בע"מ 6397/00 "פעלים בע"מ" נ. דוד פילוסוף

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' גרוס, כבוד השופטת א' קובו וכבוד השופטת מ' רובינשטיין) מיום 6.6.2000 בתיק ע"א 1232/99, אשר בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן), מיום 20.12.98, בת"א 27147/95.

המשיב הוא צלם העוסק בצילום תת-מימי ובבעלותו חברת הסרטה (להלן: "חברת ההסרטה"). בין המשיב לבין המבקשת 1 נחתם הסכם לפיו תקבל חברת ההסרטה סך של 600$ תמורת זכויות שימוש חד פעמיות בצילומים תת-מימיים לצורך הכנת לוח שנה שיופץ בארץ על ידי המבקשת, וכן יקבל המשיב את אמצעי "הפרדת הצבעים" לאחר הדפסת הלוח. המשיב סיפק למבקשת 1 שקופיות של ששה תצלומים ששימשו להפקת לוחות שנה לשנת תשנ"ב. בתמורה, שולמו למשיב 600$ והוחזרה לו "הפרדת הצבעים". לא כל לוחות השנה שהופקו לשנת תשנ"ב נמכרו, ולפיכך עשתה המבקשת 1 שימוש בתצלומי המשיב לצורך הפקת לוחות שנה נוספים לשנת תשנ"ד.

המשיב תבע את המבקשים, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בטענה שהשימוש בצילומים, ללוחות שאינם לשנת תשנ"ב, מהווה הפרת זכויות יוצרים, ודרש פיצוי. בית משפט השלום קבע, כי שימוש זה שנעשה בתצלומים אינו שימוש מותר על פי ההסכם בין הצדדים. לאור קביעה זאת, קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיב, כנגד המבקשת 1 בלבד, וחייבה בפיצוי של כ10,000- ש"ח. ערעור שהגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גובה הפיצוי, נדחה.

2.בבקשת רשות הערעור שלפנינו עיקר טענתם של המבקשים היא, כי טעה בית המשפט המחוזי, כאשר קיבל את הקביעה, לפיה יש לפרש את ההסכם בין הצדדים כאילו הוא מתיר שימוש בתצלומים אך ורק לצורך הכנת לוחות שנה לשנת תשנ"ב, וכי יש לפרש את ההסכם כאילו הוא מתיר גם שימוש מאוחר ביתרת התצלומים. כן טוענים המבקשים, כי המשיב מושתק מלטעון לפרשנות אחרת, משום שתיקתו בשעה שידע על כוונתם לעשות שימוש בתצלומים גם לאחר שנת תשנ"ב. המבקשים סבורים, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את הקביעה, לפיה השימוש הנוסף האמור כלל פעולה של צילום נוסף, ולא נעשה רק בדרך של הדבקת התצלומים שכבר בוצעו בעבר. לאור האמור, כך טוענים המבקשים, לא היה מקום לקבוע כי המבקשת 1 הפרה את זכויות היוצרים של המשיב.

לעניין הפיצוי נטען, כי לא היה מקום לחייב את המבקשת 1 בפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 3א לפקודת זכויות היוצרים, ומכל מקום לא היה מקום לחייבה בסכום כה גבוה. המבקשים טוענים עוד, כי טעה בית משפט השלום בכך שלא פסק הוצאות לטובת המבקשים 2, 3 ו4-, אשר התביעה נגדם נדחתה, וכן כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות על סך 15,000 ש"ח, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בדחותו את ערעורם.

המשיב, על פי בקשת בית המשפט, התמקד בתשובתו בעניין הפיצויים שנפסקו ושיעורם, ובעיקרו של דבר סמך ידו על הדרך בה יישם בית המשפט קמא את ההלכות הקיימות בעניין פיצויים מהסוג הנדון, בנסיבות המקרה דנן.

3.דין הבקשה להדחות. הלכה היא, כי ככלל לא תינתן רשות ערעור נוספת, אלא אם דרושה הכרעתו של בית המשפט בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 129).

הן השאלות בדבר פרשנות ההסכם, הן השאלות בדבר האופי הטכני של הפעולה אותה ביצעה המשיבה 1 והן השאלה בדבר עצם פסיקת הפיצויים ושיעורם ואופן יישום ההלכה, שנקבעה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, אינן מסוג השאלות, אשר לפי אמות המידה שצוינו לעיל, מצדיקות דיון בבית משפט זה לאחר שנידונו כבר בשתי ערכאות.

לעניין הטענה לפיה התנהגות המשיב משתיקה אותו מלטעון טענותיו לגבי פרשנות ההסכם, יצוין כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר להתנהגות המשיב, אף שלא דן ישירות בשאלת ההשתק גופא, אינן מתיישבות עם טענה זאת, כך שגם היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אף טענות המבקשים בעניין אי פסיקת ההוצאות לטובתם בבית משפט השלום וההוצאות שנפסקו נגדם בבית המשפט המחוזי אינן נופלות במקרה זה בגדר סוג הטענות המצדיקות דיון בערכאה שלישית.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. בהתחשב באיחור המשיב בהגשת תגובתו, דבר אשר גרר אחריו התדיינות נוספת, אני קובע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 7,500 ש"ח.