בע"מ 6592/16 פלוני נ. המחלקה לשירותים חברתיים באר שבע

1.למבקשת שלושה ילדים, בגילאי 11-4.5. כל אחד מהם הוצא ממשמורתה עוד בהיותו פעוט, וזאת בעקבות מעשים שונים של הזנחה ואלימות של המבקשת, שלעיתים אף הסתיימו בפגיעה פיזית בחלק מהילדים. במהלך השנים האחרונות השתנו מעת לעת התנאים שבהם רשאית המבקשת להיפגש עם הילדים. כן נשקלה מעת לעת האפשרות להשיבם למשמרתה, ובחלק מן התקופה אף שבו חלק מהילדים לבית המבקשת – עד אשר התרחשו, למרבה הצער, אירועים נוספים שהצריכו את הוצאתם הדחופה מן הבית. כיום מצויים הילדים אצל משפחות אומנה. יצוין כי מאז שנת 2014 מבקרים הילדים אצל המבקשת.

הבקשה שלפני מתרכזת בשני עניינים. האחד – הארכת צו להוצאת הילדים ממשמורתה של המבקשת לשנה נוספת על ידי בית משפט לנוער בבית משפט השלום בבאר שבע (תנ"ז 23336-04-12, כב' השופט י' בוקר ). לטענת המבקשת, היה על בית המשפט לנוער לבחון את הבקשה כאילו הייתה זו הבקשה הראשונה בעניין. במקום זאת, כך נטען, התבסס בית המשפט על חומר ראיות מן העבר לשם ההחלטה בבקשה. העניין השני – קבלת עמדת משיבה 1 – המחלקה לשירותים חברתיים בבאר שבע – לפיה יש להמשיך ולטפל באופן תרופתי באחד הילדים. זאת, בעקבות המלצת הפסיכיאטר מטעם המשיבה ובניגוד לחוות דעת שהוגשה מטעם המבקשת. בית המשפט לנוער קבע דיון שבו ניתן יהיה לחקור את המומחים על חוות דעתם, והורה כי עד להכרעה בסוגיה יימשך הטיפול התרופתי שבו החל הקטין. ערעורה של המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע – נדחה (ענ"א 42741-07-16, כב' השופט ג' גדעון ). מכאן הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור.

בבקשה הנוכחית שבה המבקשת על טענותיה. לשיטתה, שגו בתי משפט קמא בכך שהתבססו על חומר ראיות שאינו מספיק לשם הארכת צו הוצאה ממשמורת כ"חותמת גומי, ו"באופן אוטומטי", ללא התחשבות בשיקומה של המבקשת וללא תשתית עובדתית באשר למצבה נכון להיום. עוד נטען כי בהעדר הכרעה סופית בסוגיית מתן הטיפול התרופתי לאחד הקטינים, לא היה מקום להורות על המשך הטיפול. מנגד סומכת משיבה 1 ידיה על הכרעות ערכאות קמא, וטוענת כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

2.אכן, התחום הרגיש מושא הבקשה – הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם – מצדיק קביעת מבחנים מקלים יותר עם המבקש רשות ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, אין משמעות הדבר כי תינתן רשות ערעור באופן אוטומטי. על בית המשפט לבחון האם קיימת הצדקה עניינית למתן רשות הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה, ובעיקר החשש לפגיעה בטובת הילד (רע"א 1088/16 פלונית נ' עו"ס לחוק נוער

(07.03.2016). ואולם, גם על פי קריטריון גמיש זה, אין מקום למתן רשות ערעור בנסיבות המקרה שלפניי.

בניגוד לטענה הראשונה של המבקשת, לא עולה כי בית המשפט פעל כ"חותמת גומי" של פקידת הסעד, תוך הארכת הצו באופן אוטומטי וללא תשתית עובדתית עדכנית. בניגוד לנטען, עמדו בפני בית המשפט דוחות סוציאליים עדכניים, ביחס לכל אחד מן הקטינים. עיון בדוחות מעלה כי הם מפורטים מאוד ומתייחסים לכל הנתונים הרלוונטיים למצבם של הקטינים. בנקודה זו יש להדגיש כי אין כל פסול בכך שבית המשפט יבחן גם נתונים מן העבר הנוגעים לקטינים, בעת דיון בצו הוצאה ממשמורת. ההפך הוא הנכון – בחינה כזו מתבקשת, אם כי במינון הנכון. משקלו של העבר אינו נובע מעצם התרחשותו, אלא מכך שהוא עשוי להיות רלוונטי להערכת המצב בהווה, ולהערכת ההתפתחויות בעתיד. בהתאם לכך, על הבחינה להיערך בזהירות, תוך הערכת החומר העדכני והשאלה מה משקל אירועים העבר לנוכח ההתפתחותיות החדשות. עם זאת, העבר במקומו בזמן מונח. ההכרעה דהיום בוחנת את התוצאה הראויה בהווה. כך נהג בית המשפט לנוער גם בענייננו. הכרעתו נטועה בכל חומר הראיות, והיא מאוזנת גם לגופה. נקבע כי הצו יוארך לשנה, אולם גם במהלך שנה זו יתקיימו דיונים לשם בחינת מצב הדברים והאפשרות לשנותו, זאת מבלי ליידע את הקטינים על כך כדי לא לטלטל את עולמם. נראה כי זוהי תוצאה ראויה בנסיבות העניין.

אשר לטענה השנייה, שעניינה המשך הטיפול התרופתי של אחד הקטינים. גם בעניין זה אין מקום לתת רשות ערעור. בית המשפט הורה על המשך הטיפול התרופתי עד להכרעה סופית בסוגיה, ולא הכריע בה סופית. התשתית העובדתית שנפרשה לפניו בנקודה זו, ובפרט חוות דעת הפסיכיאטר מטעם גורמי משיבה 1, אינה מקימה עילה להתערבות בהחלטה זמנית זו בגלגול שלישי.

3.הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.