בע"מ 6243/16 בע"מ 6243/16

א.

שתי בקשות רשות ערעור ובקשת עיכוב ביצוע בצידן כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ת

ג' לוין ) מיום 28.7.16 בתיק ע"א 1/16 בה נדחו בקשות רשות ערעור מטעם היועץ המשפטי לממשלה והאפוטרופא לדין (של קטין בן שבעה חודשים) מטעם האגף לסיוע משפטי על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' גיא ) מיום 11.7.16 בתיק ת"א 13960-06-16. עניינו של ההליך בקשת ההורים הביולוגיים לביטול הכרזתו של המבקש כקטין בר אימוץ, ובקשה לחזור מהסכמת האם הביולוגית לאימוץ.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיבה 1 והמשיב 2 (להלן

האם ו האב בהתאמה). קיימו במשך תקופה קצרה מערכת יחסים, והמשיבה 1 הרתה למשיב 2, כאשר, לטענתה, לא ידעה על הריונה עד השבוע ה-33 להריון. המשיב 2 לא ידע כנטען כלל על דבר הריונה ולימים על דבר הלידה, עד מאי 2016. בחודש נובמבר 2015 פנתה המשיבה 2 לועדה להפסקת הריון; נוכח השלב המתקדם של ההריון, נדחתה בקשתה להפסקת הריון.

ג.

לאחר דחיית הבקשה, פנתה האם ביום 9.12.15 לשירות למען הילד במשרד הרווחה במחוז ירושלים, נפגשה עם עובדת סוציאלית לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן החוק או חוק האימוץ ), וביקשה ממנה לסייע לה למסור את הילד העתיד להיוולד לאימוץ. האם סירבה לאורך ההליך לגלות את זהות האב או לערב אותו בעניין הקטין, אף שהובהרו לה הוראות החוק בעניין. ביום 16.1.16 ילדה את הקטין, וביום 17.1.16 פגשה האם את העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ יחד עם עובדת סוציאלית של בית החולים. במהלך הפגישה לא חזרה בה האם מכוונתה למסור את הקטין לאימוץ.

ד.

ביום 24.1.16, בהיותו בן 8 ימים, הועבר הקטין למעון התינוקות "פעמונים" של השירות למען הילד. ביום 28.1.16 נערכה פגישה בין האם לבין העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ לשם חתימה על טופס הסכמת הורה לאימוץ. במהלך הפגישה הוסברו לאם הליך האימוץ, ונושא הסכמתה והשלכותיה. העובדת הסוציאלית שבה וביקשה מן האם לגלות את זהות אבי הקטין, האם סירבה אך ביקשה למסור את פרטיו בדף שייכנס למעטפה סגורה, בהתאם לסעיף 8ג(ג) לחוק הקובע כי " סירב ההורה למסור פרטים של ההורה השני, יביא העובד הסוציאלי לפי חוק האימוץ לידיעתו כי הוא רשאי למסור פרטים כאמור שישמשו בעת הצורך לאיתורו למטרה רפואית, למטרת בירור יוחסין או למטרה אחרת שיציין ההורה; נמסרו פרטים כאמור, לא ייעשה בהם שימוש אלא למטרות שלשמן נמסרו" , וכך עשתה. האם גם חתמה על הסכמת הורה לאימוץ. בשל טעות סופר בטופס ההסכמה, שבה העובדת הסוציאלית ונפגשה עם האם ביום 3.2.16, וביקשה ממנה לחתום פעם נוספת על הטופס, וכך נעשה. האם המשיכה לשמור על קשר עם העובדת הסוציאלית במשך כ-3 חודשים לאחר הלידה, במהלכם עמדה על סירובה למסור פרטים מזהים על האב, למעט עובדת היותו יהודי, בן גילה, מעיר אחרת ויתום מאב.

ה.

על בסיס פרטים אלה, לא היתה – לעמדת היועץ המשפטי לממשלה –אפשרות מעשית לגלות את זהות האב ובנסיבות, לאחר שנעשו בדיקות נוספות במידע המצוי בידי רשויות הרווחה, פנה לבית המשפט לענייני משפחה ביום 8.2.16 בבקשה להכריז על הקטין בר אימוץ כלפי אביו, במעמד צד אחד, לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ (ת"א 6/16). בין היתר צורף תסקיר העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ מיום 3.2.16, ובו נאמר "אין בידינו דרך לברר את זהותו של אבי הקטין ולשאול את עמדתו". ב-8.2.16, יום הפניה, ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, בה נעתר בית המשפט לבקשת היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(ג) לחוק, והורה על העברתו המיידית של הקטין למשפחה שהסכימה לקבלו בכוונה לאמצו. ביום 9.2.16 הגיעה המשיבה להיפרד מן הקטין במשרדי השירות למען הילד. לאחר המפגש שוחחה העובדת הסוציאלית עם האם, והסבירה לה שבשלב זה עדיין בידיה לחזור בה מהחלטתה למסור את הקטין לאימוץ, אך המשיבה הייתה נחושה להמשיך בהליך האימוץ.

ו.

ביום 10.2.16 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, לפיו הוכרז הקטין כבר אימוץ לפי סעיף 13(א)(1) לחוק. פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ובית המשפט לענייני משפחה הבהיר, כי על בסיס הראיות שהונחו בפניו, נחה דעתו שהתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 13(א)(1) לחוק. ביום 18.2.16 הועבר הקטין מבית התינוקות לזוג, אשר הביע הסכמתו לאמצו. ביום 21.2.16 הודיעה העובדת הסוציאלית לאם, כי הקטין נמסר למשפחה מאמצת. ביום 15.3.16, בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לענייני משפחה כי הקטין נמסר למשפחה למטרת אימוץ, ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה: "ביהמ"ש מודה על הדיווח. כמו כן, מאחל הצלחה לקטין בהמשך דרכו. מורה על סגירת התיק".

ז.

ביום 6.6.16, לאחר שמלאו לקטין ארבעה וחצי חודשים, בחלוף 110 ימים מיום הגעתו למשפחה למטרת אימוץ ובחלוף ארבעה חודשים מיום ההכרזה עליו כבר אימוץ, פנו האם והאב לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל את פסק הדין המכריז על הקטין כבר אימוץ, ולאפשר לאם לחזור בה מהסכמתה למסור את הקטין בהתאם לסעיף 10 לחוק. האב טען בבקשה, כי לא ידע על לידת הקטין וגילה את דבר הלידה ומסירתו של הקטין לאימוץ רק בחודש מאי, לאחר בירורים שערכה משפחתו. נטען, כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(1) לחוק, הדרושים כדי להכריז על הקטין כבר אימוץ. ביום 9.6.16 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להורות על סילוק בקשת המשיבים על הסף. ביום 23.6.16 הורה בית המשפט לענייני משפחה על מינוי אפוטרופוס לדין לקטין, וביום 27.6.16 מונתה לקטין אפוטרופא לדין על ידי האגף לסיוע משפטי. האפוטרופא לדין תמכה בבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה לדחות את הבקשה על הסף.

ח.

ביום 11.7.16 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי נראה שלא נעשו די נסיונות לאתר את אביו הביולוגי של הקטין, בטרם הוכרז כבר אימוץ כלפיו. משכך ניתן לומר, כי פסק הדין המכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו הוא פגום, מאחר ולא בוצעה המצאה כדין לאב. למרות לשון סעיפי החוק הרלבנטיים, שאינם מקנים שיקול דעת לבית המשפט, כפי שיפורט, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי ניתן לראות בפסק הדין כפסק דין שניתן במעמד צד אחד ולהורות על ביטולו משיקולי צדק, בהסתמך על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין האזרחי ). לצד זאת החליט בית המשפט לענייני משפחה, כי אין מקום להידרש בשלב זה לבקשת המשיבה להתיר לה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ הקטין, והיא תיבחן לגופה. הדיון קבוע ל-21.8.16.

ט.

ביום 18.7.16 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וביום 24.7.16 הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם האפוטרופא לדין. במסגרת הבקשות נטען, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקביעותיו, והיה עליו לדחות את הבקשה על הסף. ביום 28.7.16 דחה בית המשפט המחוזי את שתי בקשות רשות הערעור. בית המשפט המחוזי מצא, כי לא עלה בידי המבקשים להעמיד טעם כבד משקל המצדיק קיום דיון בהשגה על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה טרם סיום ההליך ומתן פסק דין. נפסק, כי:

"מן הראוי לאפשר לבית המשפט קמא להשלים את מלאכתו ולפסוק בבקשה לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ על יסוד הטענה כי הייתה אפשרות סבירה לזהות את האב. חזקה על בית המשפט קמא כי במסגרת בחינת הבקשה והכרעה בה, יידרש לכל השיקולים ואמות המידה שהותוו בחוק ובהלכה הפסוקה בשאלה מהי 'אפשרות סבירה'. ברי כי בראש ובראשונה צריכה להתקיים אפשרות מעשית, אך הסבירות היא גם סבירות נורמטיבית. כמובן שהעובדה כי זהותו של האב ידועה כעת, אינה מבטלת למפרע את עילת האימוץ לפי סעיף 13(א)(1) לחוק. השאלה האם פסק הדין ניתן כדין צריכה להיבחן על פי התשתית והנתונים שהיו בפני שירותי הרווחה ובפני בית המשפט בעת שהוגשה הבקשה להכרזת הקטין בר אימוץ" (פסקה 34 להחלטת בית המשפט המחוזי).

בית המשפט המחוזי הדגיש, כי לאחר הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בשאלה היחידה העומדת להכרעה, קרי האם בעת פסק הדין היתה "אפשרות סבירה לזהות את האב, למצאו או לברר את דעתו" (פסקה 31), תהא פתוחה בפני הצדדים הדרך להשיג על ההחלטה, וראוי כי ההשגה תתברר לאחר הכרעה סופית; זאת, כאשר אין הקטין מועבר לעת הזאת מן המסגרת בה הוא מצוי. בית המשפט הוסיף כי אינו מקל ראש בקושי הרגשי לכל הנוגעים בדבר בשל הליכים תלויים ועומדים – ומן הסתם כוונתו גם למשפחה שקיבלה את הקטין במסגרת הליכי האימוץ, אשר הדעת נותנת שכבר נקשרה נפשה בנפשו. עוד צוין, כי, לפי הוראות חוק האימוץ, משהוגשה בקשת האם למעלה מ-60 ימים לאחר שהקטין נמסר למשפחה שהסכימה לאמצו, היה מקום לסלק את בקשתה שלה על הסף; אולם, מאחר שההורים מצהירים על כוונתם לגדל את הקטין יחדיו, ובקשת האב טרם הוכרעה, אין משמעות מעשית לסילוקה על הסף של בקשת האם.

בקשת רשות הערעור

י.

מכאן בקשות רשות הערעור שבפנינו שהוגשו ביום 11.8.16. היועץ המשפטי לממשלה טוען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאפשרת, הלכה למעשה, עקיפה של הוראות חוק האימוץ, ופותחת פתח לבירורן של בקשות לביטול פסקי דין המכריזים על קטינים בני אימוץ כלפי אב לא ידוע, אשר מעצם טיבם ניתנים במעמד צד אחד. עקיפה זו – כנטען - עומדת בניגוד ללשונו של חוק האימוץ ולכוונת המחוקק. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, עם חלוף התקופה הקבועה בסעיף 13א(ג) לחוק, ככלל, אין בית המשפט רשאי לבטל את ההכרזה על הילד כבר אימוץ. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי עצם הבירור יפגע בטובתו של הקטין, כמו גם בקטינים נוספים אחרים, אשר יוכרזו בעתיד בני אימוץ כלפי אב לא ידוע. נטען, כי שירותי הרווחה ביצעו את הפעולות המפורטות בחוק לאיתור האב – בדיקה במרשם האוכלוסין; בדיקת המידע המצוי בידי רשויות הרווחה; בדיקת קיומן של פניות אל רשויות הרווחה מצד אדם הטוען כי הוא הורה הילד או קרוב משפחה של הילד – ואלה לא הניבו מידע בדבר זהות האב הביולוגי. נוכח פעולות אלה, התקיימו התנאים להכרזה על הקטין כבר אימוץ. היועץ המשפטי לממשלה טוען, כי עצם מתן האפשרות לבירור עלול להביא למצב בו, באופן שגרתי, יבקשו אבות לפתוח הכרזות בר אימוץ כלפי אב לא ידוע, כשבפיהם אין כל טענה, מלבד הטענה כי לא נעשה די מאמץ לאתרם.

יא.

האפוטרופא לדין טוענת, בשם הקטין, כי בית המשפט לענייני משפחה סמך את קביעתו על הוראת חקיקת משנה כללית, תקנות סדר הדין האזרחי, הסותרת את ההסדר שקבע המחוקק בחקיקה ראשית וספציפית. נטען, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 13א לחוק האימוץ. עוד נטען, כי עצם ניהול ההליך עלול לגרום נזק לקטין.

תגובת המשיבים

יב.

עם הגשת הבקשות ביום 11.8.16 הוחלט כי הן מצריכות תגובה, וביום 16.8.16 התקבלה תגובת המשיבים. בתגובתם טוענים המשיבים, כי חוק האימוץ מטיל על רשויות הרווחה חובה אקטיבית לפעול לשם איתור זהותו של האב הביולוגי, הן בדרך של שכנוע האם והן בדרך של אמצעי חקירה מגוונים. נטען, כי נוכח תיקון החוק המגביל את המועד להגשת בקשה לביטול ההכרזה כבר אימוץ, מתגברת ומתחזקת חובה זו, וחובה זו לא התמלאה במקרה דנא. על כן מתנגדים המשיבים לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

יג.

בעקבות עיון בבקשות ובנספחיהן ובתגובה ובנספחיה החלטתי, לאחר התלבטות קשה, שלא להיעתר לבקשה, בכפוף להערות הבאות . אומר כבר כאן, יש לראות את החלטת בית המשפט לענייני משפחה במידה רבה כעיון חוזר שלו באשר להכרעתו מיום 10.2.16. משכך, ובהתחשב בגישת המחוקק כפי שיפורט בקצרה, הטיפול צריך להיות רגיש ביותר. אודה כי בקשות רשות הערעור שובות לב, ומעוררות שאלות שונות, אך לעת הזאת, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, לא ראיתי לנכון שלא לתת, במיוחד לאב, את יומו הבירורי לעניין הבדיקות בשעתו, גם אם לפתח האם רובץ, על פני הדברים, במידה מרבית המצב המשפטי כפי שהגיע עד הלום. אמנם בית משפט זה אימץ תפישה גמישה שאינה מחילה בדווקנות את הלכות הגלגול השלישי ביחס לתיקי אימוץ, נוכח הרגישות והמורכבות המאפיינת תיקים אלה, אולם גמישות זה אינה מקנה "ערעור שני" אוטומטי ( בע"מ 3039/12

פלונית נ' משרד הרווחה (2012); בע"מ 8007/12

פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2012)). הבקשות שלפני נסבות על "החלטה אחרת" של בית המשפט לענייני משפחה. רשות ערעור על החלטה אחרת תינתן רק כאשר המתנה עד למתן פסק דין סופי וערעור על ההחלטה האחרת במסגרתו, תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או עלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתרחש הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו רע"א 2856/12 גדעון כהן נ' מע"צ

(2012)). כפי שציינתי בעבר:

"כנודע לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדנה בתיק (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית (2013), בפסקה ו' וההפניות שם). דבר זה נכון ביתר שאת שעה שמדובר בהחלטות המבכרות את ניהולו של ההליך ובחינת הטענות לגופן על פני נעילת שערי בית המשפט בפני בעלי הדין" (בע"מ 378/16 פלונית נ' פלוני , פסקה י"ג (2013)).

במקרה דנא, לא מצאתי, לאחר התלבטות כאמור, כי מתקיימים התנאים למתן רשות ערעור בהליך ביניים. הליך ביניים זה כמובן אינו סופי כלל ועיקר, לא רק בצד הדיוני אלא בראש וראשונה בצד המהותי. בהקשר זה רואה אני להעיר הערות אחדות הבאות לחדד את מהות ההליך בעקבות החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ובזיקה לחוק האימוץ ותיקון מס' 8.

יד.

כנודע, נחלקים הליכי האימוץ לשני שלבים נפרדים: השלב הראשון עניינו בשאלה האם הקטין הוא בר אימוץ, ומשמעותו היא ניתוק הזיקה המשפטית בין ההורים הביולוגיים לקטין. השלב השני, המסיים את הליך האימוץ, עניינו מתן צו אימוץ. שלב זה מיועד ליצירת זיקה משפטית בין הקטין לבין ההורים המאמצים, אשר יחליפו את ההורים הביולוגיים כבעלי הזכויות והחובות כלפי הקטין (ראו בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני , פ"ד סג(3) 111 (2009)). בנדון דידן עסקינן בשלב הראשון, קרי, שלב הכרזתו של הקטין כבר אימוץ. סעיף 13(א)(1), שהוא הרלבנטי לענייננו, כפי שתוקן בתשע"א בתיקון מס' 8, מעיקרא בעקבות הצעת חוק של חברי הכנסת קולט אביטל וזבולון אורלב ( הצעות חוק - הכנסת תשס"ט, 68), מפרט את הנסיבות המאפשרות לבית המשפט להכריז על הקטין כבר אימוץ גם ללא הסכמת ההורים, וקובע, כי:

"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:

(1) אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו; לעניין פסקה זו, חזקה שאין אפשרות סבירה כאמור אם ננקטו הפעולות המפורטות להלן, ובלבד שלא ייעשה שימוש בפרטים שמסר הורה לפי סעיף 8ג(ב):

(א) בדיקה במרשם האוכלוסין;

(ב) בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה;

(ג) בדיקת קיומן של פניות אל רשויות הרווחה מצד אדם הטוען כי הוא הורה הילד או קרוב משפחה של הילד".

טו.

השימוש בהוראה זו נעשה בדרך כלל, כלפי האב, במקרים בהם האם אינה יודעת או אינה מוכנה למסור את פרטי האב (ראו בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (2005)(להלן פרשת פלוני )). ב פרשת פלוני נדונה פרשנות התיבה "אפשרות סבירה", והנשיא ברק קבע, כי יש לפרש אותה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה תוך עריכת איזון בין האינטרסים והזכויות של ההורים, של הקטין ושל הציבור הרחב ( שם , פסקאות 35-22 לפסק דינו של הנשיא ברק). תיקון מס' 8 לחוק האימוץ הנזכר מעלה, שנחקק לאחר פרשת פלוני , ביקש המחוקק לקבוע לוחות זמנים קצרים וליצוק תוכן אל המונח "אפשרות סבירה", וקבע כי אם ננקטו הפעולות המנויות בס"ק (א)-(ג), שהובאו מעלה, ללא הצלחה, חזקה שאין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר את דעתו. במקביל, קצב המחוקק בסעיף 13א(ג) מועד מירבי שבו יותר להורה הביולוגי להגיש בקשה לביטול הכרזת בר אימוץ כלפיו על פי סעיף 13(א)(1):

"בקשה לביטול הכרזה לפי סעיף קטן (א) ניתן להגיש בתוך 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום ההכרזה על הילד כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(1), לפי המאוחר, ובלבד שטרם ניתן צו אימוץ; חלפה התקופה האמורה בסעיף קטן זה והילד נשאר אצל מי שקיבלו לביתו בכוונה לאמצו או שניתן צו אימוץ, לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ".

טז.

לאזכור המסגרת הנורמטיבית ששימשה את בית המשפט לענייני משפחה, הגם שדעתי שונה בהקשר זה, הנה לשונה של תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

ותקנה 277 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו קביעת המשיבים בעת הכרזת קטין בר אימוץ:

"(א) כל הורה שלא הסכים לאימוץ יהיה משיב לבקשה.

(ב) הורה שנפטר או שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו, אין צורך לציינו בכתב הבקשה כמשיב, ורשאי בית המשפט לקבוע, לפי בקשת המבקש, אם יהיה משיב במקום ההורה האמור ומי יהיה משיב זה".

יז.

תקנה 201 האמורה עניינה ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. פסק דין כזה, שנדון בהיעדר המצאה כדין למבקש, הוא ככלל פסק דין פגום מעיקרו הטעון ביטול מחובת הצדק (ראו אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי מהדורה 12 (תשע"ו-2015) 641). כדברי השופטת חיות ברע"א 5448/14 אלגיר טכנולוגיות נ' עו"ד לדרמן , פסקה 7 (2014), "בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה". האם מתאימה תקנה זו בענייננו? על פני הדברים איני סבור כך משום שעסקינן בסעיף 13א(ג), סעיף מועדים ייחודי, אל מול הוראת דין כללית. ואולם, התכלית שביסוד האפשרות לביטול פסק דין בנסיבות מסוימות מתבטאת גם בתקנה 277; קרי, הקביעה לגבי הורה "שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו", היא מיסודות התקנה, וזו משתלבת בהוראת סעיף 13(א)(1), במובן זה שיש מקום, במקרים המתאימים, לבחון את קיומה או אי קיומה של "האפשרות הסבירה". תקנה זו היא כמובן חלק ממכלול דיני האימוץ. אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, השאלה האם ניתן לבטל הכרזת קטין בר אימוץ מחמת הצדק, ככל שנקבע כי לא בוצעה מסירה כדין, היא שאלה משפטית מורכבת ומעלה שאלות לגבי היחס בין עקרונות כלליים של צדק טבעי לבין ההסדרים המיוחדים הנורמטיביים המיוחדים הקבועים בנושא האימוץ, ובכלל זה תקנה 277; אך לדעתי ניתן להשיב עליה, כי במקום שעולה שאלה לגבי התקיימותם של תנאי סעיף 13(א)(1) לא תינעל במקרים מתאימים הדלת לבדיקה נוספת, כדי לברר את תחולתם של 60 הימים בסעיף 13א(ג). ואולם, על הבדיקה להיות קפדנית מאין כמוה, כדי למלא אחר רצון המחוקק, וכמובן לחלוף הזמן בהעלאת הבקשה יש רלבנטיות רבה גם בהקשר טובת הקטין , שיקול ראש וראשון לכל (סעיף 1 לחוק האימוץ). כאן אוסיף, כי גם אם קיים החשש שהובע מטעם היועץ המשפטי, לריבוי מקרים כגון דא נוכח החלטה מעין זו, התשובה לכך היא בטובת הקטין , ובתי המשפט יידעו שלא לפתוח דלת כאשר חלילה עלולה טובת הקטין להיפגע. במקרה דנא, ומבלי שאפחית ממשקל הטענות לעניין ההשפעה על הקטין ("זמן ילד"), נראה לי שאין הן מטות לעת הזאת ובנסיבות אלה את הכף לעניין הבדיקה.

יח.

אוסיף: המסגרת הנורמטיבית שפורטה מעלה נועדה להבהיר את השיקולים המיוחדים המנחים את הדיון, אולם בבקשה דנא, במובן הדיוני, שאלה מצומצמת - האם לדחות על הסף את בקשת המשיבים. ככלל וכידוע, על בית המשפט להפעיל את סמכותו לדחיית טענות על הסף בצמצום, לנוכח ההשלכה הקשה שעלולה להיות לכך על הצד שטענתו נדחתה; "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף ... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן , פ"ד לז(4) 721 , 724 (השופט ד' לוין) (1983) ). כפי שציינתי בעבר, " חובת הזהירות מקבלת משנה תוקף, מקל וחומר, כאשר מדובר בדחיה על הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין"

(ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקה י"ד (2007)). הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו נבחנת דחייתה של בקשה לדחיה על הסף במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, וכן שעה שמדובר בטענות הקשורות לאימוץ ותקינות הליכיו, המצדיקות בנסיבות בירור עובדתי מסוים. אכן, מחד גיסא, דיון בבקשה לגופה משמעה פגיעה מסוימת בעקרון סופיות הדיון בהליכי אימוץ מעין אלה, והמחוקק הביע עמדתו, כאמור, בעניין מסגרת הזמנים להשיג על הכרזה כבר אימוץ במסגרת סעיף 13א(ג). מאידך גיסא, דחיה על הסף במקרה דנא, משמעה חסימת דרכו של האב מכל וכל לגבי בירור טענותיו באשר לשאלה האם היתה "אפשרות סבירה" לאתרו, והשאלה אם לגביו "רצו" בהקשר זה 60 הימים שקבע המחוקק בסעיף 13א(ג). למרות הרצון – המובן ומעוגן בהכרעת המחוקק – לסופיות הדיון בנושאי אימוץ והחשש מפני השלכות אפשריות על תהליכי האימוץ, ואיני מקל ראש בטענות בהקשר זה, סבורני כי אין מקום לדחות במקרה דנא את הבקשה על הסף; הטענות העובדתיות הקשורות באפשרות הסבירה לבדוק ולהגיע לאב עומדות לעת הזאת ביסוד העניין, ובהתחשב במכלול מתקשה אני לנעול את הדלת כליל.

יט.

עם זאת, חשוב לשוב ולהבהיר כי בחינת השאלה האם היתה "אפשרות סבירה" לאתר את אבי הקטין צריכה להיעשות על ידי בית המשפט לענייני משפחה בזהירות ובקפדנות רבה , נוכח מורכבותה של הסוגיה והשיקולים כבדי המשקל העומדים בבסיס ההסדר שקבע המחוקק והצורך לכבד את דברו. על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, דומני כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בהחלטה מיום 11.7.16 לפיה:

"נראה כי לא נעשה די על מנת לאתר המשיב ומשכך, ניתן לומר שלמעשה ניתן פסק דין פגום, שכן לא בוצעה המצאה כדין לאב, אשר על כן, לכאורה נראה שיש לבטל את פסק הדין משיקולי צדק, שכן ניתן לראות את אי איתורו של האב כראוי, כאי ביצועה של מסירה כדין המחייבת ביטול פסק הדין משיקולי צדק" (פסקה 41 להחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה).

יש לראותה במובהק כלכאורית בלבד ; ועל בית המשפט לענייני משפחה לשוב ולהידרש לכך מעיקרא , ולבחון עובדתית היטב האם אכן הייתה "אפשרות סבירה" לאתר את האב, בהתאם לחזקה שקבועה בחוק ועל סמך הנתונים שעמדו בזמן אמת בפני העובדת הסוציאלית שליותה את האם, תוך בדיקת כל שלב. בהקשר 60 הימים ראוי לבדוק גם אימתי הגיעה הידיעה בדבר ההריון והלידה לאב, והיש לכך רלבנטיות. נזכור כי הוגשו בענייננו תסקיר אחר תסקיר, מטעם עובדת סוציאלית לפי חוק האימוץ הבקיאה במלאכתה, ובליווי משפטנית מן השירות הציבורי, ותועדו עמדות האם בהרחבה.

אעיר גם, כי אף אם נערכת בדיקה שיפוטית ובלא שנחרוץ דעה לגבי סיכויי הבקשה, אין לאפשר את הפיכתם של שירותי הרווחה ל"שק החבטות" של המשיבים. התבטאויות כגון "התנהגות המבקש בעינינו ראויה לגנאי" (פסקה 1), "ההתנהגות הקלוקלת והפסולה של המבקש..." (פסקה 15), "חטיפתו למעשה של הקטין מידי אביו הביולוגי" (פסקה 23) – מקומן לא יכירן. העובדות הסוציאליות העוסקות באימוץ, וכלל העובדים במערך שירותי הרווחה, ניצבים פעמים רבות בפני סיטואציות לא פשוטות, וכך גם במקרה דנא, ואין – כאמור – להתעלם מחלקה המרכזי של המשיבה במצב שנוצר, גם אם מביאים בחשבון את הנסיבות ששררו בחייה. ניתן להתעמת ולטעון בענין קיומה של האפשרות הסבירה לזיהוי האב, אך נזכור כי בית המשפט לענייני משפחה קיבל בשעתו את ההכרעה לענין ההכרזה כבר אימוץ על סמך החומרים שהיו בפניו, לרבות פירוט ההשתלשלות בתסקיר, והשתכנע.

כ.

כללם של דברים, הבקשות בנדון דידן אינן בקשות סרק, כטענת המשיבים, אך הנושא בו עסקינן ראוי לבירור בנסיבות. בכל אלה אין לעת הזאת כדי לטעת מסמרות בנושא סבירות האפשרות לברר את זהות האב בעת הרלבנטית, כפי שציין בית המשפט המחוזי. ההליכים צריך שייעשו במהירות האפשרית.

כא.

בכפוף לכל האמור לא מצאתי אפוא מקום להיעתר לבקשה. על כן מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. אין צו להוצאות.