בע"מ 5553/16 בע"מ 5553/16

1.למבקשת בן קטין, יליד שנת 2014, שנמסר כשבועיים לאחר לידתו למשפחה שהסכימה לאמצו, אם יוכרז בר-אימוץ. הרקע לכך – מחלה נפשית שממנה היא סובלת, המלווה בסימני ליקוי בולטים ותהליכי חשיבה שאינם תקינים. כל אלה, לצד העדר שיתוף הפעולה מצדה, חוות דעת מומחה שבה נשללה מסוגלותה ההורית לגדל את הקטין, סירובה לגלות את זהות האב לשם ניסיון להסתייע בו ונתונים נוספים – הובילו את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים לקבוע כי לא ניתן להפקיד את גורלו של הקטין בידיה, מתוך חשש לשלומו (תיק אימוץ 49/15, כב' השופטת א' בן דור ליבל ). עוד נקבע כי מן הנתונים לא עולה שקיים סיכוי לשינוי חוסר המסוגלות ההורית בעתיד הנראה לעין, אף בסיוע גורמי הסעד והרווחה. על כן הוכרז הקטין כבר-אימוץ ונקבע כי האימוץ יהיה סגור. יצוין קטינה נוספת שנולדה למבקשת בשנת 2009, ושהוצאה ממשמורתה בשנת 2010, הוכרזה בעבר כבת-אימוץ, והליכים ערעוריים על כך נדחו (ראו בע"מ 1998/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (01.06.2014); דנ"א 4210/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(28.09.2014)).

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים כחודשיים וחצי לאחר המועד שבו הומצא לה פסק הדין, על אף שהמועד להגשת ערעור מסוג זה הוא בתוך 15 יום (סעיף 13(ב)(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981). לאיחור ניתנו הסברים שונים בשלבים השונים של ההליך – חוסר רצון להגיש ערעור וחרטה על כך מאוחר יותר, ונסיעה דחופה לחו"ל. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין לא הוצג "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור, כנדרש לפי סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, השתמ"ד-1984, וזאת גם בשים לב לכך שמדובר בהליך אימוץ, על כל המשתמע מכך. הטעמים המרכזיים שניתנו לכך הם העובדה שסיכוייו הלכאוריים של הערעור הם אפסיים, והעובדה שהקטין והמועמדים לאמצו מצויים כבר תקופה ארוכה במצב של חוסר ודאות, ואף הוגשה בקשה למתן צו אימוץ. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, שבמסגרתה מלינה המבקשת על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר העדר מסוגלותה ההורית.

2.אין צורך להכביר במילים על הקושי הטמון בהליכים מעין אלה, שבמסגרתם על בית המשפט להכריע בשאלת מסירתו של קטין לאימוץ על אף התנגדות ההורה הביולוגי שלו, הוא האפטרופוס הטבעי שלו. ההצדקה להכרעה קשה זו, כפי שקובע סעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים, היא "אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ". טובתו של הקטין היא השיקול המכריע, גם אם הגשמתה כרוכה בבחירת הרעה הקטנה מבין שתי האפשרויות הרעות שעל הפרק – ניתוקו מהוריו מולידיו .

בראי זה, ועם כל הצער שבדבר, לא ניתן להיעתר לבקשה. לא בכדי קבע המחוקק סד זמנים מהיר ביותר בהליכי אימוץ:

" החלטת בית המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך תשעה חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ערעור על ההחלטה יוגש בתוך 15 ימים מיום המצאתה; החלטת בית המשפט בערעור תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו" (סעיף 13(ב)(1) לחוק אימוץ ילדים).

החוק מבטא את ההשקפה שיש להגיע להכרעה מהירה ביותר בהליכי אימוץ, מתוך מגמה למזער את הפגיעה בכל הצדדים המעורבים, ובמיוחד הקטין שעתידו לוט בערפל. כך באופן כללי, וכך במיוחד בסיטואציה החריגה שלפנינו, שבה הקטין מצוי כמעט מעת לידתו אצל המשפחה המועמדת לאמצו. אם חפצה המבקשת לנתקו מן המשפחה היחידה שאותה הכיר בחייו הקצרים, או לכל הפחות לקבוע מסגרת של אימוץ פתוח – אין היא רשאית להתמהמה כרצונה ולהתעלם ממסגרת הזמנים שקבע המחוקק. לכך יש להוסיף את סיכויי הערעור, אליהם אתייחס להלן.

אכן, התוצאות הקשות המאפיינות הליכי אימוץ מצדיקות גמישות רבה יותר לעניין מועדי ההליכים. ברם, הארכת המועד אינה נעשית באופן אוטומטי, תוך ויתור מלא על הדרישה ל"טעם מיוחד", שכן כאמור – על הפרק מונחת טובתו של הקטין (ראו בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.04.2009)). כפי שציין בית המשפט המחוזי, יש להפנות את הזרקור לסיכויי הערעור ולהשפעת הארכת המועד על הקטין – האם היא עלולה לפגוע בו או לערער את היציבות בחייו? אשר לסיכויי הערעור, המבקשת מלינה על כך שהפסיכיאטרית שנפגשה עמה מטעם שירותי הרווחה התרשמה ממנה לחיוב, אולם למרות זאת לבית המשפט הוצגה חוות דעת השוללת את מסוגלותה ההורית. לא מצאתי ממש בטענה זו. ערכאות קמא סקרו בהרחבה את חוות הדעת המקצועיות שניתנו. כפי שנקבע, עולה מהן בבירור כי הותרת הקטין בידי המבקשת מעלה חשש לפגיעה בשלומו. המבקשת אינה מבינה את השלכות מחלתה על התנהגותה, היא מסרבת לקבל טיפול מתאים או לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ושיקול דעתה פגום. אף לא עולה כי קיים סיכוי לשינוי עתידי במסוגלות זו, לנוכח מחלת הנפש של המבקשת, שאינה זוכה לטיפול הולם ומפאת העדר שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה. מכאן שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים:

" באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה...

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו ".

בית המשפט רשאי היה – ונדמה כי בנסיבות העניין אף חייב היה – להכריז על הקטין כבר-אימוץ. כאמור, אף בהיבט של השפעת האיחור בהגשת הערעור על הקטין אין כדי לסייע למבקשת. אימוצו תלוי ועומד זמן רב מדי, וכל עיכוב נוסף שלא לצורך אינו עולה בקנה אחד עם טובתו. גם שיקול זה אינו מצדיק אפוא קיומו של הליך ערעורי נוסף ללא תוחלת ממשית.

3.הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.