בע"מ 7223/05 פלוני נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 12.7.05 (השופטת שטופמן) בתיק בר"ע 1933/04, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 29.3.04 (השופט שוחט) בתיק תמ"ש 24435/97 (בש"א 18477/03). ביחס לסכסוך העומד ביסוד הבקשה הוגשו תביעות ובקשות רבות, דומה – רבות מדי. אפרט בקצרה רק את הרקע העובדתי הנוגע ישירות לבקשה זו.

ב.בשנת 1980 קיבל המבקש מאמו במכר ללא תמורה זכויות בדירת מגורים. חמישה חודשים לאחר מכן העביר המבקש במכר ללא תמורה מחצית מהזכויות לאחיו. בסעיף 6 להסכם המכר (להלן: ההסכם) נכתב כי "בחזקה ובשימוש בדירה בפועל לא יחול שינוי לעומת ערב חתימת הסכם זה". שש עשרה שנים לאחר חתימת ההסכם הגיש האח תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, ובה תבע זכות לחזקה משותפת בדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים (תמ"ש 24430/97). בכתב ההגנה טען המבקש כי ההסכם נחתם בכפיה, כיון שהאח איים איומים פיזיים עליו ועל הוריו. טענה זו נדחתה, הן משום שלא הוכחה, והן מהטעם שהיה על המבקש להעלותה בתוך פרק זמן סביר לאחר המועד בו פסקה הכפיה הנטענת (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). רק בסיכומיו טען המבקש לראשונה כי לפי סעיף 6 להסכם נתונה לו חזקה בלעדית בדירה, אך בית המשפט סירב לדון בטענה לגופה משלא נטענה בכתבי הטענות. יצוין כי לגופו של עניין נדחתה גם התביעה לדמי שימוש ראויים (ההחלטה בתיק זה תכונה להלן: פסק הדין המקורי).

ג.כעבור תשעה חודשים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ועמו בקשה להארכת מועד להגשתו (להלן: הערעור המקורי). בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו כי "במקרה זה ובנסיבות שתוארו איחור בן תשעה חודשים בהגשת הערעור מסיט את 'זרקורי הצדק' דווקא לכיוונו של המשיב, אשר התדיין עם התובע ארוכות בעבר, ואשר הוא זכאי כיום, ליהנות מן ההגנה של עקרון סופיות הדיון". משנדחתה הבקשה להארכת מועד, מחק בית המשפט המחוזי את הערעור. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7904/99), אך זו נדחתה על ידי השופט ריבלין ביום 19.2.01; זאת, בנימוק כי מחדליו של המבקש בטיפול בתיק אינם ניתנים לריפוי, וחרף התלבטות בכך שטענת סעיף 6 לא נדונה לגופה (רע"א 7904/99).

ד.ביום 22.9.03, למעלה משנתיים לאחר קבלת ההחלטה האמורה, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין המקורי, מהטעם שהוא נוגד את הוראת סעיף 6 להסכם, וניתן תוך התעלמות ממנו (בש"א 18477/03). יצוין כי בשנת 2000 הלך האח לעולמו, והתביעה הוגשה נגד שתי בנותיו – המשיבות בבקשה שלפנינו. ביום 29.3.04 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה בקבעו כי קיומו של סעיף 6 היה ידוע לכל שלוש הערכאות שדנו בתיק, אך מטעמים פרוצדורליים, הנובעים ממחדליו של המשיב, לא נדון לגופו. נקבע כי במציאות זו, עם כל הצער שבדבר, לא ניתן לטעון כי פסקי הדין ניתנו תוך התעלמות מסעיף 6. יצוין כי המבקש הגיע להסכם פשרה עם המשיבות, בו התחייבו הצדדים שלא להגיש תביעות נוספות בעניין, וההסכם קיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט לענייני משפחה איפשר המשך הדיון בטענה אחרת של המבקש, שעניינה ביטול הסכם הפשרה.

ה.ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 12.7.05. נקבע כי אין כל עילה משפטית להתערבות בפסק הדין החלוט שעניינו סעיף 6 – ייחוד השימוש בדירה, שכן עניין זה הוכרע מכבר. על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, ובה חוזר המבקש על טענותיו הקודמות בדבר ההתעלמות מסעיף 6 להסכם. בנוסף מתייחס המבקש גם לקשיים שהתעוררו ביישום הסכם הפשרה.

ו.אין בידי לקבל את הבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל רק מקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית שההכרעה בה חורגת ממחלוקת הצדדים, ואין זה המקרה שלפנינו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). יתר על כן, גם לגופו של עניין הגיעה העת לשים סוף להתדיינות האמורה.

ז.אכן, טענת המבקש ביחס לסעיף 6 להסכם לא נדונה לגופה במלואה. ברם, עובדה זו נובעת ממחדליו של המבקש משכבר: העלאת הטענה לראשונה בשלב הסיכומים, והאיחור הרב בהגשת הערעור. העלאת הטענה לראשונה בשלב הסיכומים שללה מבית המשפט את היכולת לברר את צדדיה העובדתיים. אדגיש ואומר, אין מדובר בטענה החפה מספקות. בפסק הדין המקורי נקבע כי מן הראיות "עולה ששרעבי (האח המנוח – א"ר) אכן גר בדירה בתקופות אלה ואחרות", ומסיבה זו אין בהירות בשאלה מה היה המצב המקורי אותו שימר סעיף 6. גם בית המשפט המחוזי שדן בערעור התייחס לספקות בגרסתו העובדתית של המבקש.

ח.אמנם, בית משפט זה התייחס בהחלטתו מ-2001 ברע"א 7904/99 לקושי זה, באמרו כי "ההחלטה בבקשה (בקשת רשות הערעור על הערעור המקורי – א"ר) אינה פשוטה... ההתלבטות נוגעת לעובדה שהטענה הנוגעת לסעיף 6 להסכם לא נתבררה לגופה". ברם הוא קבע, כי "המבקש לא הצביע על טעם מיוחד כלשהו, שהיה בו להצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין". כן קבע בית המשפט, כי מתן רשות ערעור היה בו בכדי "להפר הפרה גסה את זכותו של המשיב ליהנות מהכלל בדבר סופיות הדיון...". אציין גם, כי שתי בקשות נוספות של המבקש נדחו על ידי השופט ריבלין (בקשה לתיקון נוסח ההחלטה מיום 8.3.01; בקשת הבהרה מיום 11.9.01).

ט.נוכח האמור אין בידי להיעתר לבקשה.