בע"מ 687/14 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 19.12.2013 (רמ"ש 36032-12-13, השופט ש' שוחט ). בהחלטה זו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב מיום 17.12.2013 (בה"ט 27362-12-12, השופטת א' ז'יטניצקי רקובר ) שהורתה על שינוי זמני בהסדרי הראייה של המבקש עם בנו הקטין.

2.

המבקש והמשיבה, אשר התגרשו בשנת 2011, הם הוריו של הקטין מ', יליד 25.8.2010. בין המבקש למשיבה התנהלו הליכים משפטיים רבים הנוגעים לקטין, אשר רק מקצתם, אלה הרלוונטיים לענייננו, יפורטו בקצרה בהמשך.

3.

על-פי הסכם הגירושין בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הקטין מתגורר דרך קבע עם המשיבה, ואילו למבקש נקבעו הסדרי ראייה עם הקטין פעמיים בשבוע, כולל לינה, וכן בכל סוף שבוע שני. בהתאם לכך, הקטין מתגורר בביתה של המשיבה, שאותו היא חולקת עם בן זוג.

4.

ביום 30.9.2013 המבקש הגיש בקשה למתן צו הגנה לקטין מפני המשיבה ולקבלת משמורת זמנית על הקטין. בקשה זו התבססה על טענות של המבקש בדבר ביצוע מעשים מגונים לכאורה בקטין על-ידי בן זוגה של המשיבה. בתחילה, ניתן במעמד צד אחד צו הגנה לקטין נגד המשיבה (ה"ט 46008-09-13, השופטת א' ז'יטניצקי רקובר ) . אולם, לאחר שנערך דיון במעמד הצדדים הוא בוטל.

5.

בהמשך, ביום 13.12.2013 המשיבה הגישה בקשה למתן צו הגנה לקטין מפני המבקש. אף בקשה זו התבססה על טענות בדבר ביצוע מעשים מגונים לכאורה בקטין – על ידי המבקש עצמו. באותו יום נתן בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ע' מילר ) צו הרחקה זמני של הקטין מהמבקש, במעמד צד אחד. דיון במעמד שני הצדדים נקבע ליום 17.12.2013.

6.

בישיבה שהתקיימה ביום 17.12.2013 בבית המשפט לענייני משפחה התברר כי לצדדים קבועים אבחונים במחלקת ילדים בבית החולים גהה להמשך אותו שבוע, וכן לשבוע שלאחר מכן – בימים 19.12.2013 ו-26.12.2013. זאת, בהמלצתה של פקידת הסעד שמטפלת בעניינם ונוכח הטענות הקשות שהעלו שני הצדדים. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט לענייני משפחה על ביטול צו ההרחקה שניתן במעמד צד אחד ועל חידוש הסדרי הראייה של המבקש עם הקטין. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה סייג את הסדרי הראייה כך שלא יכללו לעת עתה לינה, וזאת עד לקבלת המלצותיה של פקידת הסעד לאחר עריכת האבחונים. בית המשפט לענייני משפחה קבע את התיק לתזכורת פנימית ליום 8.1.2014 והורה כי המלצות פקידת הסעד תוגשנה עד אז.

7.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי ההחלטה, אשר מורה כי הקטין לא ילון אצלו, שוללת ממנו הלכה למעשה את הסדרי הראייה, וזאת ללא כל עילה בדין. לטענת המבקש, משעה שבוטל צו ההרחקה הזמני היה על בית המשפט לענייני משפחה להותיר את הסדרי הראייה שלו עם הקטין בשלמותם.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור אף מבלי לקבל לה תשובה בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי בית המשפט לענייני משפחה היה קשוב לשלומו וטובתו של הקטין, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, במספר הדיונים שהתקיימו בעניינו ובמעורבותם של הגורמים המקצועיים הרלוונטיים בדיונים אלה. בית המשפט המחוזי ציין כי ביום שבו ניתנה ההחלטה שעליה נסבה הבקשה הוגש לבית המשפט לענייני משפחה תסקיר של האגף לשירותים חברתיים מיום 16.11.2013, ככל הנראה רק לאחר מתן ההחלטה. בית המשפט המחוזי ציין כי התסקיר ממליץ על כך שהקטין יופנה לטיפול והדרכת הורים בבית החולים גהה וכי הסדרי הראייה ייוותרו במתכונתם הנוכחית עד לקבלת המלצות נוספות (בניגוד לכאורה לאמור בהחלטה). יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שמדובר בהחלטה זמנית, אשר תידון שוב בפני בית המשפט לענייני משפחה תוך זמן קצר לאחר קבלת חוות הדעת של כלל הגורמים המקצועיים, אין בכך הצדקה להענקת רשות ערעור.

9.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה התעלמו מהראיות שהציג ואשר מהן עולה, לפי הטענה, שטובת הילד היא להימצא בחזקת אביו ולא בחזקת אימו. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא הורה לבית המשפט לענייני משפחה לשקול שוב את טובתו של הקטין נוכח התסקיר שהוגש ביום מתן ההחלטה ומצדד בכך שהסדרי הראייה ייוותרו על כנם עד להשלמת הבדיקות של הגורמים המקצועיים.

10.

מספר ימים לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור הגיש המבקש ביום 5.2.2010 בקשה נוספת שהוגדרה כ"בקשה 'בהולה' להפסקת התעמרות בית המשפט לענייני משפחה באזרח מדינת ישראל". מבקשה זו עולה כי האבחון שנקבע להורים בבית החולים גהה עתיד להתארך מעבר למצופה. הבקשה כוונה נגד החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, מיום 4.2.2014, להמשיך את הסדרי הראייה שנקבעו בהחלטתו ביום 17.12.2010, עד לסיום האבחונים בבית החולים גהה וקבלת המלצותיהם של הגורמים המקצועיים.

11.

בהחלטתי מיום 16.2.2014 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור. בתגובה שהוגשה מטעם המשיבה נטען כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בין השאר מאחר שהיא נסבה על החלטה זמנית על הפסקת הסדרי הלינה בין המבקש לקטין לתקופה קצרה עד לקבלת חוות דעתם של הגורמים המקצועיים.

12.

לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובשאר החומרים שהונחו בפני באתי לכלל דעה כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה

(ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)). זה אינו המצב בענייננו, שבו הבקשה נטועה כל כולה בנסיבותיו של המקרה דנא. על כך יש להוסיף כי ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (ראו: בע"מ 94/14 פלונית נ' פקיד סעד לחוק הנוער אזור מערב ירושלים - עיר גנים , פסקה 14 (9.1.2014), וההפניות שם; בע"מ 8536/13 פלוני נ' פלוני , פסקה 16 (3.2.2014), וההפניות שם).

13.

למעלה מן הצורך אציין כי עיון בהחלטות הרבות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה בעניינו של הקטין מעלה כי הוא קשוב לטענות הצדדים, מכיר את העובדות הנוגעות לקטין ועושה מלאכתו נאמנה על מנת לקדם את טובתו, רווחתו ושלומו, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי. על כן, גם לגופו של עניין לא ראיתי מקום להתערב בהחלטה הזמנית שניתנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, שמכיר היטב את עובדות המקרה.

14.

בנוסף, ראיתי לנכון להבהיר כי סגנון הניסוח החריג של הבקשה שהוגשה על-ידי המבקש ביום 5.2.2014 (שנוסח כותרתה הוא אך "קצה הקרחון" של האמור בה, ראו סעיף 10 לעיל) אינו מקובל בבתי המשפט ואף אינו יכול להתקבל בהם. הערכאות הקודמות כבר העירו בעניין זה למבקש במספר החלטות, ואף הטילו עליו – מספר פעמים – הוצאות לטובת אוצר המדינה, אך הוא נותר בשלו. על כן, אין מוצא אלא להוסיף ולהשית עליו הוצאות לטובת המדינה גם זו הפעם. במבט רחב יותר, אני מבקשת להוסיף כי אין זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהתבטאות חמורה כלפי מערכת בתי המשפט ורשויות האכיפה דווקא בהליכים מתחום דיני המשפחה (ראו, למשל, רע"א 5657/13 פלונית נ' המחלקה לשירותים חברתיים תל אביב , בפסקה 15 (22.8.2013)). אכן, ניתן להבין כי הליכים שמקורם בכאב אישי ומשפחתי מערבים לא אחת משקעים רגשיים. אולם, תחושותיהם אלה של הצדדים אינן יכולות להצדיק התבטאויות חסרות רסן וחסרות אחריות בניסוחם של כתבי טענות, כמו גם במסגרת ההתדיינות עצמה. לא כל שכן כאשר הדברים מועברים באמצעות כלי שני, עורך הדין, שתפקידו לשקף ללקוחו את דרכי ההתנהלות הנאותות במסגרת ההליך המשפטי, להציב גבולות לניסוחים שאין להם מקום ולהציג את עניינו של בעל הדין בפני בתי המשפט באופן ענייני, שהוא אף אופן ההצגה האפקטיבי.

15.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 שקל וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 שקל.