רע"א 8900/12 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק ) שדחה את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שבסגרה נדחו טענותיו להעלאת דרגת נכות הכוללת שנקבע לו.

1.

המערער, יליד 1972, הוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק התגמולים ) בדרגת נכות כוללת של 33% בגין פגימות שונות, ובהן פציעה ברגלו שאירעה במהלך שירותו הצבאי. ביום 4.1.2012 ניתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה להפחית את דרגת נכותו מ-5% ל-1% בגין פגימה של קיצור רגל ימין. באותו ערעור החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת המשיב, להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה מהטעם שהיא לא הזהירה את המבקש קודם שהחליטה כי תוצאת הדיון עלולה להיות הפחתה בדרגת נכותו. על רקע טענותיו של המבקש כי השמנת יתר שממנה הוא סובל הוחרפה כתוצאה מפציעתו, הנחה בית המשפט את הוועדה לשקול אם יש מקום לצרף להרכבה רופא המתמחה בהשמנת יתר.

2.

בעקבות פסק הדין האמור, דנה הוועדה הרפואית העליונה פעם נוספת בעניינו של המבקש. בדיון זה כלל הרכב הוועדה גם רופא פנימאי. הוועדה קבעה כי נכותו של המבקש בעניין ההבדל באורך הרגליים תואמת את מצבו האובייקטיבי; וכי הוא לוקה בהשמנת יתר קשה מילדות. לפי ממצאי הוועדה, כשהתגייס המבקש לצבא הוא סבל מהשמנת יתר ומשקלו היה 150 ק"ג

(נתוני פתיחה של 45 BMI , שהם נכות של 20% לפי מבחני הביטוח הלאומי). על כן, מצבו קודם לתאונה ממילא הגיע לרמת הנכות המרבית, ולכן לא ניתן להכיר בהחמרה אפילו הייתה קיימת. הוועדה הוסיפה כי מיעוט פעילות גופנית אינו יכול כשלעצמו לגרום לעלייה במשקל כל כך משמעותית, וכי על אף שבעקבות ניתוח שעבר לפני כחמש שנים הוא הולך ללא אמצעי עזר ויכול לבצע פעילות גופנית, לא חל שיפור בהשמנה הקיצונית. על כן דחתה הוועדה את טענותיו.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט כ' מוסק ) לא מצא עילה

להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה, וערעור המבקש על החלטה זו – נדחה. בית המשפט דחה טענות דיוניות שונות שהעלה המבקש, ובהן טענה שכוונה להרכב הוועדה. בית המשפט ציין כי בדיון הוועדה נכח רופא פנימאי, שהוא בעל מומחיות בנושא השמנת יתר, וכי בפסק הדין מיום 4.1.2012 הורה בית המשפט לוועדה לשקול לצרף מומחה להשמנת יתר, להבדיל מקביעה פוזיטיבית שעליה לעשות כן. לגופם של דברים, לא ראה בית המשפט להתערב בקביעותיה הרפואיות של הוועדה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, המכוונת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי היה על הוועדה להתייחס לקשר הסיבתי החלקי בין הפציעה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי לבין השמנת היתר שממנה הוא סובל. בין היתר, נטען כי המבקש השיל עשרות קילוגרמים ממשקלו לפני הגיוס, וכי עקב פציעתו נמנע ממנו לבצע פעילות גופנית במשך שנים רבות. לפיכך, גם אם סבל המבקש מהשמנת יתר לפני גיוסו, הרי שיש לפציעתו קשר סיבתי – ולו חלקי – למצבו הנוכחי. עוד נטען כי החלטת הוועדה הרפואית לא הייתה מנומקת, ולכן לא אפשרה ביקורת שיפוטית אפקטיבית על קביעותיה.

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור תינתן במשורה, ורק במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 6186/11 מלכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 25.10.2011)). הבקשה דנן אינה מעלה שאלה מעין זו. טענות המערער מכוונות לקביעת הוועדה הרפואית העליונה, שמצאה כי השמנת היתר שממנה הוא סובל איננה נובעת מהנכות המוכרת (שבר בירך). קביעה זו התבססה על מספר ממצאים עובדתיים שהובאו בהחלטתה המנומקת של הוועדה – ראשית, המבקש סבל מעודף משקל עוד לפני גיוסו; שנית, משקלו של המבקש לא ירד, גם לאחר שחל שיפור במצב רגלו. קביעה זו מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואינה מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.