בע"מ 6857-22 בע"מ 6857-22

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים צ' צפת, ע' רביד ו-נ' שילה) מיום 14.9.2022 בעמ"ש 15669-04-21, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופטת א' ז'יטניצקי רקובר) מיום 23.2.2021 בתלה"מ 14721-12-17, תמ"ש 47667-04-18, תמ"ש 2521-06-18 ותלה"מ 66671-10-18. בפסק דינו דחה בית המשפט לענייני משפחה שלוש תביעות שהגישה המבקשת נגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה), וקיבל באופן חלקי תביעה נגד המבקשת שהגישו המשיבים 3-2 (להלן: הורי המשיבה או ההורים).

הרקע לבקשה

2.המבקשת והמשיבה (להלן יחד: בנות הזוג) היו בעבר נשואות בנישואים אזרחיים וקיימו קשר זוגי עד לשנת 2017. עם סיום הקשר הזוגי בין השתיים, התגלעו ביניהן, כמו גם בין המבקשת להורי המשיבה, סכסוכים כספיים, הנוגעים לדירה שמכרו הורי המשיבה לבנות הזוג בהסכם מכר מיום 11.12.2008 (להלן בהתאמה: הדירה ו-הסכם המכר). לפי הסכם המכר, בנות הזוג ירכשו את הזכויות בדירה מההורים תמורת סך של 970,000 ש"ח, באופן שהמשיבה תהיה בעלים של חמש שישיות מהדירה, והמבקשת – של שישית ממנה. הזכויות בדירה נרשמו במרשם המקרקעין על שם בנות הזוג, על פי החלוקה הקבועה בהסכם המכר.

יצוין, כי עוד קודם לחתימת הסכם המכר, ביום 28.4.2006, חתמו בנות הזוג על הסכם ביניהן שלפיו נכסים שיירכשו על-ידן במשותף יתחלקו ביניהן באופן שווה (להלן: ההסכם הראשון). כמו כן, לאחר חתימת הסכם המכר, ביום 14.10.2010, חתמו בנות הזוג על הסכם נוסף, שבו הוסכם כי ההסכם הראשון מבוטל, וכי הדירה תחולק באופן שווה בין בנות הזוג, למרות הרישום במרשם המקרקעין (להלן: ההסכם השני). ביום 29.3.2011 חתמו בנות הזוג על הסכם נוסף, אשר חוזר, בעיקרו של דבר, על תוכנו של ההסכם השני (להלן: ההסכם השלישי). עוד הוסכם בהסכם השלישי כי ההסכם השני מבוטל.

בשנת 2017 נפרדו, כאמור, בנות הזוג והמבקשת עזבה את הדירה. בהמשך לכך, הגישה המבקשת שלוש תביעות נגד המשיבה והוריה ביחס לזכויותיה בדירה.

3.בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה שהגישה המבקשת לאכיפת ההסכם השלישי, לאחר שקבע כי אכיפתו היא "בלתי צודקת בנסיבות העניין". בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי המבקשת ניצלה את מצבה הנפשי של המשיבה לצורך החתמתה על ההסכם השלישי; וכי המבקשת עצמה הפרה את ההסכם, בכך שלא שילמה תשלומי משכנתא שהיה עליה לשלם לפיו. כמו כן, בית המשפט קיבל באופן חלקי תביעה כספית שהגישו ההורים נגד המבקשת. נקבע כי המבקשת היא בעלים של שישית מהדירה, ולפיכך עליה לשלם להורים סכום השווה לשישית מהסכום שנקבע כאמור בהסכם המכר, וכן שישית מהחזרי המשכנתא על הדירה ששילמו ההורים, בניכוי סכומים ששולמו על-ידי בנות הזוג זה מכבר. עוד נפסק, כי יש לדחות תביעת שיפוי שהגישה המבקשת נגד המשיבה, בשים לב לכך שהמבקשת חויבה כאמור לשלם רק שישית מהחזרי המשכנתא ושישית מהתמורה החוזית; וכי אין לקבל את תביעת המבקשת לפירוק שיתוף בדירה בדרך של מכירתה לצד ג'. בהקשר זה נקבע, כי יש למנות שמאי שיאמוד את שווי הדירה, כשלאחר מכן תיבחן האפשרות כי אחת מבנות הזוג תרכוש מן השנייה את זכויותיה בדירה.

4.על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה כאמור בפסק דינו מיום 14.9.2022. נקבע כי עיקר טענות המבקשת נוגע לממצאי עובדה ומהימנות, שאין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן; וכי אף לגוף העניין, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה מבוססות היטב, ומסקנותיו המשפטיות – מוצדקות.

מכאן הבקשה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים

5.המבקשת טוענת כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אינן מבוססות, בין היתר, בכל הנוגע לסכומים שכבר שילמו בנות הזוג להורי המשיבה; כי לשם קבלת טענת המשיבה בדבר מצבה הנפשי בעת החתימה על ההסכם השלישי, היה צורך בצירוף חוות דעת רפואית מטעמה; וכי הערכאות דלמטה יישמו באופן שגוי את דיני החוזים והמתנה, והפלו בהקשר זה את המבקשת בשל נטייתה המינית.

6.מנגד, המשיבים סומכים ידיהם על פסקי דינם של הערכאות קמא וטוענים, בין השאר, כי הבקשה נסובה בעיקרה על קביעות עובדתיות, שאף לגופו של עניין לא נפל בהן פגם; כי בנסיבות דנן לא נדרשת חוות-דעת רפואית לצורך קביעה בדבר מצבה הנפשי של המשיבה בעת החתימה על ההסכם השלישי; כי בתי המשפט יישמו כראוי את הוראות הדין הרלוונטיות; וכי אין בסיס לטענת המבקשת באשר להפלייתה.

דיון והכרעה

7.דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב, או לשם מניעת עיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. טענות המבקשת נטועות עמוק בגדר נסיבות המקרה הפרטני, ונוגעות בעיקרו של דבר לקביעות עובדתיות מובהקות שקבעה הערכאה הדיונית, בין היתר, ביחס למצבה הנפשי של המשיבה בעת החתימה על ההסכם השלישי, וניצול מצב זה על-ידי המבקשת; להפרת הסכם זה מצד המבקשת; ולסכומים ששילמו בנות הזוג להורים. כמו כן, אינני סבורה כי בנסיבות העניין מתן רשות ערעור נחוץ לשם מניעת עיוות דין.

די אפוא באמור כדי להוביל לדחיית הבקשה.

8.למעלה מן הצורך אציין, כי עיון בפסקי הדין של הערכאות קמא, מלמד כי הדין יושם בהם באופן ענייני, ולא מצאתי בסיס לטענת המבקשת בדבר הפלייתה בהקשר זה מחמת נטייתה המינית. אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשת, שלפיה היה צורך בהגשת חוות דעת רפואית לשם קביעה בדבר מצבה הנפשי של המשיבה בעת החתימה על ההסכם השלישי. בטענה זו, נשענת המבקשת על הוראת תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, שלפיה יש לצרף חוות דעת רפואית לשם הוכחת "עניין שברפואה". ואולם, משעניין לנו בהוכחת טענה חוזית במהותה, הוראת התקנה האמורה אינה רלוונטית (ראו, למשל: רע"א 3046/18 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 25 לפסק דיני (24.12.2018)).

9.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים (ביחד) בסך של 5,000 ש"ח.