בע"מ 673-23 בע"מ 673-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 49650-11-22) – מהימים 27.12.2022 ו-12.1.2023 (השופט נ' שילה) ומיום 28.12.2022 (סגן הנשיא ש' שוחט). החלטות אלו ניתנו במסגרת הליך ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 2.10.2022 (תמ"ש 69922-12-20, השופט י' אליהו).

2.מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך משפטי בין אח ואחות, בכל הנוגע לנכסיה של אמם המנוחה (להלן: המנוחה). כל אחד מהם הגיש תביעה כלפי משנהו, ובסופו של דבר בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של המבקש וקיבל את התביעה שהגישה נגדו המשיבה, היא אחותו. בין היתר, בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בנכסי המקרקעין שהשניים ירשו מהמנוחה, וכן חייב את המבקש בתשלום סך כולל של 352,185 שקלים למשיבה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן בהוצאות משפט בסך של 60,000 שקלים.

3.להשלמת התמונה יצוין כי בעת שהתנהל ההליך בבית המשפט לענייני משפחה המבקש העלה טענות שונות כנגד המותב, ואף ביקש את פסילתו. בקשה זו נדחתה, וכך גם נדחה הערעור שהוגש עליה לבית משפט זה ביום 8.8.2021 (ע"א 5071/21, הנשיאה א' חיות).

4.ביום 22.11.2022 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזה עודו תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף, ביום 14.12.2022 המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור.

5.עניינה של הבקשה שבפני בשלוש החלטות שניתנו במסגרת הליך הערעור בבית המשפט המחוזי:

ההחלטה הראשונה – ביום 27.12.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט שילה) את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באופן חלקי, ביחס לעיכוב פירוק השיתוף באחד מנכסי המקרקעין בלבד, שמשמש כדירת המגורים של המבקש (להלן: הדירה). בית המשפט המחוזי התנה את עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה בסך של 100,000 שקלים כדי להבטיח את נזקי המשיבה ובתשלום דמי שימוש ראויים למשיבה.

ההחלטה השנייה – ביום 28.12.2022 בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא שוחט) הורה למבקש לצמצם את היקף טענותיו ולהגיש כתב ערעור מתוקן בהיקף של עד תשעה עמודים.

ההחלטה השלישית – ביום 12.1.2023 בית המשפט המחוזי (השופט שילה) דחה את בקשתו של המבקש לקבלת ארכה לצורך ביצוע הפעולות שעליהן הורתה ההחלטה הראשונה, עד להשלמת ההליכים בבקשות שונות שהגיש (ובכלל זה לפסילת השופטים שילה ו-שוחט מהליך הערעור ולהעברת הדיון בערעור למחוז אחר). לפנים משורת הדין, ניתנה למבקש ארכה בת שבוע להפקדת הערובה.

6.בבקשת רשות הערעור דנן טוען המבקש כי ההחלטה הראשונה, בדבר הפקדת ערובה כתנאי לעיכוב ביצוע, היא שגויה, בעיקר בשל כך שהיא מנוגדת לצוואת המנוחה לפיה אין למכור את הדירה, וכן משום שלהערכתו סיכויי הערעור טובים מאוד בהיבט זה. המבקש מוסיף ומטעים כי ההחלטה השנייה שגויה אף היא, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה ובכך שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשתי תביעות שונות. באשר להחלטה השלישית, המבקש מלין על כך שזאת התקבלה על-ידי השופט שילה לאחר שהוגשה בקשה לפסילתו.

7.לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי ישנה הצדקה למתן רשות ערעור, וזאת אף כאשר מובאת בחשבון אמת מידה מקלה (ראו: בע"ם 4658/16 פלונית נ' פלוני, פסקה ה' (13.10.2016); בע"ם 9201/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (25.3.2021)). אלה הן החלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול ההליך, אשר כידוע הנטייה להתערב בהן מצומצמת במיוחד (ראו: בע"ם 8056/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (18.11.2022)). כך גם באשר לטענות לעניין עיכוב הביצוע, אשר נקבע כי יש לגלות ריסון בקבלתן, כך שהדבר ייעשה רק לשם מניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו: בע"ם 3440/19 פלונית נ' פלונית, פסקה 9 (30.5.2019)). בנסיבות העניין, לא התרשמתי כי הבקשה דנן עומדת באמות המידה האמורות. למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגוף הדברים, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, אשר שלושתן מעוגנות היטב בדין.

8.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.