בבית המשפט העליון
בע"מ 7664/05
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשות:
1. פלונית
2. פלונית
נ
ג
ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.7.05 (השופטת בן עמי), בתיק ע"מ 722/05.
בשם המבקשות: עו"ד א' הופרט
בשם המשיב: עו"ד י' אבירם
פסק דין
א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת חנה בן עמי) מיום 10.7.05, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט מנחם הכהן) מיום 17.1.05, בתיקים תמ"ש 11730/03; 11731/03; 11732/03. ביום 27.10.05 ביקשתי את תגובת המשיב לבקשה, ואת התייחסותו לאפשרות שבית המשפט יפעל על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, וידון בבקשה כבערעור. בתגובתו מיום 5.1.06 ביקש המשיב שלא לדון בבקשה כבערעור, אך לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, סברתי כי לא תיפגע זכותו כבעל דין והחלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור.
ב.הצדדים, יהודים, נישאו בשנת 1974 בנישואין אזרחיים ברוסיה. בשנת 1988 נולדה המבקשת 2, בתם היחידה. בשנת 1996 התפרק קשר הנישואין, המשיב עזב את בית המגורים, ובהמשך הקים לעצמו משפחה חדשה. רק בשנת 2004, שמונה שנים לאחר הפירוד, התגרשו הצדדים. בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה הסכימו הצדדים על רשימת פלוגתאות, שעיקרה: מזונות בתם הקטינה לרבות מזונות העבר; תחולת סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (מדור בעת פירוק שיתוף בין בני זוג); חלוקת התמורה עם מכירת הנכס בהתחשב בתשלומי המשכנתא; וטענה של המשיב בדבר סכומי כסף בבעלות משותפת שהיו במועד הפירוק בחשבונה של המבקשת. בית המשפט לענייני משפחה קצב את מזונות הקטינה, אך דחה את העתירה לפצות את המבקשת בעבור מזונות העבר, שעל פי הדין האישי נתפסת האשה בנסיבות כמוחלת עליהם, בהתאם לפסיקה. כן נקבע הסדר בעניין פירוק השיתוף בדירת המגורים ובדבר איזון המשאבים הכספיים.
ג.המבקשת ערערה על פסק הדין, ועיקר טענותיה נסבו על מזונות העבר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. צוין כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בקבעו כי לפי הדין האישי החל על הצדדים, כל עוד בני הזוג לא התגרשו לא ניתן לפסוק פיצויים בגין תשלום מזונות עבר. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו. הבקשה עניינה תביעת תשלום בעבור מזונות עבר.
ד.על מנת להבהיר את התשתית הנורמטיבית העומדת ביסוד הבקשה אפרוש בקצרה את עמדת המשפט העברי, הוא הדין האישי החל על הצדדים, בנושא המחילה. בתלמוד נקבע "אמר ר' יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא (בשמו של ר"י בן זימרא – א"ר): אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות - איבדה מזונות" ( בבלי כתובות , צ"ו ע"א). ההנחה העומדת ביסוד הדין היא כי אלמנה ששהתה תקופה כה ארוכה מבלי לתבוע מזונות, מחלה על תביעתה (רש"י, שם , דיבור המתחיל עשירה ). ברם, אם שהתה האלמנה פחות מתקופות אלה, אין אנו מניחים שמחלה על תביעתה. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך:
"אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפילו יום אחד, לא ויתרה" ( שולחן ערוך, אבן העזר , צג, יד; ראו גם רמב"ם, אישות, יח, כו).
גדולי הראשונים דייקו שדין זה אמור דווקא באלמנה, אבל אשה נשואה, אפילו עיכבה את תביעתה יום אחד, מניחים שמחלה לבעלה על מזונותיה ומסיבה זו לא מימשה את זכות התביעה:
"ואומר רבי בשם הרב רבינו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל זמן שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן. .. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם" ( חידושי הריטב"א
(רבי יום טוב בן אברהם אשבילי, המאות הי"ג – הי"ד, ספרד), כתובות צ"ו ע"א, דיבור המתחיל מעשה; (ההדגשה הוספה –א"ר)).
ה.ההנחה היא שכל עוד בני הזוג נשואים אין הם מתייחסים זה לזה כ"יריבים עסקיים", והם מוחלים זה לזה על חובות הדדיים הנוצרים כדבר שבשגרה (ראו הרב י' ברנדס, "בכפיפה אחת - על אוטונומיה ושותפות במשפחה", אקדמות יד (תשס"ד), 187). כך בלשון הריטב"א "שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן", ובלשון הרמב"ן "שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם" ( חידושי הרמב"ן , שם, דיבור המתחיל אלמנה , ההדגשה הוספה – א"ר; כך היא גם הלשון ב בית יוסף, אבן העזר , סימן צג, דיבור המתחיל אלמנה ; השוו גם "לעולם מגלגלת עמו שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו" ( ירושלמי, כתובות , ז, א); אליעזר בן יהודה, מלון הלשון העברית , ערך גלגל; י' גור, מלון עברי,
ערך גלל, המבאר זאת כ"השתדל להיות יחד עם..."). ברוח זו אף נקבע כי אין הבעל יכול לחייב את אשתו, בשונה משותפו העסקי, להישבע על הוצאות שהוציאה בענייני הבית "רבי אליעזר אומר: אף על פי שלא הושיבה חנוונית... הרי זה משביעה כל זמן שירצה... אמרו לו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" (בבלי, כתובות, פ"ז ע"ב), קרי, אין אשה חייבת לסבול בעל הנוהג בה בקפדנות יתר כדרך שהוא נוהג בשותפו לעסקים (ראו רש"י שם, דיבור המתחיל שפיר. להלכה ראו שולחן ערוך , אבן העזר , סימן צז, סעיף א).
ו.יש שהבינו שהביטוי "גלגול" – "לגלגל עם בעליהן" - מתייחס לרצון לפייס את בן הזוג במצב מתוח (ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול , פ"ד נ(1) 215, 217 – השופט טל), "שמתוך ציפיה לשלום בית נשים מוחזקות ככאלה שאינן עומדות על מלוא זכותן בעבר" (תמ"ש (תל-אביב) 12004/95 ר' ל' נ' ר' ר' (לא פורסם) – השופט גרמן), ויש שכתבו שהוא נובע מההנחה שהאשה "העדיפה לסבול בביתה מאשר לגולל את צרותיה בפני בית הדין" (ב' שרשבסקי, דיני משפחה
(מהדורה שלישית, תשמ"ד), 155-157). על כל פנים, בין כך ובין כך, ההנחה היא שכל עוד בני הזוג נשואים (להבדיל מאלמנה, גרושה ופנויה), אשה שלא תבעה את מזונותיה מוחלת עליהם.
ז.הנחת מחילה זו מתייחסת כאמור למוחלת לבעלה על מזונותיה, אך היא הורחבה גם לאשה התובעת פיצוי בעבור החזקת הילדים. כך הם דברי המהרש"ם (רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, המאות הי"ט – כ', גליציה):
"בדין אשה שתובעת מבעלה שישלם לה מזונות ב' שנים בעד מה שהחזיקה ילד קטן שלה בהיותה לבדה מבעלה... לדינא נראה דכיון דעברו ב' שנים ולא תבעתו לדין ולא מסרה מודעה בעדים אין בידה לתבעו דודאי מחלה לו... וכמו שדרך נשים לגלגל עם בעליהן אפילו במקום קטט הכי נמי בזנה הולד איכא הוכחה שמחלה (כך גם במקום שבו זנה היא את הולד ישנה הוכחה שמחלה – א"ר) ובפרט שכבר עברו ב' שנים" ( שו"ת מהרש"ם , חלק ב, סימן רלו).
גישה זו אומצה במספר פסקי דין של בית משפט זה (ע"א 1375/93; ע"א 366/77 פלוני נ' פלונית , פ"ד לד(1) 229, 236-235 – השופט, כתארו אז, אלון) ובפסקי דין של ערכאות אחרות (ראו בין היתר תמ"ש (תל-אביב) 72210/98 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) – השופט שוחט), וכך נוהגים לפסוק גם בתי הדין הרבניים ( ראו בין היתר פסקי דין רבניים , חלק ב, עמ' 162 (ע"ר/תשט"ז/140); פסקי דין רבניים חלק ב, עמ' 289 (ע"ר/תשט"ז/122)).
ח.ברם, הנחת המחילה אינה אלא כלל ראייתי, "אומדנא דמוכח" בלשון המהרש"ם
(לעיל). ההנחה אמנם משקפת גם תפיסה ערכית בדבר היחס הראוי בין בני זוג, אך בסופו של יום, ככל הנחה ראייתית היא ניתנת לסתירה. ניתן להידרש לשתי קבוצות של חריגים. הקבוצה הראשונה עניינה למערכות יחסים בהן כלל אין מקום להנחת המחילה: כך נקבע ביחס לבני זוג שכבר התגרשו והתביעה מתייחסת לתקופה שאחר מתן הגט (ראו שו"ת ר"י מיגאש , סימן ע"א; פסקי דין רבניים , חלק ב, עמ' 162; ע"א 1375/93), וביחס לבני זוג שכלל לא נישאו (שרשבסקי, דיני משפחה , עמ' 156, הערה 27; תמ"ש (תל-אביב) 72210/98 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) - השופט שוחט; תמ"ש (תל-אביב) 34960/97 ש. ל. נ' ד"ר מ. ל. (לא פורסם) – השופט גרניט; מ"א (חיפה) 1389/95 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, יעקבי-שווילי; מ"א (חיפה) 204/93
פלונית נ' אלמוני (לא פורסם) – השופט, כתארו אז, יעקבי-שווילי). הקבוצה השניה, והיא הרלבנטית לעניינו, שיעורה מקרים בהם עקרונית חלה הנחת המחילה, אך היא נסתרת על ידי ראיות אחרות המצביעות כי לא היתה בזאת מחילה.
ט.בדברי הריטב"א שהובאו לעיל מצאנו כי הנחת המחילה תקפה "אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה". רישת הדברים קובעת כי הנחת המחילה חלה גם כאשר עוזבת האשה את הבית המשותף בכעס. ברם, מהסיפא אנו למדים כי אם אמרה האשה בפני עדים שאינה מוחלת על מזונותיה נסתרה הנחת הויתור, והאשה זכאית לתבוע את מזונותיה – גם רטרואקטיבית. האפשרות למסור מודעה כאמור מעידה כי לא כלל מהותי ניצב בפנינו כחומה בצורה שאין לקעקעה, אלא הנחה ראייתית. פשיטא שמסירת הודעה בפני עדים מהווה ראיה ניצחת נגד הנחת המחילה, אך בתי הדין מסתפקים גם בראיות נסיבתיות בעוצמה פחותה יותר. כך אנו מוצאים ביחס לאשה שתבעה מבעלה מזונות, ורק לאחר מכן תבעה מזונות לשעבר בעבור הוצאות בנם המשותף:
הנה לענין מזונות האשה מבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע' דאינה [שאינה] יכולה לתבוע בעד העבר. ונראה דהוא הדין לענין מזונות ילדים, אין האשה יכולה לתבוע בעד העבר דאמרינן [שאומרים אנו] דודאי מחלה. וכן כתב שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רל"ו, ואם כן לכאורה גם כאן לא נחייב אלא מיום הגשת התביעה... אולם נראה דבנידון שלנו דהאשה הגישה עוד בזמן הריונה תביעה למזונות עבורה, ונתקיימו בזה כמה ישיבות בית-דין, ובינתיים ילדה בן, אם כן אין בזה משום מחילה בזה שלא תבעה בחדשיים הראשונים ללידת הבן, כי מאחר שעומדת באמצע דיון לתביעת מזונות יש לתלות דמה [שמה] שלא תבעה בחדשיים אלו, הוא מפני מצב לידתה, ואין כאן משום מחילה ... הרי ניכר הדבר שלא מחלה כלל, ולכן הוחלט לחייבו במזונות הילד החל מיום לידתו ( פסקי דין רבניים , חלק א, עמ' 230 (תשי"ד/1529 בית הדין הרבני חיפה); ההדגשות והביאורים הוספו – א"ר).
י.השימוש בראיות נסיבתיות לשלילתה של הנחת המחילה מצוי תדיר בפסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה. כך, למשל, שעה שלאחר הפירוד, אך קודם תביעת המזונות, חתמו בני הזוג על הסכם המסדיר את סוגיית המזונות, במקרה זה נקבע:
"חזקה זו, ככל חזקה, ניתנת לסתירה. אם האשה גילתה דעתה בדרכים שונות, שהיא מתכוונת לדרוש את מזונותיה אלו בחזרה, כמובן בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין... בעצם חתימתה על ההסכם המאוחר גילתה האשה דעתה כי אין היא מוותרת כלל ועיקר על מזונותיה (בין אם ההסכם תקף ובין אם לאו). התובעת סתרה, איפוא, את החזקה הקיימת בדבר וויתור על מזונות עבר של אשה נשואה" (תמ"ש (תל-אביב) 12004/95 ר' ל' נ' ר' ר' (לא פורסם) – השופט גרמן; ראו גם תמ"ש (ירושלים) 6771/97 א. ח. נ' י. ח.
(לא פורסם) – השופטת בן עמי).
העובדה שמדובר בהנחה ראייתית, ולא בדין מהותי, מאפשרת לבתי המשפט לבדוק כל מקרה לגופו, ולעתים להגיע למסקנה כי הוכחה מחילה בפועל גם במקום בו בדרך כלל לא חלה ההנחה:
בימ"ש קמא סבר שכשם שאשת איש רשאית לתבוע מזונות לתקופה שקדמה ליום הגשת התביעה, אם גילתה דעתה שאינה מוחלת, כך גם לגבי פנויה ניתן לפסוק בנסיבות מתאימות שמחלה על הוצאותיה עבור הקטין שקדמו לתביעתה . עקרונית, מסכים אני לאפשרות שבנסיבות מתאימות תשתמע מחילה של פנויה כאמור, ואולם אינני סבור, שעצם השיהוי כשלעצמו מלמד מניה וביה על מחילה" (ע"מ (חיפה) 399/01 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם) – סגן הנשיא יעקבי-שווילי; ראו גם מ"א (חיפה) 1459/94 פרנסואז נ' ולריוס (לא פורסם) – סגן הנשיא יעקבי-שווילי. ההדגשה הוספה – א"ר).
למותר לציין כי מדובר במקרים נדירים. ניתן אפוא לסכם ולומר כי הקביעה "שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן" מהווה הנחה ראייתית, הניתנת לסתירה. לבתי המשפט, וכמוהם לבתי הדין, ניתן שיקול דעת להכריע האם במקרה שלפניו נסתרה ההנחה הראייתית. בשיקול דעת זה אין מניעה לעשות שימוש תוך בדיקת כל מקרה לגופו, ואטול חרות לעצמי לומר, שבעידננו, עם השינויים החברתיים שחלו במעמד הנשים, הנחת המחילה ניתנת לכאורה לסתירה בפחות קושי מאשר בעבר, אך שוב, כל מקרה לעניינו.
יא.בבקשה דנא עותרת המבקשת להצביע על העוול שנגרם לה בשל פער הזמנים בין "הפירוד המהותי" לבין ביצוע הגט. אכן, פער זה מעורר לעיתים שאלות קשות, קשות ביותר. כך הוא למשל בשאלת מועד ביצועו של איזון משאבים (ראו לאחרונה בע"מ 9471/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). מסתבר שהמחוקק בחקקו את חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 הניח שזוג שהחליט על "פירוד מהותי" יסדיר את עניין הגט במהירות, אך לא תמיד כך הם פני הדברים, ולא תמיד בתום לב.
יב.בערכאות השיפוט עוברים תיקים רבים שבהם נמשך נושא הגט שנים רבות; פירוד בפועל מזה, גט מזה. התמורות החברתיות לא פסחו גם על נושא זה; משמתאפשר קיום חיי זוגיות בלא זיקה לסטטוס הפורמלי. בחלק מן המקרים הדבר אינו מפריע לצדדים, בחלק אחר – מפריע מאוד. מכל מקום, מהאמור עולה כי הסוגייה של פסיקת המזונות לשעבר היא, בעיקרה, סוגיה עובדתית. לפיכך, מטבע הדברים, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. כפי שהראינו לעיל, סוגיית מזונות לשעבר נדונה בהרחבה בפסיקת בתי המשפט, גדרי שיקול הדעת הובהרו, ובתי המשפט דנים בעניין דרך קבע. סברתי עם זאת, כי מן הראוי לדון בנושא ביתר הרחבה לשם ההרמוניה הדרושה.
יג.במקרה שלפנינו העלתה המבקשת בפני בית המשפט לענייני משפחה גרסה עובדתית שנועדה להסביר מדוע השתהתה בהגשת תביעת המזונות, גרסה שעיקרה הטענה בדבר איומי המשיב. בית המשפט לא קיבל זאת, בקבעו כי "התובעת לא הוכיחה לדעתי, כי הנתבע אכן איים עליה, וכי דבר זה הוא שמנע ממנה לתבוע מזונות" (עמ' 17). מאידך גיסא, המשיב טען כי בינו לבין המבקשת היה הסכם לפיו "עד שתקבלי בירושה את דירת הוריך ותוכלי לגור שם עם הילדה, תגורי בדירה המשותפת ללא תמורה, ... ישלם את המשכנתא ואת לא תגישי תביעת מזונות" (שם) לא למותר לציין כי בית המשפט אמנם קבע שאין המבקשת זכאית למזונות לשעבר, אך פטר אותה, מסיבות פרוצדורליות, מתשלום דמי שימוש ראויים למשיב (סך 19,200 דולר), והזכיר את תשלומי המשכנתא שהמשיך המשיב לשלם גם לאחר שעזב את הדירה. בית המשפט דחה עובדתית היקש שעתרה המבקשת לערוך בין ענייננו לבין הלכת אביטבול נ' אביטבול הנזכרת. בחינת המכלול מעלה, לדעתי, כי בית המשפט לענייני משפחה סבר כי בין המבקשת והמשיב התקיימה הבנה כלכלית, הכוללת בתוכה גם מחילה הדדית על זכויות (פירוק השיתוף מזה, מזונות מזה). בית המשפט המחוזי הסכים עמו. אין בידי להתערב בקביעות העובדתיות. גם בחינת התוצאה במישור הכלכלי אינה מצביעה על עוול ממשי שנגרם למבקשת.
יד.אין בידי איפוא להיעתר לערעור. אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה
היום, ב' בשבט תשס"ו (31.1.06).
ש ו
פ ט