בע"מ 646/12פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר ) שדחה את בקשת המערער לתת תוקף של פסק דין להסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים ושכלל הסכמות הנוגעות לצדדים שלישיים ולהליכים שמתנהלים לפני בתי משפט אחרים.

1.

בין המבקש למשיב התנהלה בוררות בסכסוך שהתגלע ביניהם שבסופה ניתן פסק בוררות. המבקש עתר לבית משפט לענייני משפחה לביטול פסק הבוררות ואילו המשיב עתר לאישורו. בית משפט לענייני משפחה אישר את הפסק. המבקש לא השלים עם התוצאה והגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי, והתיק נקבע לדיון לפני הרכב. במקביל להליכים הקשורים בבוררות, התנהלה נגד המשיב חקירה ברשות המיסים שבמסגרתה נתן בית משפט השלום צו האוסר על פרסום פרטי החקירה. שני הצדדים הגישו עררים על החלטת בית משפט השלום בעניינו של צו זה. עוד במקביל, התלונן המבקש נגד המשיב בלשכת עורכי הדין בגין עבירות משמעת שלפי הנטען המשיב ביצע כלפיו. המשיב, מצידו, הגיש את פסק הבוררות שאושר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

2.

ביום 4.12.2011, טרם שנדונו העררים האמורים על צו איסור הפרסום, חתמו הצדדים על הסכם פשרה כולל וסופי. ההסכם כלל, בין היתר, שינויים מסוימים בפסק הבוררות, וכן הסכמות שבגדרן הערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי יידחה, ואילו הערר שהגיש המשיב יתקבל. כמו כן הוסכם כי יירשם עיקול על נכס של המבקש לשם הבטחת התחייבויותיו שבהסכם. הצדדים הגישו בקשה מוסכמת לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין להסכם הפשרה. ביום 22.12.2011 נתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכם הפשרה בכל הקשור לצדדים נושא הערעור, אך הוסיף וקבע כי בכל הקשור להוצאת צו העיקול יפנו הצדדים לערכאה הראשונה. עוד קבע בית המשפט כי האישור אינו מתייחס להליכים אחרים המפורטים בהסכם הפשרה. בקשה שהגיש המבקש לעיון חוזר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה. מכאן בקשת הערעור שלפניי שבה טוען המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי לאשר את הסכם הפשרה בכללותו.

3.

דין הבקשה להידחות. מבלי להביע עמדה בשאלה אם בית המשפט המחוזי היה מוסמך לאשר הסכמות הנוגעות להליכים אחרים התלויים ועומדים באותו בית משפט או בערכאות אחרות, לא ראיתי כי קמה עילה להתערב בשיקול דעתו בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי אישר את הסכם הפשרה ככל שהוא נוגע להליך המתנהל לפניו, אך

לא ראה לאשר אותו ביחס להליכים אחרים. כידוע, בהסכם פשרה שמקבל תוקף של פסק דין ממוזגות שתי תכונות: האחת, תכונה של הסכם מחייב שהוראותיו עוצבו בידי הצדדים והם מחויבים לפעול בהתאם להן על-פי דיני החוזים; והשנייה, הגושפנקה שנותן בית המשפט להסכם כדי שישמש מעשה בית-דין בין הצדדים וכדי שניתן יהיה להוציאו לפועל (ע"א 4365/90 עזבון רודה נ' שרייבר , פ"ד מז(2) 441, 451 (1993)). בענייננו אין מניעה שהמבקש יפנה לערכאות המוסמכות בבקשות מתאימות להוציא את ההסכם לפועל (ובענייננו: לבית המשפט המחוזי בקשר לעררים; לבית המשפט לענייני משפחה בקשר לצו העיקול; וללשכת ההוצאה לפועל בקשר לסגירת התיק). יצוין כי לא בכל מקרה ייעתר בית משפט לבקשה משותפת של הצדדים לסיום ההליך בהסכמה (השוו: ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה , פסקה 17 (לא פורסם, 27.6.2011)), ומטעם זה ראוי שבקשה כזו תוגש לערכאה המוסמכת שמצויה בפרטי ההליך ושתשקול את השיקולים הרלוונטיים טרם שתחליט בבקשה. הדבר נכון במיוחד מקום שלסיום ההליך בהסכמה עשויות להיות השלכות על צדדים שלישיים שהם צד לאותו הליך שמבוקש לסיימו.

4.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הבקשה. אין צו להוצאות.