בע"מ 7635/17 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ"ש 23491-11-16, כבוד השופטים י' שנלר , ק' ורדי , ע' רביד ), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת"ע 100432-08, ת"ע 100430-08, כבוד השופטת ש' גליק ).

ענייננו עוסק בסכסוך הנוגע לירושת המנוח. בצדו האחד של המתרס, ניצבים המבקשים, אשר הינם ממשפחת צאצאי בן-דודתו של המנוח. בצדו האחר של המתרס ניצב משיב 1, אשר נקבע בערכאות הקודמות שהינו נכדו של המנוח. הווי אומר, המבקשים משתייכים לפרנטלה השנייה, בעוד שהמשיב משתייך לכאורה לפרנטלה הראשונה ועל כן ירושתו עדיפה על פי דין.

רקע והליכים קודמים

2.

המסכת הדיונית של מקרה זה סבוכה, ומשתרעת על פני עשרות שנים. נפרוש בקצירת האומר ככל שנדרש את ציוני הדרך הרלוונטיים לצורך הכרעה בבקשה זו.

בשנת 1954 ניתן צו ירושה, על פיו בן-דודתו של המנוח מצד אמו יירש מחצית מהעיזבון, ואת היתר יירשו קרובי אביו של המנוח (ת"ע (מחוזי ת"א) 916/53, כבוד השופט י' קיסטר ). אחת ההנחות המרכזיות בצו ירושה זה הייתה כי אין למנוח צאצאים המשתייכים לפרנטלה הראשונה, ועל כן עברה הירושה לפרנטלה השנייה, דהיינו קרובי הוריו של המנוח. בקשות מאוחרות מצד צאצאיו של אותו בן-דודה לפיהן הם זכאית לרשת גם את המחצית השנייה – נדחו (בש"א 4611/95; בש"א 1169/01; בש"א 733/02).

בשנת 2007 ניתן צו ירושה חדש, במסגרת פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (בש"א 418/04, כבוד השופט ש' ברוך ). על פי צו הירושה החדש, נקבע כי היורשת היחידה של המנוח היא בתו אשר התברר כי בניגוד לנטען, לא נספתה עם משפחתה בשואה. בשנת 2009 נפטרה הבת ובנעליה נכנס בנה ויורשה, משיב 1.

בסוף שנת 2008 הגיש אביו של מבקש 1 תביעה לקיום משפט חוזר אזרחי, ובהמשך ביקש לדון בתביעה זו לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ולתקן את צו הירושה החדש שניתן בשנת 2007 (ת"ע 100432-08). תביעה זו נדונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, יחד עם התנגדות שהוגשה כנגדה (ת"ע 100430-08). התביעה נדחתה וההתנגדות לה התקבלה, כך שהושאר על כנו צו הירושה החדש משנת 2007.

3.

טענתם המרכזית של המבקשים בתביעתם בפני הערכאה הדיונית, היא כי היו למעשה שני מנוחים העונים לאותו שם. האחד הוא המנוח בעל העיזבון בענייננו, אשר הוא וכל משפחתו נספו בשואה. השני אינו נוגע לעיזבון מושא הסכסוך, וייתכן שהבת הטוענת לזכותה היא בתו, ועל כן בנה, משיב 1, אינו זכאי לירושה. בהקשר זה טענו המבקשים כי הבת קשרה קשר להשתלט במרמה על העיזבון, תוך זיוף מסמכים, התחזות ומסירת הודעה כוזבת. לאור האמור טענו המבקשים כי יש לעשות שימוש בסעיף 72 לחוק הירושה לתיקון צו הירושה החדש משנת 2007, מאחר שישנה עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט, ואשר עונה לדרישות הסעיף.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המבקשים, הן לעניין קיום התנאים הדרושים לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72, והן לעניין התשתית הראייתית המבססת מרמה (ת"ע 100432-08; ת"ע 100430-08, כבוד השופטת ש' גליק ). הערכאה הדיונית מינתה גינאולוג מומחה מטעמה, עו"ד רוני גולן, אשר חוות דעתו מצביעה על כך שאכן הבת היא בתו של המנוח, וכי המנוח ומשפחתו נכנסו לישראל בשנת 1925 על סיפון הספינה "טובולסק" שהגיעה מאודסה. יצוין כי מחוות דעתו של המומחה עלה כי ישנה קרובת משפחה נוספת למנוח, שהינה אחייניתו, אשר אף היא קודמת להם במדרג הירושה על פי דין. טענות המבקשים לגבי קרובת משפחה זו נדחו גם הן על ידי הערכאה הדיונית. יובהר כי היה די בכך שנקבע שהמבקשים לא עמדו בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה, בכדי לדחות את התביעה.

4.

על פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור, תוך אימוץ פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ערכאת הערעור ציינה שכבר בהליכים הקודמים קשרו עצמם המבקשים, וקודמם באותו הליך, למנוח הספציפי שאליו התייחסה חוות דעת המומחה מטעם הערכאה הדיונית. כך, המבקשים פירטו בין היתר את שמותיהם של הורי המנוח, אחיו, ותאריכי הלידה של בנותיו, ביניהם גם זה של אמו של משיב 1. מארג הפרטים לעיל, שנפרש על ידי אביו של מבקש 1 ביחס למנוח המוריש, התברר כזהה לאותו מארג שהעלה הגינאולוג המומחה בחוות דעתו, באופן המביא למסקנה ברורה שמדובר באותו המנוח. במסגרת פסק הדין בערעור אף נדחו טענות המבקשים לפסילת השופטת בערכאה הדיונית, וטענות נוספות בדבר משוא פנים.

5.

בבקשה שבפניי טוענים המבקשים כי בפועל הדיון שהתנהל בפני הערכאה הדיונית הוא שחזור של הדיון שהתנהל במסגרת קביעת צו הירושה החדש בשנת 2007, וכי העובדות שהצטברו החל משנת 2008 ואילך לא נבחנו כלל. עוד טוענים המבקשים לפגמים פרוצדורליים רבים שנפלו בהליך, ובמיוחד להיעדר הנמקה בפסק דינה של ערכאת הערעור. למשל, נטען שהערכאה הדיונית התעלמה מכך שסעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 לא חל במקרה זה, שכן מדובר בתובענה לפי חוק הירושה שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה. סעיף 8 לעיל מאפשר גמישות בעניין דיני ראיות וסדרי דין בהליכים המתנהלים בבתי משפט לענייני משפחה, ואף מתנה עדות מומחה מטעם אחד הצדדים באישור בית המשפט, אם כבר מונה מומחה מטעמו של בית המשפט. טענות נוספות עלו בין היתר בנושאים הבאים: הזמנת עדים שלא על פי דין; חיסיון שניתן שלא כדין למסמכי היועץ המשפטי לממשלה; גילוי וחשיפת מסמכים; היעדר חקירת מצהירים; התעלמות ערכאת הערעור מהבקשה לדון בערעור לפי סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה; ליקויים שנפלו בפרוטוקולי בית המשפט.

דיון והכרעה

6.

דעתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. עמדה זו מושתתת על מספר נימוקים שונים, אך תחילה יושם דגש על ההכרעה העובדתית היסודית של בית המשפט לענייני משפחה, שמסקנותיו התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי. המקרה חריג מבחינת היקף הזמן של ההליכים השונים, ואף הטענות שעלו. ברם, בלב ההכרעה עומדת הקביעה כי הבת היא היורשת הישירה של המנוח. מסקנה עובדתית זו מובילה למסקנה המשפטית. חיציו של המבקש מופנים כנגד הקביעה העובדתית. אולם, בית המשפט לענייני משפחה, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, פעלו להכריע את הסכסוך בצורה עניינית. לא די בכך כי הצד אשר עמדתו נדחתה אינו מרוצה, במיוחד על רקע התפתחויות בתיק זה, והשינוי בזהות היורשים בשנת 2004 אחרי זמן של עשרות שנים. כמובן שאין בכך ללמד כשלעצמו על טעות במסקנה. אכן פסק דין בדיני ירושה אינו בהכרח סופי שכן סעיף 72 לחוק הירושה מאפשר פתיחת שערי הדיון מחדש, אף עם חלף הרבה זמן כפי שהתרחש כאן. ברם, בסופו של דבר על בית המשפט לבחון את החומר ולהכריע בו. בית המשפט לענייני משפחה בשנת 2004, וכן בית המשפט בהליך דנא, התייחסו לחומר וקבעו את אשר קבעו. עם כל ההבנה, אף לא די בכך שייתכן שהמבקשים סבורים מבחינה סובייקטיבית כי הבת אינה בתו של המנוח. האמון הסובייקטיבי של צד בנכונות טענת רעהו לא קובע. הדבר לא ייחשב כתגלית אם יוזכר כי ככלל, המפה המשפחתית של אדם זה או אחר לא בהכרח הייתה ידועה לכל, ובמיוחד בתקופה הרלוונטית בה נפטר המנוח.

כך או כך, אין זה מתפקידו של בית משפט זה לשמוע את המשפט מחדש. תפקיד זה מוטל על הערכאה המבררת. כאמור, התקיים בערכאה הדיונית הליך רציני שנמשך כשמונה שנים, בו נבחנו ראיות רבות. על רקע השימוש בסעיף 72 יהיה ראוי לציין כי הדבר אף נכון לגבי ההליך משנת 2004 בו נקבע צו הירושה החדש, לפיו הבת היא היורשת.

7.

יש לזכור כי עסקינן בבקשת רשות ערעור. הליך זה כשמו כן הוא, הערעור אינו בזכות. על פי הנקבע בפסק הדין המנחה בעניין חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד ל"ו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה ) ), יש לעשות שימוש זהיר ומדוד בכלי של התערבות בגלגול שלישי. הטעם לדבר הוא כי המבקש קיבל את יומו, הן בערכאה המבררת, והן בערכאה הערעורית. מתן רשות ערעור בגלגול שלישי תעשה במקרים חריגים בלבד. כפי שקבע הנשיא מ' שמגר:

בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף. ( חניון חיפה , פס' 2).

בענייננו המבקשים לא הצביעו על שאלה משפטית ציבורית כללית. ההכרעה בכגון דא צמודה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. כפי שצוין, הבירור העובדתי עומד במרכז, ועל פיו ייקבע גורל התיק. כך, על אף ניסיון המבקש להצביע על סוגיות משפטיות, לא נראה כי אלו בנמצא, בדרגה הנדרשת כדי להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי. ושוב יצוינו הבירורים העובדתיים הרבים והרחבים שנערכו בעניין הסכסוך בין הצדדים.

8.

בנוגע לטענת המבקשים לגבי היעדר הנמקת פסק דינה של ערכאת הערעור – התשובה מצויה בהחלטת מתקין התקנות, תוך הכללת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בתקנות סדר הדין האזרחי. על פי תקנה זו, בית משפט של ערעור רשאי לדחות ערעור תוך ציון קביעה זו, ובלבד שמתקיימים שלושה תנאים: האחד, שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים בפסק הדין; השני, שהממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; השלישי, שאין לגלות במסקנה זו טעות שבחוק.

אכן, מחוקק המשנה קבע כי בתנאים מסוימים אין צורך שערכאת הערעור תחזור על מילותיה של הערכאה הדיונית, ואימוץ פסק דינה של הערכאה הדיונית מהווה איפה את ההנמקה גם להחלטת ערכאת הערעור. ושוב נפנה לנשיא

מ' שמגר ,

הפעם בהקשר אחר:

" תקנה 460(ב)

הנ"ל מפרטת, אימתי רשאי בית המשפט לנסח הכרעתו בצורה ובאופן שהותוו בה. אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא נתן בית המשפט את הדעת לטענותיהם של בעלי הדין. הניסוח

של פסק הדין, אשר אותו התירה תקנה 460 , צריך לנבוע מלימוד החומר ומהסקת המסקנות המצטברות המפורטות בפיסקאות (1) - (3) של תקנה 460(ב) .

דעת מתקין התקנות היא - ודעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו - כי אין כל הכרח בכך שבית-משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שלפניו, ישוב

וינסח במלותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על-ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא מסכים עמה באותה מידה" (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מ"ב(3) 679, 680 (1988)).

במקרה אחר בו נתקפה חוקיותה של תקנה 460(ב), צוין אף שהשימוש בתקנה זו אין משמעו היעדר הנמקה, אלא הנמקה על דרך של הפניה מפורשת למקור משפטי אחר:

"הנמקה יכול שתהיה מפורטת ויכול שתפנה למקורות משפטיים, בהם כבר הובא הפירוט הראוי; עיקרו של דבר, ההפניה יכול שתלבש צורת אימוץ דעתו של בית המשפט בהליך אחר ויכול שתלבש צורת האימוץ של דברי הערכאה אשר עליה מערערים. במה דברים אמורים. אם עולות לפני בית המשפט, בשני הליכים נפרדים או יותר, סוגיות שהן זהות במהותן (כגון טענה משפטית חוזרת ונשנית בעניין הגדרתו של מונח שבדין), אין כל מניעה לכך, שבית המשפט, הדן בעניין בשלב מאוחר יותר, יסתפק במסגרת הכרעתו בהפניה אל ההנמקה הקודמת אשר עמה הוא מסכים, ואין כל הכרח בכך שישוב

וירצה במלותיו הוא את אשר הובהר כבר כדבעי. בעל הדין וערכאת הערעור אמנם זכאים

לדעת את טעמיו

של פסק הדין, אך אלה יכולים לעלות גם מן ההפניה המפורשת אל המקור המשפטי האחר, אשר את דבריו ראה בית המשפט לאמץ" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ , פ"ד מ"ד(4) 693, 696 (1990)).

בענייננו ערכאת הערעור אף התייחסה למעלה מהנדרש, ופירטה את עיקרי נימוקיה, למרות אימוץ פסק דינה של הערכאה הדיונית לפי תקנה 460(ב). כך ציינה ערכאת הערעור, כי המבקשים כבר קשרו עצמם בהליכים הקודמים למנוח הספציפי, אליו התייחסה חוות דעת המומחה, והתייחסה לטענותיהם הפרוצדורליות של המבקשים. לנוכח האמור, ואף לאור טיב הסכסוך שבעיקרו עובדתי, היקף הסכסוך והמחלוקת הראייתית, והנמקת בית המשפט לענייני משפחה, אינני מוצא כי נפל פגם בהחלטת ערכאת הערעור להישען בהכרעתה על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

9.

טענה נוספת של המבקשים הופנתה לכך שערכאת הערעור לא עשתה שימוש בסעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. על פי סעיף זה, לערכאת הערעור הדנה בערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה, יהיו מוקנות סמכויות כגון שמיעת עדויות והבאת ראיות נוספות. בעניין זה אבהיר כי הסיפא של הסעיף קובעת, כי השימוש בסמכויות אלו יעשה אם בית המשפט סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור. משמע, לערכאת הערעור מוקנה שיקול דעת בעניין זה, ואין חובתה לשמוע ולבחון ראיות נוספות. ההיפך, תפקיד הערכאה הערעורית להקפיד כי השימוש בתקנה זו ייעשה בזהירות, במקרה המתאים, ולא מצאתי כי ענייננו נמנה בין התיקים הראויים לכך.

בהתייחס להחלטת ערכאת הערעור שלא לפסול את מותב בית המשפט לענייני משפחה – אסתפק בכך שהבקשה לפסילה נסובה סביב הסתייגויות המבקשים מהחלטות פרוצדורליות, ואף מהותיות של הערכאה הדיונית. טענות מעין אלו אינן מקימות עילה לפסילה, אלא ייתכן שעילת ערעור.

לקראת סיום אבהיר, בהתייחס למגוון טענותיהם הפרוצדורליות של המבקשים, כי אף אם נפלו פגמים מסוימים בהליכים שהתנהלו בפני הערכאות הקודמות, ואינני קובע זאת, אין בכך כדי להבטיח קבלת רשות ערעור בגלגול שלישי. בענייננו, אף אם טענות אלו היו נכונות, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה לרבות דחיית הבקשה למתן רשות ערעור.

10.

מצאתי מקום להתייחס גם לכך שהמבקשים עמדו מספר פעמים על ממדיו הפיזיים של הערעור ונספחיו, וציינו כי "לא מדובר באוגדן שניתן להתעלם ממנו, מדובר בערעור עב כרס" (ס' 77 לבקשת רשות הערעור), ואף הוסיפו חומר בימים האחרונים – ברי כי כאשר עוסקים אנו בבירור האמת, הכלל הרלוונטי הוא בכורתה של האיכות על פני הכמות, ולא להיפך. עוביו של כרך הערעור, היקף נספחיו, ומשקלו – אינם המדדים לקביעת הכרעות משפטיות. לגבי הבקשה החדשה שהוגשה בימים האחרונים לצירוף טענות ומסמכים, אציין כי חלק מהחומר כבר הוגש בעבר, ולאחר עיון בחומר אבהיר כי בכל מקרה לא היה בבקשה זו בכדי לשנות את התוצאה.

סוף דבר. לא מצאתי במקרה זה כי נפלה שגגה משפטית באופן שהערכאות המבררות בחנו את המקרה, ועוד לא מצאתי עילה משפטית להתערבות בממצאיהם העובדתיים, ואף לא מצאתי פגם בהתנהלות ההליכים הקודמים. על כן, ובהיעדר שאלה משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים – דינה של הבקשה להידחות. מאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.