בע"מ 7525/07 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן), בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט י' גרניט).

1.

המבקשת והמשיב 1 ( להלן: המשיב ) נישאו זה לזו ביום 19.3.1979. המשיבה 2 ( להלן: המשיבה ) היא אמו של המשיב.

ביום 19.11.1975, דהיינו כשלוש שנים וחצי לפני הנישואים, רכש המשיב את הדירה נשוא פסקי הדין קמא, וכל תשלומי הרכישה שולמו על ידו עד לחודש יולי 1976.

לאחר שנישא למבקשת (בשנת 1979) שימשה הדירה כדירת מגוריהם של בני הזוג ושל ילדיהם במשך כעשרים שנה.

בשנת 1999 התגלע סכסוך בין הצדדים, בעקבותיו הורחק המשיב מהדירה, ולאחר מכן ניתן צו מניעה האוסר עליו להיכנס לדירה ולהתקרב אליה. ביום 2.11.2003 ניתן פסק דין האוסר על המשיב להיכנס לדירה כל עוד המבקשת מתגוררת בה.

ביום 20.1.2000 העביר המשיב למשיבה (שהיא כאמור אמו) את מלוא זכויותיו בדירה, וההעברה נרשמה בפנקס רישום המקרקעין.

המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר בעלותה על מחצית הזכויות בדירה, בטענה כי לנוכח פרק הזמן הארוך בו התגוררה בדירה, הרי שזו באה בגדרי מסת הנכסים ברי האיזון לפי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ( להלן: חוק יחסי ממון ).

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה. תחילה נמצא, כי המבקשת לא הוכיחה כל הבטחה מצד המשיב, בכתב או בעל פה, להעביר אליה את זכויותיו בדירה.

בהמשך קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי בני הזוג נישאו אחרי 1.1.1974 ועל כן חל לגביהם חוק יחסי ממון. על פי סעיף 5(א)(1) לחוק, הסדר איזון המשאבים אינו חל על נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ומכאן שהדירה אינה נכס בר איזון. בית המשפט ציין, כי לא ניתן לבצע איזון משאבים כיוון שהמבקשת היא שמסרבת להתגרש ומתנה את הגירושין בתנאים. בנוסף, נוכח העובדה שהדירה אינה נכס בר איזון אין מקום לתת לגביה סעדים כאמור בסעיף 11 לחוק יחסי ממון.

2.

המבקשת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי אמנם הפסיקה הכירה באפשרות להחיל במקרים מיוחדים את עקרונות השיתוף בנכסים גם על נכסים שנצברו לפני הנישואין – לרבות דירת המגורים, אולם החלה זו תיעשה רק באותם המקרים בהם העובדות והנתונים שנתבררו ונקבעו הקימו יסוד לממצא של כוונת שיתוף. בית המשפט קמא לא ראה להתערב בענין דנן במסקנת בית משפט השלום לפיה לא נמצאה כל ראיה לקיומה של כוונת שיתוף בדירה.

אשר לטענת המבקשת לענין התחייבות נטענת של המשיב להעביר לה מחצית זכויותיו בדירה, אישר בית המשפט המחוזי את ממצאי הערכאה הדיונית לפיהם לא הובאה כל ראיה לכך. מעבר לכך הוסיפה השופטת קמא וציינה, כי התחייבות להעביר זכויות בדירה (גם ללא תמורה) טעונה מסמך מכתב, ומשמסמך כזה לא נערך – ולא נטען כלל כי נערך – בדין נדחתה הטענה.

3.

עתה פונה המבקשת בבקשת רשות לערער לבית משפט זה על פסק דינה של ערכאת הערעור קמא. נטען בבקשתה כי הערכאות קמא שגו בהתעלמן מכך שהמשיב אישר בעדותו, לטענת המבקשת, כי הוא התכוון להעניק את מחצית הדירה למבקשת. לטענת המבקשת, התחייבות ליתן מתנה בין בני זוג איננה התחייבות רגילה לענין חוק המתנה, התשכ"ח-1968 או לעניין חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ולכן לא מ דובר בעסקה הטעונה כתב.

עוד טוענת המבקשת, כי היה מקום להחיל על המקרה דנן את חזקת השיתוף, במקביל להוראות חוק יחסי ממון.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הערכאות קמא שגו בכך שלא הורו על ביטול העסקה שבין המשיב לבין אמו המשיבה להעברת הזכויות בדירה בהיותה פיקטיבית שכן מ דובר בהברחת נכסים.

לבסוף טוענת המבקשת כי לא היה מקום לחייבה בהוצאות ובשכר טרחה, מאחר שתביעתה היתה מוצדקת והכרחית, לפחות בכל האמור לביטול העברת הזכויות מהמשיב למשיבה.

בתשובת המשיב נטען, כי המבקשת כלל לא חשבה שמחצית הדירה שייכת לה, וזאת לאור מספר אמירות שלה, וכן כי המשיב לא הודה שהתכוון להעניק למבקשת מחצית מהדירה. המשיב טוען גם, כי אין מקום להחיל את חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון. המשיב מוסיף וטוען, כי גם אם נניח את היתכנות החלתה של חזקת השיתוף בין בני זוג שחל עליהם משטר חוק יחסי ממון, הרי שבמקרה דנן לא התקיימו כלל ועיקר התנאים המיוחדים הנדרשים להחלה שכזו.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב על נספחיהן החלטתי לדחות את הבקשה. המקרה שבפנינו אינו נמנה על המקרים שבהם תינתן רשות לערעור בגלגול שלישי, שכן הוא אינו מעורר כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים לו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

כנקבע בפסקי הדין קמא, הוראות חוק יחסי ממון אינן חלות על נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק). אף על פי כן, בפסיקה הובעה הדיעה לפיה מכוח הדין הכללי, הממשיך לחול בזמן הנישואין, ניתן במקרים מיוחדים להוכיח כוונת שיתוף גם בנכסים שהיו בבעלותו של אחד הצדדים ערב הנישואין (ראו ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט(3) 529, 561, 621 (1995); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 7684/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596, 614-615 (2005)). עם זאת, בבסיס אותה ההשקפה מודגש כי על הטוען לכך נטל הראיה להיווצרות הסכם השיתוף הנטען והדברים ייבחנו בקפידה לאור נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.

בנסיבות המקרה דנן קבעה הערכאה הדיונית ואישרה ערכאת הערעור כי הדירה אינה ולא היתה נכס משותף, וקביעה עובדתית זו לנסיבות הסכסוך הספציפי דנן אינה מצדיקה מתן רשות לערעור שני (ראו לדוגמה בע"מ 4951/07 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 14.6.06)).

לענין השגות המבקשת על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות קמא נוסיף ונציין כי הלכה היא משכבר שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שהוכרעו בערכאה הדיונית, קל וחומר כאשר קביעות אלה שבו ונתאשרו גם בערכאת הערעור (ראו בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסם, 13.11.05);רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)). גם בכך טעם ונימוק מספיקים שלא להתיר ערעור נוסף.

לאור כל זאת אני דוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסכום של 10,000 ש"ח.