בע"מ 6149/08 אידה רוזן נ. עזבון המנוח מר אליהו כהן ז"ל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים מ' נד"ב , ב' ארנון , מ' יפרח ) אשר דחה בקשה של המבקשת להגיש ראיה נוספת בערעור וכן דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כבוד השופטת ר' מקייס ).

1.

המבקשת והמנוח, אליהו כהן, חיו יחדיו החל משנת 1968. מאחר שהמנוח היה כהן והמבקשת גרושה, הם נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1971. בחודש יולי 1985 התגרשו בני הזוג בגט לחומרא. עובר לגירושין התנהלו בין בני הזוג הליכים בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין הרבני ), לרבות בעניין הרכוש המשותף. דעת הרוב בבית הדין הרבני קבעה כי המבקשת אינה זכאית לשום חלק ברכוש הרשום על שם המנוח. המבקשת לא הגישה ערעור על פסק הדין.

2.

המנוח נפטר ביום 2.11.2005. הוא הותיר צוואה בה הורה על הקמת קרן לעזרה לסטודנטים מכלל נכסיו, למעט 10,000 $ שציווה לעו"ד לי אקרמן ותמונות מאוסף התמונות שלו שהותיר לידועתו בציבור ולאנשים נוספים.

המבקשת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לסעד הצהרתי שלפיו מחצית מהנכסים, הכספים, הזכויות הסוציאליות והזכויות הפנסיוניות שמתנהלות על שם המנוח ואשר מתייחסות לשנים 1971-1985, שייכים לה. המבקשת טענה כי רק בסמוך לאחר פטירת המנוח התברר לה כי למנוח רכוש רב שנצבר בזמן נישואיהם אשר הוסתר ממנה וחלקה בו נגזל. עוד טענה המבקשת לזכויות בדירה בה התגוררו הצדדים במשך נישואיהם. לדברי המבקשת, פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני לא התייחס לרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ומכל מקום הוא ניתן בחוסר סמכות.

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המבקשת כי היקף רכושו של המנוח לא היה ידוע לה במועד ההתדיינות בבית הדין הרבני. עוד נדחה טענת המבקשת כי פסק הדין של בית הדין הרבני ניתן בחוסר סמכות, לאחר שמצא - בהתבסס על מסמכים מתיק בית הדין הרבני - כי נושא הסמכות עלה בתחילת ההתדיינות דשם, טענה זו נדחתה והמבקשת לא הגישה על כך ערעור. בית המשפט לענייני משפחה מצא עוד - גם כן בהסתמך על מסמכים מההליך בבית הדין הרבני - כי הן המבקשת והן המנוח התייחסו בסיכומיהם בהליך בבית הדין הרבני לנושא הרכוש המשותף וחלוקתו ובית הדין הרבני פסק בנושא זה במפורש. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט לענייני משפחה, לא קמה למבקשת כל עילת תביעה.

למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט לענייני משפחה גם לטענות מקדמיות נוספות שהעלה המשיב, וקבע כי בכל הקשור לנושאים הממוניים בין בני הזוג קיימת התיישנות לאור התקופה הארוכה שחלפה מאז גירושי הצדדים (22 שנים); כי היה שיהוי וויתור של המבקשת על תביעותיה וכי ישנו מעשה בין דין בשל הדיון וההכרעה בנושאי הרכוש בבית הדין הרבני.

4.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי ובד בבד הגישה בקשה לצירוף ראיה נוספת בערעור - חוות דעת רפואית התומכת בטענתה כי מצבה הרפואי והנפשי מנע ממנה לערער על פסק דינו של בית הדין הרבני ועל כן, לטענתה, יש לשנות את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי התביעה התיישנה וכי המבקשת נהגה בשיהוי.

5.

בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים מ' נד"ב , ב' ארנון , מ' יפרח ) קבע כי דין הבקשה להוספת ראיה להידחות כבר מן הטעם שהיא לא נתמכה בתצהיר, על אף שהבקשה כולה מבוססת על טענות עובדתיות לגבי חוסר היכולת להגיש את חוות הדעת במועד מוקדם יותר. למעלה מן הצורך קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה בחוות הדעת כדי לשנות מתוצאות פסק הדין: המומחה מתאר בחוות דעתו כי בדק את המערערת בשנת 1983 וכי מאז ועד שנת 2006 לא ראה אותה. בנסיבות אלה, הקביעה בחוות הדעת לפיה אין ספק כי "העדר יכולתה של הגב' רוזן להתמודד עם מערכת משפטית וטיפול בנושא של חלוקת הרכוש לאחר גירושים מבעלה נגרמה בשל מצבה הפסיכוטי" נראית מוקשית, בלשון המעטה. עוד צויין כי עיון בפרוטוקול של בית הדין הרבני אינו מדגים מצב של אשה המפחדת מ"כוחות כישוף של בעלה", בניגוד לנטען בחוות הדעת. משנדחתה הבקשה להגשת ראיה נוספת, נדחו גם יתר טענותיה של המבקשת במסגרת הערעור. בית המשפט המחוזי פסק כי על המבקשת לשאת בתשלום שכר טרחת עורך דין לטובת המשיב בסך של 20,000 ₪.

6.

המבקשת טוענת כי בקשת רשות הערעור חורגת מעניינה הספציפי של המבקשת ויש בה חשיבות ציבורית גדולה באשר לסוגיות ההתיישנות, השיהוי, הויתור ומעשה בית דין. כמו כן, טוענת המבקשת, עולה בבירור כי בית המשפט המחוזי טעה כשאימץ את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והתכחש לחוות הדעת של המומחה הרפואי אשר יש בה חשיבות מכרעת לצורך מתן פסק דין נכון וצודק. כמו כן מבקשת היא לבטל את חיובה בהוצאות בסך של 20,000 ₪ על ידי בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת בהרחבה מדוע לשיטתה טעה בית המשפט המחוזי כשלא קיבל את חוות הדעת הנוספת בשלב הערעור. בין היתר היא טוענת כי מדובר בחוות דעת משלימה לחוות דעת שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה וכי רק לאחר הגשת הערעור איתר המומחה הרפואי את תיקה מתקופת הגירושין ואז יכול היה לקבוע את ממצאיו, לפיהם המבקשת הייתה במצב נפשי שלא אִפשר לה לדאוג לעניינה ולהתמודד עם מערכה משפטית מול המנוח, ממנו חששה מאוד. המבקשת טוענת עוד כי כבר בתחילת הדיון בערעור הייתה דעתו של בית המשפט "נעולה".

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטותיהם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בלא צורך בתגובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה, וזאת בעיקר כאשר הבקשה מעלה שאלות בעלות חשיבות חוקתית או ציבורית או במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נגד מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית. הטענות בבקשה מתייחסות כל כולן לנסיבות הקונקרטיות של המקרה ואינן מעוררות כל שאלה משפטית החורגת מעניינה של המבקשת ואשר מצדיקה דיון בגלגול שלישי.

8.

למעלה מן הצורך אציין כי בית המשפט לענייני משפחה נכנס לעובי הקורה ובחן, עד כמה שניתן היה בהתחשב במשך הזמן שחלף, את ההליכים שהתנהלו בין המבקשת לבין המנוח בבית הדין הרבני. בהתבסס על בחינה זו קבע כי בית הדין הרבני דן והכריע בשאלת הרכוש וכי קביעתו מהווה מעשה בית דין. כן קבע כי נושא הסמכות עלה ונדון לפני בית הדין הרבני. המבקשת לא ערערה לבית הדין הרבני הגדול והיא ניסתה להסביר זאת בערעורה לבית המשפט המחוזי באמצעות חוות דעת שלא הוגשה בערכאה הדיונית, וזאת מבלי לעמוד בתנאים להגשת ראיה נוספת בערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) ולכן דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה. כמו כן אימץ בית המשפט המחוזי את קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי פסק הדין של בית הדין הרבני יצר מעשה בית דין או השתק עילה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. כמו כן, כידוע, ערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בשאלת פסיקת ההוצאות ועל כן אין מקום לביטול ההוצאות שנפסקו [ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר , פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)].

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.