בע"מ 5921-22 בע"מ 5921-22

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' סגנית הנשיא צ' צפת, וכב' השופטים ע' רביד, ו-נ' שילה) בעמ"ש 16541-11-21 מיום 26.6.2022, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו (כב' השופטת נ' רוסמן גליס) בת"ע 3612-09-18 מיום 12.9.2021, אשר דחה בקשה מטעם המבקש לקיום צוואה וקיבל את התנגדות המשיב לקיומה.

הרקע לבקשה

2.ביום 6.1.2018 נפטרה אחותו של המבקש, שהיא גם אמו של המשיב (להלן: המנוחה). כשהייתה בת שמונה עשרה אובחנה המנוחה כסובלת מהפרעה נפשית, ועל רקע זה היא אושפזה פעמים רבות במהלך חייה במוסדות פסיכיאטריים, ובכלל זאת אשפוזים בכפייה. בשנת 1992 נולד למנוחה בנה היחיד, הוא כאמור המשיב, שהוכרז בסמוך ללידתו כקטין נזקק, בשל מצבה של המנוחה, והועבר למשמורת סבתו מצד אביו. כשהיה בן ארבע הושב המשיב למשמורת המנוחה, תחת צו השגחה; וכשהיה בן עשר הוחזר למשמורת סבתו, שבשנת 2004 התמנתה כאפוטרופוס נוספת על המשיב.

3.ביום 25.8.2005 ערכה המנוחה צוואה בפני שני עדים. צוואה זו ניצבת בבסיס הבקשה שלפניי, ובמסגרתה ציוותה את כל רכושה למבקש, בעוד שלמשיב לא הורישה דבר. יצוין כי כחודשיים לפני עשיית הצוואה השתחררה המנוחה מאשפוז כפוי שנמשך כשנה ושלושה חודשים; וכי לאחר עשיית הצוואה, המנוחה לא התאשפזה במוסד פסיכיאטרי במשך כתשע שנים.

הצוואה הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה ביום 13.3.2016. כשלושה שבועות לאחר פטירת המנוחה, ביום 29.1.2018 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקיום הצוואה, ובהמשך הגיש המשיב התנגדות לקיומה [להשלמת התמונה, יצוין כי לצוואה הנדונה קדמו שתי צוואות נוספות שעשתה המנוחה, מיום 13.3.2002 ומיום 29.12.2003, שנערכו אף הן בפני עדים, כשגם במסגרתן ציוותה המנוחה את כל רכושה למבקש].

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

4.בית המשפט לענייני משפחה דחה, כאמור, את בקשת המבקש לקיום צוואה וקיבל את התנגדות המשיב לקיומה, מכוח שתי עילות. ראשית, נקבע כי בעת עריכת הצוואה, המנוחה לא ידעה "להבחין בטיבה של צוואה", ולכן הצוואה בטלה, לפי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. שנית, נקבע כי הצוואה נעשתה "מחמת השפעה בלתי הוגנת", ולכן בטלה, לפי סעיף 30 לחוק הירושה.

קביעת בית המשפט, שלפיה בעת עריכת הצוואה, המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, התבססה על חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטרי, שמונה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה), שזו הייתה מסקנתו:

"ניתן לקבוע כי המנוחה סובלת ממחלה נפשית משמעותית בדרגת חומרה קשה, מגיל צעיר, עם אשפוזים רבים, המתבטאת לאורך השנים במצב פסיכוטי, התנהגות חסרת שיפוט וחסרת תובנה ובזבוז כספים. מצב זה אינו גורם בהכרח לליקוי קוגניטיבי קבוע ואחיד, אך הינו גם בעל משמעות של גורם סיכון לירידה קוגניטיבית וליקוי אישיותי. אולם, ניכר כי המצב הפסיכוטי אצלה יכול להמשך זמן רב ולהתבטא בחוסר שיפוט במיוחד בתחום הכספי.

לכן, להערכתי, יש לקבוע כי במועד הנדון לא הייתה המנוחה כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות".

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את חוות דעת המומחה. בית המשפט ציין כי אמנם, המומחה גרס את המסמכים שעליהם התבססה חוות דעתו, בטרם העיד בעניינה לפני בית המשפט, ואף עמד לנגד עיניו, בעת עריכת חוות הדעת, מסמך רלוונטי עם תאריך שגוי, שהמומחה העיד כי השוני בתאריכים "מהותי". עם זאת, נקבע כי אין באמור כדי לפגום בחוות דעת המומחה, לנוכח הבהרותיו בנושא בחקירתו הנגדית.

כאמור, בית המשפט הוסיף וקבע כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי בכל הנוגע לצרכים פיזיים ורפואיים מהותיים, המנוחה הייתה תלויה "כמעט לחלוטין" במבקש, הן סובייקטיבית הן אובייקטיבית; וכי המנוחה הייתה תלויה במבקש במישור הנפשי, וכי לפי תפיסתה הסובייקטיבית, היא חשה ש"בלעדיו היא אבודה". עוד נקבע, כי המבקש שלט באופן בלעדי בנכסי המנוחה והתנהל כמעין אפוטרופוס שלה, הן מבחינה רכושית הן מבחינה פיזית, וכי בשל כך לא מונה למנוחה אפוטרופוס; וכי יש אינדיקציות לכך שהמבקש "לא בהכרח" אבחן כראוי את יכולת המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים, בשים לב למצבה הנפשי. בית המשפט סיכם וקבע, כי בשים לב למחלת המנוחה ולהשפעתה עליה, היא הייתה תלויה באופן "מקיף ויסודי" במבקש, כך שמצטיירת תמונה כוללת, שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, אף אם המבקש לא גרם בזדון לתלות המנוחה בו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור, בעומדו על כך שפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס, בעיקרו של דבר, על התרשמות בלתי אמצעית מעדים, ועל מסקנות המומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם גריסת המסמכים על-ידי המומחה מבטאת התנהלות בלתי תקינה, אך נקבע כי בנסיבות העניין, אין בכך כדי להביא את המקרה בגדר המקרים הנדירים, שבהם יש לדחות מסקנות מומחה מטעם בית המשפט. עוד נקבע, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה תלות המנוחה במבקש הייתה מקיפה ויסודית, במידה השוללת את רצונה החופשי בעריכת הצוואה; כי בנסיבות אלו, עבר לכתפי המבקש נטל העברת הראיות להוכיח שלא מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, וכי המבקש לא עמד בנטל זה.

תמצית טענות הצדדים

6.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש, כי המשיב לא עמד בנטל להראות כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד עשייתה. המבקש מדגיש, כי למרות מחלת הנפש של המנוחה, היא לא הייתה מאושפזת בתקופה בה ערכה את הצוואה, ועומדת לה חזקת הכשירות. עוד נטען, כי קביעת המומחה פוגעת בציבור מתמודדי הנפש בכללותם, בשל הנחה שגלומה בה, שלפיה מי שסובל מלקות נפשית אינו, ככלל, אדם כשיר לערוך צוואה, בלי קשר למצבו בזמן נתון. המבקש מוסיף וטוען, כי אמנם הייתה לו השפעה על המנוחה, אך לא השפעה בלתי-הוגנת; וכי האופן שבו יישמו הערכאות למטה את ההלכות בנושא, מוביל לכך שכל מי שסובל מלקות נפשית מוגדר כמי שנתון להשפעה בלתי-הוגנת.

7.מנגד, המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנוגעות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגוף הדברים, המשיב סומך ידיו על פסקי הדין של הערכאות למטה, וטוען, בין היתר, כי המומחה ערך בדיקה עניינית וספציפית של מצבה הנפשי של המנוחה; וכי לא נפל פגם בקביעה, שלפיה המבקש השפיע באופן בלתי הוגן על המנוחה.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים, אשר מעוררים שאלה משפטית עקרונית, או לשם מניעת עיוות דין (ראו, מני רבים: בע"מ 3531/22 פלוני נ' פלוני, פס' 8 (29.5.2022); בע"מ 1485/22 פלוני נ' פלוני, פס' 4-3 (14.4.2022)).

10.כאמור לעיל, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה – שכאמור, ערעור עליו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי – שלפיו הצוואה בטלה, התבסס על שתי קביעות עצמאיות, שבכוחה של כל אחת מהן לבסס, כשלעצמה, את מסקנת פסק הדין.

11.אשר לקביעה שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, הרי שכמפורט לעיל, קביעה זו מבוססת על ממצאי עובדה מובהקים, אשר נטועים היטב בנסיבות המקרה ומבוססים, בין היתר, על עדויות ששמע בית המשפט לענייני משפחה באופן בלתי אמצעי. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה (ראו, מני רבים: ע"א 1618/20 חברת הרודיון הפיסגה של עולם בע"מ נ' רשות המיסים, פס' 9 (8.2.2022)), לא כל שכן במסגרת דיון בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ראו, מני רבים: רע"א 2101/14 מדאר נ' משעול, פס' 13 (8.4.2014)). לפי ממצאי העובדה שקבע בית המשפט לענייני משפחה, המנוחה הייתה תלויה במבקש בצורה "מקיפה ויסודית", בשים לב למאפייני מחלתה. על ממצאים אלו יישם בית המשפט לענייני משפחה את ההלכות הרלוונטיות לסוגיה דנן, והגיע למסקנה כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ומשכך בטלה, לפי סעיף 30 לחוק הירושה.

טענות המבקש בסוגיה זו אינן מעוררות שאלה עקרונית, ולא מצאתי כי נגרם לו עיוות דין בהקשר זה. בהינתן, שכאמור, הקביעה שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת מבססת, כשלעצמה, את מסקנת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, די באמור לעיל כדי להוביל לדחיית הבקשה שלפניי.

12.יחד עם זאת, מצאתי להעיר כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט איננה חפה מקשיים. לא ארחיב במסגרת זו על הקשיים שפורטו לעיל, שעניינם גריסת החומר, כאמור, והישענות על מסמך הנושא תאריך שגוי, כשלגישת המומחה, השוני בין התאריכים "מהותי". לדעתי, קושי לא מבוטל טמון אף במסקנת המומחה, שלפיה המנוחה לא הבחינה, בעת עשיית צוואתה, בטיבה של צוואה, בשל הלקות הנפשית שלה.

כידוע, "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, פס' י' (11.6.2017)). ויודגש: המועד הרלוונטי לבחינת כשרות המנוחה הוא שעת עשיית הצוואה עצמה, ועל הראיות בנושא להתייחס למועד זה. ואולם, דומה כי מסקנת המומחה, שלפיה המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, בעת שעשתה צוואתה, אינה מבוססת על מצבה הקונקרטי בעת עשיית הצוואה, כי אם על עצם העובדה שהמנוחה סובלת, באופן כללי, ממחלת הנפש; ועל אשפוזיה במהלך השנים במוסדות פסיכיאטריים (ראו מסקנת חוות הדעת, פס' 4 לעיל) – ובכך טמון לטעמי עיקר הקושי. הדברים נכונים ביתר שאת, בהינתן קביעת המומחה עצמו, שלפיה מחלת המנוחה מתבטאת במצב אשר "אינו גורם בהכרח לליקוי קוגניטיבי קבוע ואחיד". בנסיבות אלו, קיים כאמור קושי ניכר, לבסס מסקנה בדבר אי-כשירות המנוחה בזמן עשיית הצוואה, על עצם קיומה של מחלתה. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי אף באשפוזי המנוחה, כאמור, יש כדי להוביל למסקנה בדבר היעדר כשירותה בעת עשיית הצוואה, בשים לב לכך שהצוואה נעשתה, כמפורט לעיל, בחלוף כחודשיים לאחר שחרורה מאשפוז, וכתשע שנים לפני האשפוז הבא.

ואולם, לנוכח האמור לעיל, אין בקשיים אלו, כשלעצמם, כדי להוביל לקבלת הבקשה.

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.