בע"מ 6308/12 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעמ"ש 2150-11-11 (כב' השופט הבכיר ז' הווארי והשופטים נ' מוניץ ו ש' אטרש ), אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה מיום 18.9.2011 שניתן במאוחד בתובענות 21342-10-09, 21434-10-09, 21385-10-09, 21470-10-09, 4793-02-10 (כב' השופט א' זגורי ). בגדרו של פסק דין קמא נדחתה תביעת המבקש לקיום צוואה.

רקע עובדתי והכרעת בית משפט קמא

2.

ביום 22.5.2009 הלכה לבית עולמה הגב' אליזבט יעקב (להלן: " המנוחה ") והיא בת 96 שנים, ערירית וללא ילדים. בצוואה שערכה ביום 28.2.2001, הורישה המנוחה את מרבית רכושה לאחייניתה, היא משיבה 1 (להלן: " המשיבה "), ולילדיה של משיבה 1 –

משיבים 2-3. ביום 17.3.2002 אף מונתה המשיבה כאפוטרופא לגופה ולרכושה של המנוחה.

בחודש מאי 2004, כשהייתה המנוחה בת 91, התנהלו בפני כב' השופטת נ' מימון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים שני הליכים בעניינה. בהליך האחד, הגישה המנוחה בקשה להחלפת אפוטרופוס (באותה העת שימשה המשיבה כאפוטרופוס, כאמור לעיל). בקשה זו הוגשה בפועל על-ידי עו"ד זילבר. במקביל, עתרה המשיבה להכריז על המנוחה כפסולת דין, נוכח חששה כי יש המנסים להוציא כספים מידי המנוחה, תוך ניצול מצבה. במהלך הדיון בשאלת החלפת האפוטרופא, ערכה השופטת מימון בירור עם המנוחה, אשר מסרה כי היא אינה מכירה את בא כוחה עו"ד זילבר, כי היא אינה זוכרת שחתמה לטובתו על ייפוי כח, וכי לא חתמה על צוואה נוספת מלבד זו שמיום 28.2.2001. בסופם של הליכים, נדחתה הבקשה להחלפת אפוטרופוס, תוך שנתקבלה בקשת המשיבה להכריז על המנוחה כפסולת דין (להלן: "החלטת השופטת מימון"). ביני לביני, ועוד טרם ניתנה החלטת השופטת מימון, חתמה המנוחה על צוואה

נוספת – היא הצוואה שבמרכז דיוננו – בגדרה ציוותה לחלק את רכושה בין משיב 4 – אחיינה – לבין המבקש, שהינו שכן שלה מזה שנים רבות (להלן: "הצוואה השניה").

3.

בחלוף שנים מספר, לאחר שנפטרה המנוחה, הגישו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה תביעות הדדיות, שבמרכזן שאלות כשירותה של המנוחה לצוות; היותה פסולת דין; מעורבות המבקש בצוואה השניה וקיומה של השפעה בלתי הוגנת. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט א' זגורי ) נקבע כי על אף שהצוואה השניה נחתמה בטרם הוכרזה המנוחה פסולת דין, הרי שבמסגרת החלטת השופטת מימון, נתנה האחרונה דעתה למסמכים וחוות דעת שנערכו כבר בשנת 2001 – מהם עולה כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות בעת עריכת הצוואה השניה. השופט זגורי המשיך וקבע כי הליך החלפת האפוטרופוסות שהתנהל לפני השופטת מימון היה למעשה ניסיון לאשרור הצוואה השניה. לכן, החלטת השופטת מימון בבקשת החלפת האפוטרופוס מיום 29.7.2004 היא בבחינת מסמך שיפוטי המלמד כי המנוחה נעדרה כשירות גם ביום עריכת הצוואה. זאת, על אף שלא צוין בהחלטת השופטת מימון כי ההכרזה על המנוחה כפסולת דין חלה למפרע. השופט זגורי המשיך וקבע כי עיון בתצהירי הצדדים מלמד כי נפלו פגמים מהותיים בעריכת הצוואה השניה. כך למשל, אדם בשם מר רבר, היה מעורב ביותר בעריכת הצוואה, על אף היותו עד קיום, וגם הוא סבר כי יש צורך באישור רופא לשם עריכת צוואה חדשה.

השופט זגורי ציין כי ד"ר ורטמן, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, לאחר מות המנוחה, חיווה דעתו כי לא הייתה במנוחה כשרות לעריכת צוואתה השניה נוכח מאפייני הפרעה התנהגותיים, היעדרה של יכולת קוגניטיבית תקינה, והיחס שבין מאפייני ההפרעה ליכולת לכתוב צוואה ולחתום עליה. יצוין כי חוות דעתו של המומחה התבססה, בין השאר, על תעודות רפואיות שנערכו על ידי רופא אחר – ד"ר פוקס – אשר פגש את המנוחה בשנים 2001 ו-2002 והתרשם כי היא סובלת מירידה מנטאלית, אינה מתמצאת טוב בזמן, ובוחן המציאות והשיפוט שלה פגומים בצורה ניכרת. בתעודה מיום 26.2.2002 אובחנה המנוחה כסובלת מדימנציה. לעניין זה יש לציין כי הן ד"ר פוקס והן המומחה מטעם בית המשפט לא הוזמנו על ידי בא כוח המבקש להיחקר על תצהירם.

עוד קבע השופט זגורי כי המבקש הוא אשר קבע את נוסח הצוואה השניה, והכתיבו לעורך דין מלמד – שערך את הצוואה. האחרון בתורו העיד כי המנוחה לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, בעוד מר רבר והמבקש היו מעורבים בכך עד מאוד. כן נפסק כי הצוואה השניה נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת, אשר אף אם הייתה קלה, היה בה כדי להתעלם ממצבה הקשה של המנוחה ולנצל את מצבה.

הכרעת בית המשפט המחוזי

4.

על הכרעת השופט זגורי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. נטען על ידו כי יש להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, וכי הדלת לכך פתוחה יותר במסגרת דיני המשפחה מאשר בכלל המשפטי הרגיל. עוד נטען שם כי התעודות הרפואיות סותרות האחת את רעותה באופן הפוגם במשקלן. הוסף כי לא היה מקום לזקוף לחובת המבקש את אי הזמנת המומחה לחקירה, שכן הוצגו לו שאלות הבהרה. עוד צוין כי אין ליתן משקל לבירור שערכה השופטת מימון עם המנוחה במהלך הדיון בשאלת החלפת האפוטרופוס, משום שבירור זה נערך שנה לאחר שנחתמה הצוואה השניה, ואינו מלמד על מצב המנוחה בעת החתימה. נטען כי לא היה מקום לקבוע כי הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.

ביום 14.6.2012 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את הערעור (כב' השופט הבכיר ז' הווארי והשופטים נ' מוניץ ו ש' אטרש ). צוין כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס על קביעות עובדתיות הנסמכות על הראיות והעדים, וכי אין המקרה נמנה בגדר החריגים המחייבים התערבות בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הודגש כי סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה אינו קובע כי על ערכאת הערעור לשמוע את המשפט מחדש, או ליטות להתערב התערבות יתרה בקביעות העובדתיות. כן נקבע כי בהיעדר חקירתם של המומחים, לא ניתן היה לאשש את הטענות הקשות שהפנה המבקש כלפיהם.

טענות המבקש

5.

לגישת המבקש, טעו ערכאות קמא משדחו את קיומה של הצוואה השניה. נטען כי קיימת חשיבות ממשית בשאלת היקף ההתערבות המותר של ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. לטענת המבקש, שירותי הרווחה ביקשו לסכל את רצונה האחרון של המנוחה, ולפיכך קשרו קשר להדירו מעזבונה. לגישתו, ניתוח נכון של הראיות שהובאו לפני ערכאה קמא מחייב הסקת מסקנות שונה מזו שנערכה, ובפועל שינוי ההכרעה. לגישת המבקש, רובם המכריע של המבחנים שנקבעו בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נב(1) 813,

מורים כי לא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה, ולא היה מקום לבטלה. המבקש אף מפנה לפסק דין נוסף שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה (תמ"ש (נצ') 42052-07-11), אשר לטענתו עומד בסתירה לנקבע בהכרעה שבמוקד התיק דנא.

דיון והכרעה

6.

סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, הינו בגדר חריג בערעורים אזרחיים, בקבעו: "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור". לעומת זאת, סעיף 457 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות , אלא ברשות בית המשפט ומטעמים שיירשמו. רואים אנו כי ערכאת הערעור במסלול דיני המשפחה מוסמכת לשמוע ראיות באופן רחב יותר מערכאת ערעור אזרחית רגילה, הגם שאינה הערכאה המבררת. שוני זה נובע מהגישה הכללית של "יותר גמישוּת – פחות נוקשוּת", בכל הקשור להגשת ראיות בהליך המתקיים לפני בית המשפט לענייני משפחה – בין אם בערכאה מבררת ובין אם בערכאת ערעור (ראו סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה). גישה זו, של פחות פורמליזם, אף באה לידי ביטוי בדין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, 1986:

"בהפעילו את סמכויותיו ובישמו את המערכת הטיפולית, על בית המשפט לפעול בתוך מסגרת פרוצדורלית שונה מזו הנהוגה בבתי המשפט שלנו בענינים אזרחיים או מסחריים. רמת המעורבות של השופט חייבת להיות גבוהה ויכולת הנגישות שלו לחומר הראיות הזמנת העדים וחקירתם צריכות להיות בעלת היקף רחב. על השיטה בעיקרה להשאיר אפשרות של יוזמה לבית המשפט ולא לדבור בהליך אדברסרי, כאשר עורכי הדין של בני הזוג מסייעים לבית המשפט בהבהרת עמדות הצדדים ובגיבוש פתרון אשר יתקבל על דעת המתדיינים. השיטה האדברסרית הנוהגת גורמת להקצנת עמדות הצדדים, להחרפת הסכסוך ולהעמקת הקרע ואין בה תרומה חיובית לבית המשפט הנחלץ לעזרת בני-הזוג והמבקש לרדת אל שורש המשבר ואל חקר האמת".

יש להדגיש כי "השאלה אימתי בירור הערעור מצריך בחינה מחודשת של הראיות מסורה לשיקול-דעתה של

ערכאת הערעור" (ע"א 4151/99 בריל נ' בריל , פ"ד נה(4) 709). יתר על כן, גם בהליך בגלגול שלישי ייתכן ומהות העניין בבית המשפט לענייני משפחה – למשל אימוץ או דיון בחטיפת ילדים לפי אמנת האג – עשויה, אם כי לא בהכרח, להוסיף נופך להצדקה למתן רשות ערעור.

עם זאת, יש להיזהר מפריצת הסכרים. אף בהליך ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אין המטרה להפוך את ערכאת הערעור לערכאה ערעורית-מבררת שניה. צד אינו יכול לצפות כי הגם שלא הביא עדים חיוניים בגלגול הראשון, וזאת ללא כל נימוק או הצדקה לכך מפיו, ערכאת הערעור תאפשר לו להשלים את החסר לאחר שפסק הדין של הערכאה המבררת אינו מקובל עליו. גמישות יתר, והכנסתה כמרכיב דומיננטי בדיון הערעורי בדיני משפחה, עלולות לפגוע שלא בצדק בזכויות של אחד מהצדדים. אכן, הגמישות קיימת אך גם הגבולות לה.

עד כה רקע לסעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, שכותרתו "ערעור". בענייננו, טוען בא כוח המבקש כי הגמישות האמורה בקבלת ראיות, טומנת בחובה גמישות בהתערבות ממצאים עובדתיים שנקבעו. לכך אשיב כי הגמישות בשדה הראשון אינה גוזרת גמישות מקבילה בשדה השני. הערכאה המבררת עודנה נהנית מיתרונה על ערכאת הערעור, בכל הקשור לראיות אותן שמעה וראתה באופן בלתי אמצעי וממקור ראשון. אין תמה בדבר. דווקא בנושאים רגישים כגון כשרות המצווה ישנה חשיבות רבה לאלו שהכירו אותה ולאלו שחיוו חוות דעת מומחה כלפיה. כמובן, המומחה מטעם בית המשפט זוכה למעמד מיוחד, הגם שעל הערכאה המבררת, ובעקבותיה ערכאת הערעור, לבחון את מסקנות המומחה היטב, ובמיוחד כאשר לא פגש במצווה בחייה.

7.

מעיון בבקשה עולה כי גם לפי שיטת המבקש, עיקרו של הערעור נסוב סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. ואולם, במסגרת שיקול הדעת המסור לערכאה זו לשם בחינה מחודשת של הראיות, אינני סבור כי מקרה זה מצוי בגדר המקרים המצריכים התערבות הערכאה הערעורית בממצאים העובדתיים, וזאת, גם בשל אופן התפתחות הדיון בערכאה קמא.

במוקד דיוננו השאלה – כלום הייתה המנוחה כשירה שעה שהדירה את המשיבה מהצוואה, וציוותה את רכושה לאחיינה ולמבקש. על סמך נתונים אובייקטיבים – חוות דעת מומחים – ועדים במשפט, נקבע כי מצבה הנפשי של המנוחה לא אפשר לה לקבל החלטה מודעת וכנה באשר לפעולות שייעשו ברכושה לאחר מותה.

אמנם, למבקש טענות ביחס לתוכן הנתונים האוביקטיביים. כך למשל, בעמ' 8 לבקשה, תוקף המבקש את ממצאיו העובדתיים של ד"ר פוקס, אשר בדק את המנוחה בהליכים לצורך מינוי אפוטרופוס (דהיינו, טרם כתיבת הצוואה השנייה). לטענת המבקש, ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דברי העובדת הסוציאלית, כי מצבה של המנוחה היה טוב באותה העת. לגישתו, העובדת הסוציאלית שהייתה בקשר עם המנוחה מטעם שירותי הרווחה – ידעה היטב כי מצבה של המנוחה טוב, ויכלה להפריך את דברי המומחה. יובהר כי ממצאיו של ד"ר פוקס עומדים לדיון, שכן חוות דעת המומחה שהתקבלה בתיק נעשתה לאחר מות המנוחה, והסתמכה על ממצאי בדיקות קודמות של ד"ר פוקס.

במצב דברים זה, סתירת ההנחה שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות בעת הרלוונטית הייתה תלת-מסלולית: חקירת ד"ר פוקס והפרכת מסקנותיו; חקירת המומחה מטעם בית המשפט וסתירת מסקנותיו; או חקירת העובדת הסוציאלית . המבקש בחר לצעוד במסלול השלישי בלבד. המומחה מטעם בית המשפט וכן ד"ר פוקס לא נחקרו על ממצאיהם. אכן,

תקנה 258יב(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את כלל הבסיס לפיו: "מומחה שמינה בית המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית המשפט, ובלבד שהוגשה בקשה מנומקת לחוקרו בתוך שבעה ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה". ואולם כאמור, כלל וחריג לצידו – ניתן לבקש מבית המשפט לחקור את המומחה. עולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כי, בנסיבות העניין, נוכח הטענות שהופנו בתיק זה ביחס לעדים ולראיות, שחלקן חורגות מהשאלות המופנות ברגיל למומחים – למשל טענה בדבר קיומה של קונספירציה – היה מקום לזמן את העדים להיחקר על תצהיריהם. עמדה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, ואף בעיני אוחזת הגיון רב.

בא כוח המבקש הסביר כי הוא הסתמך על תשובת המומחים לשאלות ההבהרה, דווקא בשל הפרקטיקה הנהוגה בבית המשפט לענייני משפחה. לצורך התייחסות לבקשה זו, מוכן אני לקבל את גישת המבקש באשר למסלול ההשגה על חוות דעת מומחה – שאלות הבהרה ולא חקירה. ברם, אם כך הוא המצב, עומדת לפניו משוכה של ניתוח יסודי של עובדות המקרה, בליבת הקביעה שהמנוחה לא הייתה כשירה בתקופה הרלוונטית. לאחר שעיינתי אף אני בחומר, המסה הקריטית של הראיות, לרבות המומחים, מבססת מסקנה זו מבחינה משפטית. זאת לנוכח התרשמותו של בית המשפט לענייני משפחה. הרי לא מדובר בטענות משפטיות או הסכמה כי בית המשפט יחליט על פי חומר שהוגש. המחלוקת העובדתית בין הצדדים עמדה במרכז הדיון בבית המשפט לענייני משפחה. הכרעתו של האחרון אינה מגלה טעות משפטית הדורשת התערבות על פי דין.

כאמור, הוחלט להביא לעדות רק את העובדת הסוציאלית, אשר לא יכלה להתייצב בשל מחלה. ברם, במצב זה, העדיף המבקש כי תעיד עובדת סוציאלית חלופית. בהנחה שמדובר בצעד דיוני לגיטימי, אל למבקש להניח כי יש בו להקנות לו יתרון. לכך יש להוסיף כי ההליך המונח לפני הינו בגדר גלגול שלישי.

ויודגש, בכל מקרה, פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, ניתן לגופו על סמך הראיות שהוגשו והטענות שנטענו על בסיסן. שתי ערכאות נתנו דעתן לסתירות ול"פירכות" לכאורה בחומר הראייתי, וקבעו כי אין בטענות המבקש לעניין זה ממש. משנמצאנו למדים כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה הרלוונטית לדיוננו, מתייתר על פניו הצורך בדיון בקיומה של השפעה בלתי הוגנת. ברם, כעולה מהקביעות העובדתיות, אכן מצטיירת תמונה של קשישה בעלת בוחן מציאות לקוי, אשר אינה בעלת יכולת מעשית להבנת הנעשה ברכושה ובנכסיה. מקובלים עלי דברי בית המשפט המחוזי לפיהם "לא רק קיומה של ההשפעה הוא שפסל את הצוואה (שכן ההשפעה הייתה מזערית), אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ... חוסר יכולתה של המנוחה". והכל, בבחינת למעלה מן הצורך.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה – אין צו להוצאות.