פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
718/21
לפני:
כבוד השופט א' שטיין
המבקשים:
1. פלונית
2. פלונית
3. פלוני
נ ג ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של
בית המשפט המחוזי ירושלים
(השופטים ת' בזק רפפורט, ד' טפרברג ומ' ליפשיץ פריבס) שניתן ביום 3.1.2021 בעמ"ש
39985-07-20
בשם המבקשים:
עו"ד אריאל עטרי
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ת' בזק רפפורט , ד' טפרברג ו מ' ליפשיץ פריבס ) אשר ניתן ביום 3.1.2021 בעמ"ש 39985-07-20, ואשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ירושלים (השופט נ' פלקס , ס"נ) אשר ניתן ביום 4.6.2020 בגדרם של תלה"מ 53398-05-18 ותלה"מ 52536-10-18.
2.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל תשובה.
3.
מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 148א ).
4.
לא מצאתי כי פסקי הדין קמא מעוררים שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.
5.
לטענת המבקשים, בקשתם מעלה לדיון שאלה עקרונית בדבר היקף הזכאות למזונות העבר לאור האמור בסעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות ), אשר מורה כי "תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור". הערכאות קמא הפעילו סעיף זה לרעת המבקשים ואת זאת הם חפצים לתקן, אם יותר להם לערער.
6.
טענה זו, דינה להידחות. הוראת סעיף 11(א) לחוק המזונות קובעת כלל של שיהוי סטטוטורי אשר מוסבר בדברי ההסבר ל הצעת חוק היחיד והמשפחה (משרד המשפטים, תשט"ז), אשר הוכנה ופורסמה בשנת 1955 ושימשה בסיס לחוק המזונות. לפי דברי הסבר אלו,
"מזונות מיועדים לכיסוי הצרכים השוטפים מידי יום ביומו. בדרך כלל נכונה האימרה הרומית in
praeteritum non vivitur
(איש אינו חי בעבר – א.ש.). על כן בא סעיף זה להגביל את המזונות בשתי הגבלות: אחת לגבי תביעה המתייחסת לזמן שעבר, ואחת לגבי הגביה של מזונות שנפסקו" (שם, בעמ' 167).
7.
הכלל הקבוע בסעיף 11(א) לחוק המזונות כפוף לחריג של "טעם סביר לאיחור", שממנו ביקשו המבקשים להיבנות. חריג זה, כשמו כן הוא, נועד למקרים חריגים. הפעלתו תלויה בנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. נסיבות אלה יכולות להצדיק ולא להצדיק את האיחור בהגשתה של תביעה למזונות כשמשכו עולה על שנה. בכגון דא לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע הלכות כלליות.
8.
נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. משלא נתבקשה תשובה, ואך לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בניסן התשפ"א (15.3.2021).
ש ו פ ט