בע"מ 563/16 בע"מ 563/16

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' וילנר, ס' ג'יוסי, א' אלון ) בעמ"ש 33249-05-15 מיום 21.12.2015, בגדרו דחה בית המשפט את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ה' גולדקורן ) בתמ"ש 25687-05-11 מיום 24.3.2015, והותיר את הנחייתו לפיה יאוזנו המשאבים בין הצדדים בחלקים שווים על כנה.

2.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1994. כשנה לאחר נישואיהם, חתמו בני הזוג על הסכם ממון במסגרתו הוסכם כי המשיבה, בסיוע הוריה, תממן רכישת מגרש בפרדס חנה ובנייה עליו, וכי נכס זה יהיה קניינה הבלעדי, ובמקרה של פקיעת הנישואין לא יאוזן שוויו בין בני הזוג. ההסכם אושר ע"י בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: החוק ). בהמשך שימש הבית שנבנה כבית מגוריהם של בני הזוג ושתי בנותיהן.

3.

בחלוף 17 שנות נישואין עלו יחסי בני הזוג על שרטון. המשיבה הגישה תביעה רכושית במסגרתה ביקשה להורות, בין היתר, כי בית המגורים בפרדס חנה הוא קניינה הבלעדי ולא יבוא בחשבון באיזון המשאבים בין הצדדים. המבקש התנגד לכך בטענה, כי בני הזוג ביטלו את הסכם הממון בהתנהגותם בכך שמימנו ממקורותיהם המשותפים חלק מבניית הבית והשבחתו. אשר לאיזון המשאבים, כל אחד משני בני הזוג ביקש כי איזון שווי הנכסים של בני הזוג לא יעשה באופן שווה, אלא ייקבע יחס אחר מכח סעיף 8(2) לחוק: המבקש - מהטעם שככל שייקבע שהבית שייך למשיבה לבדה יש להותיר לו את כל הזכויות שצבר במהלך הנישואין; והמשיבה - מהטעם שהמבקש טיפח קריירה בעוד היא צמצמה עבודתה כדי לטפל בבנותיהם.

4.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי בית המגורים הוא קניינה הבלעדי של המשיבה ושוויו לא יאוזן בין הצדדים נוכח ההסכם אשר קיבל תוקף פסק דין. בית המשפט נימק, כי המבקש אינו יכול לטעון לעניין זכותו בבית כיוון שלא הגיש תביעה לביטול ההסכם. אשר לאיזון המשאבים קבע, כי לא שוכנע כי קיימים פערים כלכליים משמעותיים המצדיקים הפעלת סעיף 8(2) לחוק לטובת המשיבה, מהטעם שאל מול העובדה שהמבקש משתכר יותר מן המשיבה, מעתה יהא עליו לדאוג לעצמו למדור בעוד שבידי המשיבה נותר נכס מגורים פרטי ללא משכנתה. סעדים נוספים שביקשה המשיבה באשר למוניטין שצבר המבקש כמהנדס חשמל, דמי שימוש ראויים בגין שימושו בבית לאחר עזיבתה ועוד נדחו על-ידי בית המשפט.

5.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורו לא טען כנגד הקביעה כי בית המגורים ייוותר בידי המשיבה, אלא מיקד טענתו באיזון המשאבים בין בני הזוג. המבקש טען, כי בדונו באיזון המשאבים התייחס בית המשפט רק לטענות המשיבה וכלל לא פירט את טענותיו לענין קביעת יחס חלוקה לטובתו וממילא לא דן ולא הכריע בהן. לדידו, היה על בית המשפט לקבוע כי הזכויות הסוציאליות שצבר יהיו לו לבדו, ולא היה מקום להותירו עם 90,000 ₪ בידו בלבד, משנקבע כי בית המגורים בשווי כ-3.5 מלש"ח ייוותר בידי המשיבה.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. תחילה קבע, כי העובדה שהמבקש לא הגיש תביעה רכושית מטעמו לא יצרה מניעה דיונית לדון בבקשתו לקבוע כי היחס לפיו תיערך החלוקה בין בני הזוג יהא לטובתו. טענת המבקש בענין זה בכתב ההגנה מטעמו נובעת במישרין מהסעד העיקרי שהתבקש בתביעה הרכושית. משביקשה המשיבה להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק אין היא יכולה להגביל את שיקול דעת בית המשפט לתוצאת חלוקה לטובתה דווקא. אשר לטענה, כי בית המשפט לענייני משפחה כלל לא פירט את טענות המבקש לענין קביעת החלוקה לטובתו ולא הכריע בהן, צוין כי אפשר שהטענות לא פורטו בהיסח הדעת אך ברי כי בית המשפט לא מצא לקבלן, אם כי היה מקום לכלול זאת בהנמקתו.

בהמשך לאמור, בחן בית המשפט את החלוקה לגופה וקבע, כי אין עילה לסטות במקרה זה מן הכלל לפיו יש לערוך חלוקה שווה בין בני הזוג. משהוסכם, כי בית המגורים אינו בר איזון לענין איזון המשאבים בין בני הזוג, יש לדבוק באבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים חיצוניים לאיזון ולא להביאם בחשבון בקביעת החלוקה. אשר לעתיד, יכולת ההשתכרות של המבקש גבוהה משל המשיבה ולפיכך גם במבט צופה פני עתיד אין הצדקה לחרוג מן הכלל בדבר חלוקה שווה בין בני הזוג.

7.

מכאן הבקשה שלפני למתן רשות הערעור. לטענת המבקש, נוכח הקביעה כי בית המשפט לענייני משפחה לא דן בטענותיו לענין יחס החלוקה שיש לקבוע בין בני הזוג ולא נימק הכרעתן בהן, מתבקש היה כי בית המשפט המחוזי ישיב את הדיון לערכאה הדיונית להשלים הכרעתו. אשר להכרעת בית המשפט המחוזי בטענותיו לגופן טוען המבקש, כי היא נסמכת על קביעה עובדתית שגויה לפיה בית המגורים מומן על-ידי המשיבה. לטענת המבקש, תוצאת פסק הדין יוצרת עיוות כלכלי קשה, שכן המשיבה יוצאת מן הנישואין עם רכוש בשווי רב בעוד הוא יצטרך לחלוק עמה את זכויותיו הסוציאליות שסכומן נמוך בהרבה.

8.

לאחר בחינת הבקשה ופסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך הקונקרטי , ולפיכך אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכה הידועה בענין (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); בע"מ 8268/13

פלוני נ' פלונית , פ סקה 6 (13.2.2014)) . המבקש חוזר בבקשה שלפני על הטענות שהציג בערעורו לפני בית המשפט המחוזי. כל שהוצג הוא טענה כללית לפיה בני הזוג מימנו במשותף פעולות שונות בשלב בניית הבית, תחזוקתו ושיפוצו, דוגמת התקנת ארונות מטבח, הסקה תת רצפתית, מערכת השקיה אוטומטית ושדרוג מערכת החשמל, בלא הצגת ראיות לטענה, וממילא בלא הצגת שוויין של הפעולות הנטענות אל מול שווי הבית שמימנו המשיבה ומשפחתה, בו התגורר המבקש משך שנות הנישואין. המבקש אף לא ביסס עילה כנגד הסכם הממון עליו חתם, במסגרתו הסכים במפורש כי נכס זה לא יאוזן בין בני הזוג בפקוע נישואיהם, למעט הצגת טענה סתמית בדבר ביטול ההסכם בהתנהגות. בטענות אלה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגדרי המבחן שנקבע בפסיקה כאמור לעיל, ואף לא להצביע על עיוות דין המחייב התערבותו של בית משפט זה.

9.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.