בע"מ 7029/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים ענבר, שבח ושוחט) בעמ"ש 24666-10-12 מיום 8.10.13, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (השופט-כתארו אז-שילה) בתמ"ש 51033-97 מיום 24.7.12. הפרשה עניינה מחלוקת בין בני משפחה לשעבר על בעלות בכספים.

רקע

ב.

המבקשת 1 היא אמה של המבקשת 2. המשיבה היתה נשואה לבנה של המבקשת 1, הוא אחיה של המבקשת 2 (להלן איתן). איתן והמשיבה נישאו בשנת 1993, ובשנת 1997 עברו לארה"ב. בשנת 2000 רכשו בית ששויו 1.425 מיליון דולר. בשלב מסוים עלו יחסיהם על שרטון, ובמסגרת הליכים לחלוקת רכוש בבית המשפט בארה"ב טען איתן כי סכומים משמעותיים מן הכספים ששימשו את בני הזוג לרכישת הבית, מקורם בכספי מתנה שאמו ואחותו העבירו לו. מנגד טענה המשיבה, כי מדובר בכספים משותפים לבני הזוג אשר הועברו בנאמנות למבקשות כדי שישקיעום בעבורם. יצוין, כי חלק מן הכספים הועברו לטענת המשיבה למבקשות מחברת רוז אינג'נירינג ששימשה צינור לקבלת כספים אשר השתכר איתן במסגרת עבודתו. בית המשפט בארה"ב פסק (פסק דין מיום 5.3.07 ופסק דין מתוקן מיום 26.6.07), כי כ-700,000 דולר ששימשו לרכישת הבית נתקבלו במתנה ממשפחתו של איתן, והם שייכים איפוא לו. על פסק הדין לא הוגש ערעור. לשלמות התמונה נזכיר, כי שנים אחדות קודם להליכים בארה"ב, כאשר התגוררו בני הזוג בישראל, הגישה המשיבה תביעות כנגד המבקשות בטענות דומות, שלבסוף נמחקו לבקשתה,

במסגרת תובענה לחלוקת רכוש.

ג.

בסמוך למתן פסק הדין בארה"ב הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד איתן והמבקשות לבית המשפט לענייני משפחה. לפי הנטען בה, העבירו איתן והמשיבה

למבקשות כספים כדי שיוחזקו בנאמנות על ידיהן, וזאת משיקולים שונים, שעניינם תשׂואות הכספים. כאשר היו בני הזוג מעוניינים להשתמש בכספים, הועברו הללו לאיתן שבארה"ב בעסקת מתנה למראית עין בשל "שיקולים הקשורים לרשויות בארה"ב". המבקשות הכחישו שהיה בינן לבין בני הזוג

הסכם נאמנות, ובכל מקרה לטענתן העבירו את כספי המתנה לחשבונם של בני הזוג.

ד.

תחילה נדרש בית המשפט לענייני משפחה לשאלת הסמכות, וקבע בין היתר כי משהמבקשות לא העלו טענת חוסר סמכות בראשית ההליכים, יש לראות בהתנהלותן כהסכמה. כן קבע בית המשפט כי קבלת עמדת המבקשות תגרום עינוי דין למשיבה נוכח משך התנהלות של התיק. נדחתה טענת המבקשות למעשה בית דין בעקבות פסק הדין מארה"ב, שכן לא הוכיחו את הדין הזר. לגופו של עניין קבע בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שמיעת עדויות ובחינת ראיות (בין היתר דפי חשבון), כי הוכח שהמשיבה ואיתן העבירו למבקשות בנאמנות כ-944,539 דולר, ומחצית הסכום שייכת למשיבה. צוין, כי "לאור הכחשתן הגורפת של הנתבעות (המבקשות-א"ר) כי הן קיבלו אי פעם בנאמנות כספים השייכים לבני הזוג, ברור כי הן לא השיבו שום סכום שכזה. שהרי הן כפרו בעצם קבלת הכספים, מי שטוען שמעולם לא קיבל כסף ודאי שלא השיב שום כסף" (פסקה 23). כיון שהמשיבה העמידה את תביעתה על סכום נמוך מזה שטענה כי הועבר למבקשות, נקבע כי בהתאם תשלמנה המבקשות לידיה סך של 387,371 דולר בתוספת ריבית לפי חלקן היחסי. כן הוטלו על המבקשות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 75,000 ש"ח, ועוד אגרות בית משפט, עלות כרטיסי טיסה לישראל בגין הדיונים, ומחצית מעלות הכנתה של חוות דעת המומחה שהוגשה בתיק.

ה.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשות. צוין, כי עם הגשתו של כתב ההגנה שבו כפרו המבקשות בעצם קבלת הכספים בנאמנות, נגדרה יריעת המחלוקת, ושאלת החזר הכספים אינה טעונה עוד הכרעה. משהכריע בית המשפט לענייני משפחה בשאלה זו תוך שדחה את גירסתן של המבקשות, אין בידיהן להציג גירסה עובדתית חדשה שלפיה מודות הן כי התקבלו כספים מבני הזוג לידיהן הנאמנות, אלא שכספים אלה הוחזרו. צוין כי "אין לתת יד להתנהלות דיונית כגון זו, בפרט כאשר טענת ההגנה החדשה נסמכת על הודאתן של המערערות (המבקשות-א"ר) בפה מלא, כי טענת ההגנה שבחרו להעלות בערכאה הראשונה היתה שקרית". מטעם זה נדחתה גם בקשת המבקשות להגשת ראיות נוספות.

ו.

לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 18.12.12 דחה השופט הנדל (בע"מ 8811/12) בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (השופט שוחט) מיום 21.11.12, שאישרה את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט שילה) מיום 28.9.12, לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק הדין, כך שיעוכב עיקרו, למעט סכום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. צוין, כי המבקשות לא הצביעו על נזק בלתי הפיך העלול להיגרם להן אם לא יעוכב גם סכום זה. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה ביום 31.1.13.

הבקשה

ז.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי היא מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית בדבר נטל השכנוע, שכן בית המשפט "הפך סדרי בראשית". נטען, כי שגויה היתה הקביעה שבעת הגשת התביעה היתה קיימת נאמנות בין המבקשות למשיבה, שכן נאמנות זו הסתיימה זה מכבר עם העברת הכספים. כן שגה בית המשפט – כנטען – כאשר קבע שהשבת הכספים אינה טעונה הכרעה, שהרי משמעות הדבר שהמשיבה לא נדרשה להוכיח כלל את הפרת חובת הנאמנות כלפיה. הוסף, שעל מנת לבסס הפרה של חובת הנאמנות היה על המשיבה, נוסף על הוכחת עצם קיומה של נאמנות מכתחילה, להביא ראיות והוכחות לכך שהכספים לא הושבו לבני הזוג. לבסוף נטען, כי למבקשות נגרם עיוות דין, שכן כעת נדרשות הן להשיב כספים שכבר השיבו. לבקשה צורפה בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

הכרעה

ח.

לאחר העיון נחה דעתי כי אין המקרה שלפנינו כזה המעורר שאלות בעלת אופי עקרוני החורגות מעניינם של הצדדים. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בקשה זו במובהק אינה נופלת בגדרן של אלה; ככל שהפכתי בה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג הרחב האמור. די בכך שלא להיעתר לה. יתרה מכך, כידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)), לא כל שכן, כשהמ דובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי המבקשות לא השיבו את הכספים שנמסרו להן בנאמנות; לאחר מכן ביקשו לטעון כי השיבו את הכספים שהועברו להן, אף שטענו תחילה כי כלל לא קיבלו בנאמנות כספים. קשה עד מאוד להלום זאת, בדומה לסיפור היהודי על המבקשת משכנתה להחזיר לה קדירה ששאלה הימנה, והשכנה משיבה: לא שאלתי ממך קדירה, והיא היתה בכלל שבורה, וכבר החזרתי אותה בכל מקרה. המבקשות מודות כי לא אמרו אמת, ודומה כי אין צורך להוסיף. התמונה העובדתית המורכבת העולה מקריאת השתלשלות העניינים באשר להעברות הכספים וטעמיהן מעלה, כי בתיק זה רב הנסתר על הנגלה, אולם כאמור, אין אלה המקום והשעה לרדת לעומקה של האמת העובדתית. מעבר לאשר הצליחו בתי המשפט הקודמים. לפנינו השתק שיפוטי מובהק (ראו רע"א 4224/04 בית

ששון נ' שיכון עובדים , פ"ד נט(6) 625).

ט.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.