רע"א 6186/11 משה [מוריס] מלכה נ. קצין התגמולים משהב''ט

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי ) שבגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטות הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום, התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: הוועדה הרפואית העליונה או הוועדה )).

1.

המבקש, יליד 1946, מוכר על-ידי קצין התגמולים של משרד הבטחון כנכה עקב שירותו הצבאי. במסגרת ההליכים השונים לקביעת דרגת הנכות של המבקש, קבעה הוועדה המחוזית כי בגין פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, יש לקבוע למבקש דרגת נכות בשיעור של 1% בלבד (לפי סעיף 37(2)(א)( I ) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תשי"ט-1969: "הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי: כאבים כרוניים, מתועדים, ללא ממצא אורגני וללא הגבלת תנועות").

המבקש ערער לוועדה רפואית עליונה על קביעה זאת, בטענה שהוא סובל ממגבלה קשה בתנועות הצוואר, הירדמות הידיים וכאבים קשים. בתמיכה לטענותיו צירף שתי חוות דעת רפואיות (חוות דעתו של פרופ' יגאל מירובסקי מיום 16.12.1998; חוות דעתו ד"ר נחשון רנד מיום 17.3.2010), שבגדרן נאמר כי נוכח מצבו יש לקבוע לו דרגת נכות גבוהה יותר (20% לפי חוות דעתו של פרופ' מירובסקי, ו-37% לפי חוות דעתו של ד"ר רנד). בנוסף, צירף המבקש תוצאות בדיקת הדמיה שעבר, התומכת – לשיטתו – בטענותיו על שיעור הפגיעה בתפקודו בעמוד השדרה הצווארי.

2.

הוועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעור המבקש על קביעות הוועדה המחוזית. בפרק הבדיקה נאמר כי חוות הדעת של פרופ' מירובסקי אינה אקטואלית למצבו הנוכחי של המבקש, שכן היא נערכה לפני זמן רב. אשר לחוות דעתו של ד"ר רנד – הוועדה חלקה על ממצאיו הקליניים, וקבעה כי אלה אינם עולים מהבדיקות שביצעה בעצמה או מבדיקת הולכה עצבית ( EMG ) שנערכה למבקש. בדו"ח הוועדה העליונה מיום 25.1.2010, נכתב בפרק הבדיקה כי המבקש "הניע את הצוואר יחסית בחופשיות" לאחר הסרת הצווארון. עוד עמדה הוועדה על שיתוף פעולה לקוי מצידו של המבקש במסגרת הבדיקות.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את ערעור המבקש. נקבע כי הוועדה התייחסה לשתי חוות הדעת שהגיש המבקש, ונימקה מדוע לא ראתה לקבל את הקביעות בהן. עוד נמצא כי הוועדה ערכה למבקש בדיקה יסודית, לאחר שעיינה בתוצאות בדיקת ההדמיה, וגם אם יש חוסר התאמה בין ממצאי בדיקת ההדמיה לבין תוצאות בדיקת ההולכה העצבית ( EMG )

– אין בכך כדי להצדיק התערבות בקביעת הוועדה.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש, שאינו מיוצג, חוזר על ההשגות שהעלה בערעור. בין היתר, מלין הוא על קביעות הוועדות הרפואיות בעניינו ומוסיף כי הן חוות הדעת שהוגשו מטעמו, הן תוצאות הבדיקות הרפואיות הרבות שנערכו לו תומכות כולן בטענתו כי יש לקבוע לו שיעור נכות גבוה יותר בגין פגיעה בעמוד השדרה הצווארי. לדבריו, אין זה ברור מדוע לא ניתן משקל משמעותי לחוות דעתם של רופאים מומחים רבים התומכים – לשיטתו – בעמדתו. כמו-כן, הוא מתייחס לסתירות לכאורה בהחלטות הוועדה העליונה – למשל, הקביעה כי המבקש הזיז את ראשו באופן חופשי, ובצידה ההערה בדבר סירובו להפיק תנועות צוואר וכתפיים.

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור תינתן במשורה, ורק במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעלה שאלה מעין זו. טענותיו של המבקש נוגעות בעיקרן לדחיית חוות הדעת המומחים שהוגשו מטעמו, והעדפת עמדת חברי הוועדה הרפואית בשאלת דרגת הנכות. כידוע, העדפת חוות דעת רפואית היא בגדר קביעה עובדתית של הוועדה הרפואית על יסוד שיקול דעתה ועמדתה המקצועית, ובכך, בהיעדר פגם בולט, לא תתערב ערכאת הערעור, לא כל שכן – בערעור ב"גלגול שני" (ראו: רע"א 5836/10 טירם נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 31.8.2010); רע"א 2352/10 בן נעים נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 23.5.10)).

הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.