילוב של תנאי השירות הצבאי והלחצים מבית, אך הוועדה פסקה כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין השירות הצבאי להתפרצות המחלה, אלא זו נגרמה כתוצאה מנסיבותיו האישיות של המבקש. אף המעצר לא השפיע על גרימת המחלה, שכן זו התפרצה אצל המבקש טרם כליאתו. הוועדה גם העירה כי אף אילו היה נקבע שהמעצר גרם להתפרצות המחלה במובנה הסובייקטיבי, הרי שההלכה קובעת שכליאה, באין אירועים חריגים במהלכה, אינה מקיימת את היסוד האובייקטיבי הנדרש במסגרת הקשר הסיבתי המשפטי. עם זאת, נקבע כי עם כניסתו לכלא היה ניתן לאבחן את מצבו הנפשי של המבקש, באופן שהיה מביא לשחרורו ממעצר. מכיוון שמצבו הנפשי החמיר באופן ממשי בתקופת הכליאה, הוועדה זקפה לחובת האבחון הרפואי הרשלני החמרה של ממש במצבו של המבקש בשיעור של 50%.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, שפסק כי אין מקום להתערב בקביעותיה של הוועדה, ודחה את ערעורו.

2.

מכאן לבקשת רשות הערעור. המבקש מלין על כך שחוות דעתו של המומחה מטעם הוועדה לא אומצה כלשונה, וכי תחתיה אומצה חוות דעת של המומחה מטעם המשיב, שקבע כי אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי להתפרצות המחלה, וזאת על אף שמומחה זה לא הועמד לחקירה נגדית. המשיב טוען כי הבקשה מופנית כנגד הכרעות עובדתיות של ערכאה קמא, ואין זה ממקומה של ערכאה זו להתערב בהן. עוד נטען כי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב לא התקבלה על ידי הוועדה אלא אומצה חוות דעת של המומחה מטעם הוועדה, ומכאן שלא היה צריך לאפשר למבקש להתגונן כנגד קביעותיו של המומחה מטעם המשיב.

3.

בקשת רשות הערעור המונחת בפניי מהווה דיון בגלגול שלישי מנקודת המבט של הערכאות השיפוטיות שדנו בעניין. עוד יש לזכור כי החלטת קצין התגמולים ניתנת לערעור בפני ועדת הערעורים, שעליה ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי "בנקודה משפטית בלבד", בהתאם לסעיף 34(א) לחוק. ברם, הבדיקה צריכה להתבצע באופן פרטני ביחס לכל בקשה.

הבקשה מושא ענייננו נסובה סביב קביעות עובדתיות במהותן, בדגש על דרך הבחירה בין חוות דעת של המומחים הרפואיים השונים שנשמעו במסגרת ההליכים קמא. ההלכה היא כי קביעה של בית המשפט המבוססת על העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה עשויה להיחשב כקביעה עובדתית, ובהיעדר פגם בולט ערכאת הערעור לא תתערב (ראו, למשל, רע"א 7234/15 פרץ נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (13.4.2016); כן ראו רע"א 6186/11 מלכה נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (23.5.2010)). ברם, אף אם ייתכן חריג לכלל, במקרה זה שאלת הבחירה בין חוות דעת שונות מהווה קביעה עובדתית שנתונה לוועדת הערעורים. ואכן, ועדת הערעורים היא שנחשפה למלוא התשתית הראייתית ומסקנותיה בדבר הבחירה בין חוות הדעת השונות נומקו כראוי. אין לשכוח כי ישנה קשת רחבה של אפשרויות נוספות להכריע במקרה מסוג זה, פרט לפסיקת החמרה בשיעור של 50% או בשיעור של 100%. עם זאת, לא מצאתי עוגן לשלול את ההחלטה שבית המשפט הגיע אליה, ועיקר הזרקור מופנה להכרעתו כי אין יסוד לקבוע שיעור נכות ברמה של 100%.

עוד נטען כי לא ניתנה למבקש האפשרות להעמיד את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב לחקירה נגדית. על פני הדברים, ייתכן שנפל פגם. אלא שעסקינן בבקשה למתן רשות ערעור המקנה לערכאה זו שיקול דעת רחב בעניין. אמת המידה היא האם נגרם נזק למבקש רשות ערעור. בענייננו, הוגשו שלוש חוות דעת. עמדת המומחה מטעם המבקש הינה כי יש קשר סיבתי מלא; עמדת המומחה מטעם המשיב היא כי אין קשר סיבתי בכלל; ואילו עמדת המומחה מטעם הוועדה קרובה לעמדה המשתקפת בפסק דינה של הוועדה, לפיה יש קשר של החמרה. הואיל והוועדה אימצה במידה רבה את ממצאי המומחה מטעמה, ולא את עמדת המומחים מטעם הצדדים, נכון להתמקד בחוות דעתו. אשר לכך, המבקש חקר את המומחה מטעם הוועדה ואף הציג, כאמור, חוות דעת מטעמו. בנסיבות אלה, נראה כי אין מקום להתערב ולהורות על החזרת העניין לשם קיומה של חקירה נגדית לגבי מומחה שממילא עמדתו לא התקבלה.

4.

שלא למעלה מן הצורך אני מוצא לנכון להסתייג מקביעת ערכאות קמא כי ככלל, כליאה אינה מקיימת את היסוד האובייקטיבי הנדרש במסגרת ביסוס הקשר הסיבתי המשפטי. אמנם, גם לשיטת בית המשפט המחוזי הקביעה האמורה לא השפיעה על התוצאה במקרנו, אך יש מקום לשוב ולעמוד על העניין, שמא הדבר יהיה רלוונטי בתיקים עתידיים. ציינתי בעבר ( רע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים

– היחידה לתביעות וקביעת זכאות (23.10.2013)) כי מאסר אינו אירוע טריוויאלי, שולי או שגרתי, וכי הוא אינו נופל מן המקרה שתואר בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין

אביאן )), שם תפקידה הצבאי של המערערת היה הקלדת נתונים למחשב. לשון אחר – אם בעניין אביאן נמצא כי היסוד האובייקטיבי מתקיים, הרי שיסוד זה בוודאי מתקיים כאשר מדובר בכליאתו של חייל מאחורי סורג ובריח.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.