רע"א 7271/10 אדרי ירון נ. קצין התגמולים משרד הביטחון

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו -י' נועם ) בע"א 3101/09 מיום 15.7.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה לערעורים (להלן: ועדת הערעורים ) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ) בע.נ. 97/04, במסגרתה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת המשיב לדחות את תביעתו להכיר בקשר הסיבתי שבין מחלת סכרת הנעורים בה חלה (להלן: הסכרת ) לבין אירוע דחק נפשי אליו נחשף במהלך שירותו במשטרת ישראל.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש, יליד 1975, התגייס למשטרה ביום 30.7.1998. כפי שעולה מהחלטת ועדת הערעורים, בסמוך לאחר תחילת שירותו של המבקש במשטרת ישראל נקרא המבקש לטפל בתאונת דרכים קטלנית בה נהרגו שני אנשים ומספר ילדים נפצעו ונלכדו במכונית הפוכה שהייתה מעורבת בתאונה (להלן: התאונה ). לטענת המבקש, האירוע הקשה לו נחשף היה טראומטי עבורו; הוא חש הלם, בלבול, חולשה, חוסר אונים, גופו החל להתכווץ ולרעוד וראייתו התטשטשה. כחודש לאחר התאונה התגלתה אצל המבקש מחלת הסכרת. לטענתו, המחלה פרצה בשל מצב הדחק הנפשי בו היה נתון לאחר שנחשף למראות תאונת הדרכים.

2.

כפי שעולה מהחלטתה של ועדת הערעורים, דחה המשיב את תביעתו של המבקש בהסתמך על תוצאות בדיקותיו והנימוקים שצויינו בחוות הדעת של פרופ' א' קרסיק מיום 18.9.2004. מסקנתו של המשיב הייתה כי אין קשר בין הסכרת ממנה סובל המבקש ובין תנאי שירותו המשטרתי. על החלטתו של המשיב ערער המבקש לועדת הערעורים בה אף ניסה להרחיב את חזית הערעור ולטעון כי קיים קשר בין התפרצות הסכרת לבין שירותו הצבאי (לאור האמור בחוות דעתו של פרופ' קרסיק לפיה קיים קשר סיבתי להערכתו בין הסכרת לבין שירותו הצבאי של המבקש), אולם ערעור זה של המבקש נמחק שכן טרם התקבלה החלטת המשיב בהקשר לשירותו הצבאי של המבקש. משכך הכריעה ועדת הערעורים רק בערעור הנוגע לשירותו של המבקש במשטרת ישראל.

3.

ועדת הערעורים דחתה את ערעורו של המבקש משני טעמים. ועדת הערעורים הדגישה כי על מנת שתוכח תביעתו של המבקש עליו לעבור שתי משוכות מצטברות: הראשונה, הוכחת הדחק שבעקבות האירוע; השנייה, הוכחת הקשר הסיבתי-רפואי-משפטי בין האירוע לבין פרוץ מחלת הסכרת. ועדת הערעורים ציינה כי לעניין עצם קרות האירוע ונסיבותיו, העיד המערער בלבד ובכך עדותו הייתה עדות יחידה. ועדת הערעורים קבעה כי מהראיות שהציג המבקש לא הוכח "כי אירוע שכזה אכן התקיים, בתאריך ובמיקום הנטענים", בין היתר משום שהמבקש לא המציא רישום מתוך יומן המשטרה המתעד את תאונת הדרכים והוא אף לא זימן לעדות את השוטר שהיה עמו לטענתו בעת האירוע. לפיכך, הגיעה ועדת הערעורים למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל להוכחת אירוע הדחק הנפשי. לעניין המשוכה השנייה של הוכחת הקשר הסיבתי, הדגישה ועדת הערעורים כי לאחר שבחנה את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים הגיעה למסקנה כי המבקש לא הוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, ובהקשר זה אין די באמור בדו"ח "ועדת רז" מחודש יולי 1996. ועדת הערעורים הטעימה כי שגרת עבודתו של המבקש במשטרה היתה חשיפה למקרי אלימות שונים ולכן הוא לא הוכיח כי תאונת הדרכים עולה כדי אירוע יוצא דופן היוצר דחק נפשי ייחודי. כנגד החלטתה של ועדת הערעורים הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, מפי סגן הנשיאה צ' סגל והשופט י' נועם , גרסה כי יש לדחות את הערעור, הן מהטעם שהמבקש לא הוכיח לפני ועדת הערעורים קיומו של אירוע דחק נפשי, לא כל שכן דחק נפשי קיצוני ביחס למהלך שירותו המשטרתי, והן מהטעם שההלכה הפסוקה הכירה בכך שאין די בדו"ח "ועדת רז" כדי לגבש אסכולה רפואית המכירה בקיומו של קשר סיבתי כאמור. עוד צויין בדעת הרוב כי בנסיבות העניין לא היה בחוות דעת המומחה שהציג המבקש כדי לבסס אסכולה רפואית שכזו. דעת הרוב הטעימה כי יש להצטער על כך שהמשיב לא השכיל ליישם את המלצותיו של בית משפט זה בעבר להקים ועדה רפואית ברמה גבוהה שתחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית באשר לקיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים. על דעת הרוב חלק השופט מ' דרורי שנותר בדעת מיעוט. השופט דרורי ציין כי אכן לפי הפסיקה טרם התגבשה אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי כאמור, ואולם מהפסיקה עולה כי בכך אין כדי לחסום את דרכו של תובע ספציפי להוכיח כי קיים קשר סיבתי, אולם זאת כאשר הוכחו תנאי שירות קשים במיוחד או אירועים חריגים בחומרתם אשר התרחשו בסמיכות לפרוץ המחלה. השופט דרורי קבע כי אמנם בסוגיה עובדתית זו קבעה ועדת הערעורים כי התרחשות האירוע לא הוכחה על ידי המבקש, אולם לדידו קביעתה זו של ועדת הערעורים אינה מעוגנת בחומר הראיות. בהקשר זה ציין השופט דרורי כי אם המשיב סבר כי האירוע לו טוען המבקש לא אירע היה על המשיב להביא את יומן המבצעים של אותו יום ולהעיד שוטרים אחרים ולהוכיח כי התאונה לא אירעה כלל.

כנגד פסק הדין של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי.

תמצית נימוקי הבקשה

5.

לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית והיא האם קיים קשר סיבתי בין חשיפה לאירועי דחק נפשי לבין התפרצותה של סכרת נעורים. המבקש אף טוען כנגד הממצאים העובדתיים לפיהם לא הוכיח את התרחשותו של אירוע הדחק וכן כי לא הוכיח קיומו של דחק נפשי יוצא דופן בנסיבות העניין, אולם לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי מקום לפרט טענות אלה. המבקש טוען כי יש לאמץ את גישתו של השופט דרורי

לפיה נטל הראיה לסתירת התרחשות האירוע ונסיבותיו הנטענות היה מוטל על המשיב.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובכל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב.

7.

כידוע,

הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. זוהי ההלכה אף כאשר עסקינן בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי על ועדת הערעורים לפי חוק הנכים [ראו למשל: החלטתי ברע"א 8495/09 בן אסייג נ' קצין

התגמולים

(לא פורסם, 12.1.2010) (להלן: עניין בן אסייג ), סעיף 15 ].

8.

לטעמי, מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. ערעורו של המבקש נדחה על ידי ועדת הערעורים אמנם גם על יסוד הקביעה כי לא הוכח קשר סיבתי בין היחשפותו לאירוע הדחק הנפשי הנטען לבין התפרצות סכרת הנעורים בה לקה, אולם לא היה זה הטעם היחיד ואף לא המרכזי, שכן ערעורו של המבקש לפני ועדת הערעורים נדחה בראש ובראשונה על בסיס עובדתי, שכן נקבע כי המבקש לא הוכיח את עצם התרחשותו של אירוע הדחק הנטען, ואף לא קיומם של תנאי דחק מיוחדים. משכך, סבורני כי בדין נדחה ערעורו של המבקש לפני בית המשפט המחוזי , שכן לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים הערעור על החלטת ועדת הערעורים יהיה בסוגיה משפטית בלבד. בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה הרי שבית המשפט המחוזי לא יתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערעורים אלא במקרים חריגים (ראו למשל: עניין בן אסייג , סעיף 17 סיפא), אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם. משכך, גם אם השאלה של הכרה בקיומה של אסכולה רפואית כאמור מתעוררת בנסיבות העניין, הרי שהכרעה בה בנסיבותיה של בקשה ספציפית זו אינה רלבנטית לאור היעדר תשתית עובדתית מספקת לגבי עצם התרחשותו של אירוע הדחק הנפשי. משכך, עניינה של בקשה זו מתמצה בדלת אמותיהם של הצדדים ללא כל השלכה עקרונית.

9.

אין בידי לקבל את גישתו של השופט דרורי

לעניין נטלי ההוכחה, שכן נטל השכנוע בדבר התקיימותם של היסודות העובדתיים בתביעה לפי חוק הנכים מוטל על התובע ולא על המשיב, ומשכך מי שהיה צריך להציג את רישומי יומן המשטרה ולהעיד עדים להוכחת טענותיו העובדתיות, הוא המבקש. גישתו של השופט דרורי מביאה להיפוך נטל הבאת הראיה ולכך לא אוכל להסכים. אכן, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה בתביעות כנגד קצין התגמולים יתכן כי נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע הרובץ על כתפיו של התובע לאורך כל ההליך) יועבר לכתפי המשיב, אולם לצורך כך ראשית על התובע להוכיח "קיומן של נסיבות במהלך השירות" [ראו למשל: פסק דינו של השופט ת' אור

ברע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים , פ"ד נז (1) 931, 943-942 (2003)]. משהמבקש לא הניח תשתית עובדתית בסיסית להתרחשותו של אירוע הדחק הנפשי הנטען על ידו, הרי שלא התקיים התנאי המקדמי להעברת נטל הבאת הראיה לכתפי המשיב.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.

הצורך בקביעת מדיניות המשיב בנושא הקשר הסיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצותה של מחלת סכרת נעורים

11.

בהחלטתי בעניין בן אסייג נתתי דעתי, בין היתר, לשאלה המשפטית שלכאורה מתעוררת בנסיבות העניין בדבר קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר סיבתי כאמור ואף השופט א' רובינשטיין

דן בסוגיה זו בהחלטתו ברע"א 471/06 פלורנטין נ' קצין התגמולים

(לא פורסם, 13.9.2006). עסקינן בשאלה משפטית מורכבת שטרם הוכרעה. ואולם, אף במקרים הנ"ל לא ניתנה על ידי בית משפט זה רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בעיקר בשל נסיבותיהם הקונקרטיות. לא מצאתי כי לעת הזו יש טעם מיוחד לחרוג מהקו הפסיקתי בעניין זה שעה שנסיבות העניין הקונקרטי אינן מצדיקות הכרעה בשאלה המשפטית. ואולם, כמו השופט רובינשטיין אף אני הדגשתי בעניין בן אסייג את הצורך בקבלת הכרעה עקרונית בסוגיית הקשר הסיבתי, אולם סברתי כי נכון יהיה שבטרם יָדון בית משפט זה בסוגיה תינתן למשיב האפשרות להקים ועדה מקצועית שתכריע בעניין.

12.

מאז ניתנה החלטתי בעניין בן אסייג (מיום 12.1.2010) עברה כשנה ונראה כי המשיב טרם פעל בעניין זה. משכך, ועל אף ההכרעה במקרה הקונקרטי נושא בקשה זו, יעדכן המשיב את בית המשפט עד ליום 31.1.2011 אם הקים ועדה כאמור ובמידה שעשה כן באיזה שלב מצויים הדיונים בוועדה זו.

13.

החלטתי זו תובא לעיונם של היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי למערכת הביטחון.