בע"מ 704/12 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2002, ולהם שני ילדים קטינים – בן שמונה ובת ארבע. זמן מה לאחר שהמשפחה החליטה לעבור להתגורר ביישוב בצפון, עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, והם החליטו להתגרש. הצדדים עברו להתגורר בנפרד, אך המשיכו לגדל את ילדיהם במשותף. בחודש אפריל 2010 הגישה המשיבה תביעה למשמורת שני הילדים, ובגדרה הודיעה כי בכוונתה לעבור למרכז הארץ עם ילדיה, שם תוכל לקבל עזרה מהוריה.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כב' השופט א' זגורי ) פסק כי טובת הילדים מחייבת משמורת משותפת פיזית של שני ההורים, ולכן סירב לבקשת המשיבה להעתיק את מקום מגורי הילדים לאזור המרכז. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים ז' הווארי, נ' מוניץ וש' אטרש ), בקבלו את ערעור המשיבה, הורה לבית המשפט לענייני משפחה לבחון מחדש את שאלת המשמורת על הקטינים, מתוך הנחה שהאם אכן תעתיק את מקום מגוריה למרכז הארץ. בית המשפט לענייני משפחה מינה מומחה מטעמו לבחינת השאלה. בפסק הדין השני, קבע בית המשפט לענייני משפחה – על בסיס חוות דעתו של המומחה – כי נוכח שיקולי טובת הקטינים, עליהם להעתיק את מקום מגוריהם ביחד עם אמם. יחד עם זאת, ראה בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי עד תום שנת הלימודים הנוכחית, ימשיכו הילדים להתחנך במוסדות החינוך בהם למדו עד כה באזור הצפון.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה המשיבה על קביעה אחרונה זו. נקבע כי דחיית מעברם של הילדים עד לתום שנת הלימודים הנוכחית אינה מבוססת על ממצאיהם של מי מהמומחים שחיוו דעתם בנוגע לילדים, שכן המומחה האחרון שבחן את הסוגיה קבע כי הילדים בעלי יכולת להתגבר על המעבר. כמו-כן, דחיית המעבר שעליו הוחלט, והותרתו כחרב תלויה מעל ראשם של בני המשפחה לפרק זמן ארוך, עלולה אף לפגוע בטובת הילדים. אשר על כן, נקבע כי העתקת המגורים תוכל להתבצע באופן מיידי. לבקשת המבקש, עוכב ביצוע פסק הדין עד ליום 26.1.2012. בתוך כך, נדחה ערעור המשיבה על הסדרי הראייה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, לא היה מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב המעבר עד לסוף שנת הלימודים, לאחר שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מצרכי הילדים. המבקש טוען כי אין זה לטובת בנם להעבירו בשלב זה למסגרת חינוכית חדשה. המבקש מפנה, בין היתר, לחוות דעת מומחה שניתנה במסגרת ההליך הראשון בבית המשפט לענייני משפחה, שהציע כי המעבר – ככל שיוחלט עליו – יתבצע בסוף שנת הלימודים בלבד. עוד טוען המבקש כי המעבר המיידי נוגד את רצון בנו, כפי שעולה מחוות דעת המומחה, ופוגע בהתמודדות בנו עם קשיים לימודיים ורגשיים שעלולים לנבוע מהמעבר. בד בבד עם הגשת הבקשה, עותר המבקש להמשך עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

5.

לאחר עיון בבקשה, ובמסמכים שצירף המבקש בהתאם להחלטתי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ברי כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינים של הצדדים הישירים למחלוקת המועלית במסגרתה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). נזכיר כי לפי פסיקת בית משפט זה, אמת המידה האמורה ישימה גם כשמדובר בשאלות הנוגעות למשמורת (ראו: בע"מ 8403/10 פלוני נ' פלונית , פסקה 12 (16.11.2010); בע"מ 2501/10 פלוני נ' פלונית , פסקה 15 (לא פורסם, 22.6.2010); בע"מ 3490/11 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (לא פורסם, 4.9.2011)). גם לגופם של דברים, לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, שמצא כי עיכוב מעבר הילדים עד לסוף שנת הלימודים, עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת. קביעה זו מוצאת עיגון גם בתסקיר המשלים של פקידת הסעד מיום 30.3.2011, שבו ציינה כי הילדים עסוקים זמן רב בנושא המעברים, וכי אסור "להשאיר אותם על מזוודות". נוכח האמור, ובהינתן הכרעת בית המשפט לענייני משפחה שהילדים יעברו להתגורר עם האם (הכרעה שהמבקש לא השיג עליה), איני סבור כי קיימת עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין לעכב מעבר זה עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית.

6.

הערה לפני סיום. מקריאת חוות הדעת השונות וההחלטות בתיק, ניכר כי מדובר בהורים מסורים שרואים לנגד עיניהם את טובת ילדיהם. הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית המשמורת לא הייתה קלה, וכך גם עולה מחוות הדעת השונות. תקוותי היא כי ההורים ימשיכו לפעול ביחד למען טובת ילדיהם, כפי שעשו עד עתה, מתוך גמישות והתחשבות הדדית, וינסו להגיע להסכמות שייתרו התדיינויות נוספות בין הצדדים בבתי המשפט.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע שנתלוותה לה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.